../images/Emo228.gifחלק II
השבוע שבו משפחת אבשייר בילתה בלונדון היה אחד הטובים בחיי. בילינו זמן נהדר ביחד; אפילו הבנות הצטרפו אלינו באחד הימים והלכנו לשיט, דבר שלא עשינו הרבה מאד זמן. איימנו להטביע זה את זה, חבטנו זה בזה והתזנו מים. הרגשתי שוב בן שש-עשרה, והעיניים של ג`ני נצצו בבת-צחוק. כשהיום הסתיים, וונדי לקחה את ג`ני, מעמיקה את ההכרות ביניהן. היא קרצה אליי כשהן נפרדו מאיתנו – גלגלתי עיניים בייאוש-מעושה – וכרכה סביב כתפיה של ג`ני את ידה. יכולתי לשמוע אותה מספרת לה על "איזה בית-קפה אחד שאני ממש אוהבת, וכל פעם שאני מגיעה לכאן אני הולכת אליו, ובפעם האחרונה שהייתי בו דאגי בא לראות אותי. הייתי בהיריון עם קלייר, והייתה שם מלצרית חמודה כזאת—" הצחוק של ג`ני הגיע עד אליי. הסתובבתי כדי לראות את פיטר מביט אחריהן בפליאה. משכתי בכתפיי. "מה? היא רצתה לעשות את זה כבר מהפעם הראשונה שהיא ראתה אותה. בנות, מה אפשר לעשות." "גם איימי וקלייר יהיו ככה?" הוא תהה, מביט בשתי הבנות ישנות, כרוכות אחת בשנייה, היד של איימי מונחת כמגוננת על בטנה הקטנה של התינוקת. השיער החיוור שלה התפזר סביב ראשה כמו הילה, והיא נראתה מלאכית למדי. "לך תדע." חייכתי בחיבה אל התמונה השלווה שמולי, ובהחלטה של רגע שלפתי את האייפון וצילמתי אותן. "אני אפתח את זה ואשלח לך," הבטחתי לפיטר שהרים לעברי גבה משועשעת. הוא חייך והניד בראשו בחיוב. חיכינו לשתיים בבית-המלון בו האבשיירים שהו בתקופת החופשה, ופיטר בינתיים ניהל מרתון שיחות טלפון למען השלוחה שלו בארה"ב. כשהן הגיעו אחרי ארבע שעות, הן היו סמוקות וצוחקות, וברגע שהניחו עליי את עיניהן, החליפו מבטים צופני סוד. נאנחתי. עוד סודות. הידד. חיבקתי את שתיהן ובירכתי אותן לשלום, פיטר מהנהן בראשו לאות שהבחין בהגעתה של אשתו, והצעתי לג`ני טרמפּ הביתה. "אוקי, תודה, דאגי," היא אמרה, מעיפה עוד מבט משועשע וסודי אל וונדי, שהנהנה בראשה והחניקה צחקוק. "ביי, וונדי," היא חיבקה אותה בחיבה ונשקה לה קלות על לחיה. "תמיד תענוג לראות אותך. תודיעי לי בפעם הבאה שתגיעי. יש לך את המספר שלי, נכון?" היא חייכה. "וגם אם לא, קחי מדאגי – לו יש." "נתראה, ג`ני," וונדי אמרה ברכות, משהה את עיניה עוד רגע קל על הנערה הצעירה, חיבה מהולה בצער מרחפים בגון קולה. "תשמרי על עצמך. דאגי – תשגיח עליה," היא הזהירה. "כן, אימא," מלמלתי. חיבקתי אותה, נופפתי לשלום לפיטר, ויצאנו החוצה. "אז על מה דיברתן כל-כך הרבה זמן?" שאלתי את ג`ני בסקרנות כשנכנסנו לאאודי הלבנה שלי. "הייתן בחוץ איזה ארבע שעות, אולי יותר. על מה יש כל-כך הרבה לדבר?" ג`ני צחקקה לעצמה בממזריות. "אוה, לבנות תמיד יש על מה לדבר, דאגי," היא הבטיחה לי. "תאמין לי." עוד צחקוק מרושע במקצת נמלט מפיה, ואני העפתי לעברה מבט מופתע. ג`ני לא נהגה להיות ממזרית ומרושעת, והייתי חייב להודות שדווקא התאים לה המראה האפל הזה. "בכל מקרה, אל תדאג. אתה תגלה לבד, תאמין לי." היא צחקקה שוב וטפחה על כתפי כשבלמתי לפני הבית שלה. "לילה טוב!" "לילה טוב..." אמרתי בחולשה. לא המתנתי שהיא תיכנס פנימה – רק ווידאתי שהיא נעמדה בפתח – ונסעתי הביתה. השבוע לאחר מכן חלף באיטיות משוועת. לא פלא, אחרי שבוע שלם של בילויים וכיופים, מגיע השבוע של החזרה לשגרה, ואליו תמיד קשה להסתגל מאשר לשבועות האחרים שהפכו להרגל. בילינו את כל השבוע בחזרות לקראת ההופעה המגיעה והולכת. פלטצ` אהב ללחוץ עלינו כדי שנתאמן כמה שיותר, והוא פשוט עמד ונשף בעורפינו, בצורה מילולית ולא מילולית. היו פעמים בהן השערות על העורף שלי היו מסתמרות כי הוא היה צץ פתאום ותובע המשכים, דמואים ועבודה קשה יותר. לפעמים, כשלא יכולתי לשאת את זה יותר, הייתי הולך לג`ני ומתלונן בפניה, והיא הייתה מרגיעה אותי. היא בלתה הרבה זמן עם קווין לאחרונה, ושמחתי לראות את העיניים הכחולות שלה נקיות מעננים ובהירות. זה גרם לי לחייך, ואז הייתי מנגן טוב יותר. בכלל, בגלל שבקושי היה לי זמן לנשום, כל שכן לחשוב לעצמי, מנדי פרחה כמעט לגמרי מזיכרוני. היא השתקעה לה בתת-המודע שלי והבליחה בזמנים שונים, גורמת לי לפעמים למעוד באקורד או בתו. בגלל שההופעה התקרבה, ובהופעה החלטנו לנגן ב-live את השיר של נייט קול, החלטתי להשמיע לג`ני את הדמו של When I Fall In Love. היא התלהבה. "וואו," היא אמרה, והקול שלה היה מעט שנוק, "מי החליט לעשות את הקאבר הזה?" השפלתי את עיניי בענווה מדומה. "אוי, דאגי, גדלתי על השיר הזה!" היא כרכה סביבי את זרועותיה, והצחוק שלה צלצל סביבנו כמו פעמונים. "אבא שלי הולך לאהוב אותו! בייחוד כשהוא ישמע את הקאבר המהמם הזה שעשיתם לו! מתי ההופעה?" היא הוסיפה, משחררת אותי. שפשפתי את עורפי והתכווצתי קצת. היא תפסה אותי חזק משציפיתי. "אמ, עוד שבוע וקצת," עניתי לה. הוצאתי את הדיסק מהמערכת ונתתי לה. "קחי, זה יצא לרדיו בתור בי-סייד, אז את הראשונה שמקבלת אותו. לחתום לך על זה?" שאלתי בשעשוע. "כן, למה לא," היא החליטה, ואני חתמתי על הדיסק והבאתי לה. "יופי, יום יבוא וזה יהיה פריט אספנות, ואני ארוויח עליו הון תועפות." היא צחקקה. "אני מקבלת כרטיס להופעה?" "כן, בטח," אמרתי, מופתע בכלל שהיא שאלה. "כרטיס VIP. למה את שואלת?" "אני יכולה לקבל עוד שניים?" היא שאלה בהיסוס. "לא, בעצם אני צריכה שלושה." "אני מאמין שכן. למה, את מי את רוצה לקחת?" הנחתי את אנבל-לי בקייס שלה והסתובבתי לפנות בפניה שבערו ממבוכה. "מארי וקווין," היא אמרה, משפילה את עיניה. "זה רק שניים," הזכרתי לה. "אני עדיין צריכה שלושה, יש עוד מישהו שאני חושבת לקחת, אבל אני לא בטוחה אם הוא ירצה לבוא—" הקול שלה דהה לרגע בסוף, והיא הציצה בי מבעד לריסים הארוכים שלה. "אבל אם לא – אז לא, אני לא אכריח אותך, אתה יודע..." "לא, סתם הייתי סקרן," הרגעתי אותה. "את תקבלי את שלושת הכרטיסים. ארבעת, בעצם." גיחכתי. "תודה, דאגי," היא אמרה בטון מלא רגש, ונישקה ללחיי בקלילות. ~ אני חושבת שזה הפרק הכי ארוך שיש. OO'' בכל מקרה, וואו, עוד 4 וסיימנו את הפיק. מה דעתכן על זה. D:
פרטים: אורך: 23,183 מילים, 43 עמודים. שיפ: קצת רייני. וג'יו / טום. וטל / הארי. ממ. ודאגי / מנדי כשיפ ראשי! אני פשוט אוהבת אותם יחד. D: [אפשר לקרוא לדאגי ומנדי דאנדי, או שזה יותר מדי 'קרוקודיל דנדי' כזה? Oם] ז'אנר: קצת מכל דבר: אנגסט, רומאנס, פלאף, RPF... דירוג: G. להלהלה. ^^'' הצהרה: הבנים לא שלי, לצערי הרב מאד. אחרת הייתי יותר משמחה לנחם את דאגי ברגעי משבר. *אנחה* גם רייצ'ל לא שלי, וכל הקונספט שלה שייך לסיון. שכחתי משהו?
