../images/Emo228.gifחלק II
השבועיים לפני ההופעה עברו במהירות שיא, כאילו הואצו במכונת זמן. הייתי אולי צריך להתרגל כבר; אחרי הכול, כל הופעה מגיעה בטיסה כשמחכים לה, ובייחוד כשלא – כשמתאמנים ומקליטים וכותבים עוד ליריקה ועוד לחן. כל הופעה היא מין מכה לחזה, שגורמת לאוויר לצאת מהריאות בחבטה עזה. אבל בצורה טובה, כמובן. הלכתי לבקר את ג`ני כשיכולתי. ראיתי שם את קווין כמעט כל פעם שבאתי ("הוא כל היום נמצא שם?" שאלתי אותה, והיא רק הנהנה בראשה בשעשוע וחיבה), והוא התרגל לנוכחות שלי ולא ניסה לגלות מאיפה הוא מכיר אותי. באחד הימים, שבוע לפני שהתחילה ההופעה, באתי לבקר את ג`ני ולהפתעתי מארי הייתה שם עם אהרון. רק כשראיתי אותו הזיהוי הכה בי, ואני קראתי, "אהרון קנט! אני יודע למה השם הזה היה מוכר לי!". אהרון הסתובב במקומו והביט בי בנימוס, מזהה בי את דאגי פוינטר ממקפליי ולא דאגי פוינטר מאסקס, שגדל איתו בתור ילד קטן. "אני מכיר אותך?" הוא שאל, מעט מבולבל. "אה, אני חושב שכן," אמרתי, "גדלנו ביחד, זוכר? קייטי מקפירסון, הילדה הבלונדינית הקטנה שגרה לידינו פעם—" נשכתי את הלשון במבוכה; לא רציתי שהוא ידע עד כמה אני זוכר את התקרית של האהבה הנכזבת הראשונה שלי. "בכל מקרה, גדלנו יחד באסקס." עיניו הבזיקו. "נכון!" הוא קרא, מעט המום. "וואו, אני ממש מתרשם שזיהית אותי. אני לא זכרתי שגדלתי איתך. מתי עברתם דירה?" "בגיל 7, ישר אחרי חג-המולד," מלמלתי. "אבל אתה זוכר את ג`יימי, נכון? ג`יימי פיטס? החבר הכי טוב שלי?" כשאהרון הנהן בראשו המשכתי, "כן, הוא נשאר לגור שם. למדתם אפילו באותה הכיתה, אם אני לא טועה." הבטתי בו, והוא הנהן שוב. "אז, רגע—" ג`ני הביטה בשנינו, עיניה משקפות את הבלבול וההפתעה שגם היא וגם מארי חשו. "אתם בעצם
מכירים אחד את השני?" וכשהנהנו לחיוב היא ספקה כפיים וקראה, "איזה עולם קטן!", ופרצה בצחוק מתגלגל. מארי צחקה יחד איתה, ואז משכה את אהרון בידו. "דאגי דואג לנו לכרטיסי VIP להופעה שלהם שבוע הבא," היא סיפרה לו בהתרגשות. גלגלתי עיניים. לא שלא רציתי לספק כרטיס גם לחבר של מארי; אבל העובדה שהוא היה יריב רומנטי – ולו גם כשהייתי בסך-הכול בן שבע – גרמה לי למין רצון דווקאי כזה לא לרצות להביא לו גם כרטיס. מארי נשאה אליי את העיניים הירוקות שלה, המוקפות בריסים בגון הנחושת. "ובכן?" היא דחקה בי. "כמובן שגם אתה תקבל. תוכל לבוא כבן-הזוג של מארי," אמרתי בנדיבות שלא הרגשתי, וחרקתי שיניים. מאוחר יותר, כשמארי ואהרון הלכו, סיפרתי לג`ני את כל הסיפור (חשבתי שכבר סיפרתי לה אותו בעבר, אבל הסתבר שלא), והיא חייכה וצחקה קצת. "אבל בסדר, שיהיה. עכשיו הוא דווקא נחמד," אמרתי בהרהור. "מה אמרת שהוא לומד?" "ביולוגיה-כימיה, כמו מארי," ענתה ג`ני. היא פיהקה, ואני קיבלתי את זה כסימן שאני צריך ללכת. קמתי ממקומי ונשקתי לה קלות על מצחה. "לילה טוב, דאגי," היא אמרה, משפשפת את עיניה, ואני יצאתי החוצה. וגם השבוע האחרון עבר כמו שנייה. בסופו מצאתי את עצמי עולה לרכב הגדול, מחכה בסבלנות שדני ייכנס עם הגיטרה השחורה שלו (רייצ`ל נכנסה לפניו; אולי זו הסיבה שלקח לו כל-כך הרבה זמן, חשבתי לעצמי, מצחקק ברשעות), ומנסה להרגיע את קצב פעימות ליבי שהלך וגבר מרגע לרגע. ההתרגשות הזאת אף פעם לא עוברת, ואני גם מקווה שהיא לא תעבור. ביום שהיא תעבור – זה אומר שאני אצטרך להפסיק ליצור מוסיקה, כי זה בעצם יגיד שאני לוקח את העבודה שלי כדבר מובן מאליו. נאנחתי ודחפתי את דני. "נו, כנס כבר," מחיתי. "אני לא רוצה לעמוד פה עוד הרבה זמן!" "שתוק, דאגי," מלמל דני. הוא השתחל פנימה ומשך את רייצ`ל לשבת בחיקו. גלגלתי עיניים כשעברתי על פניהם והלכתי לשבת על הכורסא בצד השני, מתעלם משניהם בהפגנתיות. רייצ`ל נופפה לעברי בהתנצלות, ואני שלחתי לעברה חיוך מבין. אה, אם גם אני יכולתי להביא איתי את מנדי... טום מחא כפיים בחדות, והקפיץ את הזוג המאושר. טל ישבה ליד הארי, משעינה את ראשה על כתפו, והביטה בטום בסקרנות, מרימה גבה אחת כדי לשאול מה קורה. הוא חייך אליה (הם תמיד היו החברים הכי טובים, בייחוד אחרי שהם גילו שהם חולקים גומה וטעם משותף במוסיקה), ואחר אמר, "טוב, ההופעה מתחילה עוד 14 שעות, בערך. אני מקווה שכולכם מוכנים—" "אל תעשה לנו עכשיו שיחות-עידוד," אמר הארי, מחייך בשעשוע. "אנחנו יודעים בדיוק מה אתה הולך לומר; אתה אומר את זה כל פעם שאנחנו נכנסים לאוטובוס הזה!" "כן, באמת, טום, תן לנו לנוח קצת," הוסיף דני, ואני רק הנהנתי בראשי, מסכים עם השניים. טום התייאש. "שיהיה." הוא התיישב ליד ג`יואנה, והשניים שקעו בשיחה חרישית. הבטתי דרך החלון כשהאוטובוס הגדול והאדום נסע דרך הרחובות הרחבים של האזור הכפרי בו שהינו לכיוון לונדון. ההופעה שלנו עמדה להתקיים בארנה בלונדון, בוומבלי, ולמרות שהופענו שם כבר די הרבה פעמים, תמיד הופתעתי מחדש לטובה לשמע מספר הכרטיסים שהצלחנו למכור. השענתי את הראש על החלון ובהיתי בעיוורון בנוף החולף. בעוד פחות מחצי יום ג`ני תגיע יחד עם מארי, אהרון (עיוויתי את פניי לרגע), קווין ועוד יצור לא ברור (לא הצלחתי להוציא ממנה מי זה. היא רק צחקה בממזריות ומילאה את פיה מים. בשלב מסוים התייאשתי, בייחוד אחרי שקווין נעץ בי מבטים מזרי אימה בכל פעם שרק התקרבתי לנושא הזה), ואנחנו ננגן את השירים הישנים ביחד עם השיר החדש שלי – טום הסכים לנגן אותו, ואני קצת הופתעתי. הוא רק משך בכתפיו ואמר שהשיר מספיק טוב כדי להשמיע אותו כהשמעת בכורה בהופעה בוומבלי, ומי אני שאומר לא? – וביחד עם When I Fall In Love. חיבקתי את ברכיי והשענתי עליהם את ראשי, מרוקן אותו ממחשבות, וככה ביליתי את כל זמן הנסיעה. כשהגענו לאולם ראינו את שורות המעריצים (מעריצות, בעיקר) שעמדו לפני השערים. המספר העצום תמיד ידהים אותי. יצאנו החוצה, ואני נופפתי בביישנות לכיוונם. הם צרחו את השמות שלנו בזמן שנכנסו פנימה, וחלקם זרקו מתנות וממתקים. חייכתי אליהם בחיבה ונכנסתי אחרון פנימה. "ג`יו, רייצ` וטל ייכנסו אחר-כך, מהכניסה האחורית," פיקד טום. "דני, דאגי, הארי – אחריי." הלכנו אחריו בהכנעה לכיוון חדר ההלבשה, שם חיכו לנו המים, הבירות, הצ`יפסים והממתקים שלא הושלכו עלינו. לקחתי לעצמי מארס וקילפתי מעליו את העטיפה, אוכל אותו בנגיסות קטנות. כשהתמקמנו בחדר, טום התחיל להסביר לנו – שוב! – על המיקום, על הסדר של השירים (שניתלה על הקיר, רק למקרה שנשכח. כאילו היה סיכוי קלוש!), על ההדרן (הוא הסכים להדרן אחד, וכולנו הסכמנו על Unsaid Things), ועל צורת הכניסה והיציאה. "הבנות יעמדו על הבמה, מאחור," טום הוסיף. הרמתי גבה בהפתעה; זה היה דבר חדש. הן בדרך-כלל חיכו לנו בחדר-ההלבשה, או התמזגו בקהל. מאז Just My Luck, כמעט אף אחד לא היה על הבמה בזמן שהופענו. אולי חוץ מאיזי והלהקה שלה בהופעה של הדיוידי של וונדרלנד, שאז הן היו חייבות להיות שם. "יש לי הסבר לכך, אבל אני לא הולך לחלוק אותו אתכם. דאגי, ג`ני תהיה שם גם-כן," הוא הודיע לי. "ומה עם קווין?" שאלתי בבלבול. "חולה עם שפעת," הסביר טום. "ג`ני התקשרה להודיע לי." החיוך על פניו לא רימז לטובות; סקרתי את עיניו החומות, שריצדו בשעשוע, וניסיתי לקרוא סימן כלשהו לתעלול או טריק, אבל לא מצאתי כלום. אז משכתי בכתפיי וקיבלתי את העובדה כמוגמרת, והתחלנו להתכונן לחזרה הגנרלית. ~
עוד 2 פרקים וגמרנו. *אנחה*
פרטים: אורך: 23,183 מילים, 43 עמודים. שיפ: קצת רייני. וג'יו / טום. וטל / הארי. ממ. ודאגי / מנדי כשיפ ראשי! אני פשוט אוהבת אותם יחד. D: [אפשר לקרוא לדאגי ומנדי דאנדי, או שזה יותר מדי 'קרוקודיל דנדי' כזה? Oם] ז'אנר: קצת מכל דבר: אנגסט, רומאנס, פלאף, RPF... דירוג: G. להלהלה. ^^'' הצהרה: הבנים לא שלי, לצערי הרב מאד. אחרת הייתי יותר משמחה לנחם את דאגי ברגעי משבר. *אנחה* גם רייצ'ל לא שלי, וכל הקונספט שלה שייך לסיון. שכחתי משהו?
