../images/Emo204.gifPART II
קליופיאה יושבת על מגבת החוף שלה בעיניים עצומות. השמש משזפת את עורה והופכת אותו לחום, וזה ניגוד חד לעומת עיניה הירוקות ולובן שיניה. הברמן היה חמוד אבל לא הסגנון שלה. היא כבר כאן למעלה משבוע, אבל היא לא מרוצה. היא מתגעגעת למנדי. קליופיאה זוכרת ימים שבהם היא ומנדי לא היו יחד. זה קרה כששתיהן היו מאד צעירות; כשקסיופיאה לא הייתה צמודה למנדי בדבק מגע. מנדי נהגה להתבדח ולקרוא להן תאומות סיאמיות, וקליופיאה אהבה את הביטוי הזה. אבל לאחרונה היא הרגישה שהיא זקוקה לחופשה. קצת זמן-לעצמי, כמו שהפסיכולוג של כל העולם ואשתו קורא לזה, או מה-שזה-לא-יהיה. היא תוחבת את האוזניות חזרה לאוזניה ונאנחת. עד כמה שהיא נהנית, כבר התחיל להיות לה קצת משעמם. בייחוד כשאין לה את מנדי שאותה אפשר לענות. היא מצחקקת לעצמה. קליופיאה פוקחת את עיניה ובוהה חלולות בשמיים הכחולים. הכל כל-כך בוהק וזורח, וזה כואב לעיניה, אבל היא לא עוצמת אותן. היא צריכה לטבול בחום השמש לפני שהיא חוזרת חזרה. היא חייבת, כי אולי היא לא חוזרת חזרה. ~ "אז. אנחנו כאן. מה את רוצה לעשות קודם?" מנדי נפרשת על המיטה כמו כוכב ים ונאנחת בשמחה. "לא אכפת לי. תראה את השמיים. תראה את האוקיינוס. זה גן עדן, אני אומרת לך. לא פלא שהם צלמו כאן את 'שודדי הקאריביים'. כל-כך יפה." "את חושבת שתהיי מסוגלת לכתוב כאן?" דאגי עוקץ אותה. "סתום," ממלמלת מנדי. "בוא נלך לחוף. אני רוצה לשחות קצת." שניהם אורזים תיק קטן עם מגבות וקרם-שיזוף, ומנדי מרכיבה את משקפי השמש שלה, אוספת את שיערה לקוקס מבולגן ותוחבת פנימה את הצ'ופסטיק שלה, ואז כורכת את הסארונג סביב מותניה. דאגי עוזר לה למרוח את מקדם ההגנה על גבה והם מוכנים ללכת. "בוא תפתח את הכיסא המתקפל שלך לצידי," שרה מנדי, משועשעת, כשהיא רואה את דאגי נושא כיסא פלסטיק לבן בידו. הוא צוחק ושומט אותו לידה. "תראה את זה," היא אומרת אחרי רגע. "הים הוא גרסה רטובה יותר של השמיים." "את צריכה להפסיק לצטט שירים, מנד'ס," דאגי צוחק. "אבל את צודקת. זה באמת יפה." "וזה גם כל-כך מבודד," מנדי נאנחת בשמחה. "אף אחד לא נמצא—אוה, רגע. יש שם מישהו—אתה יכול לראות אותה?" דאגי נראה מבולבל. "מה? לא. אין שם אף אחד." "אבל יש שם נערה, אתה לא יכול לראות אותה? יש לה שיער ג'ינג'י ו—" קולה של מנדי גווע לאיטו והיא מתנשפת ומצמידה את ידה לפיה. "אמ." היא מחייכת, נבוכה מעט. "לא חשוב. אני חושבת שאני אלך, אר, רק לרגע---" "מנד'ס..." "אני בסדר, נשבעת. אני לא הוזה או משהו, ואני לגמרי בסדר, ואתה לא צריך לדאוג לי-" היא מתרחקת ממנו, לכיוון הנערה בעלת השיער הבוער. "אני אראה אותך עוד רגע. אני צריכה, אמ. כן." ~ קליופיאה שומעת את החול נע. "לך מפה," היא גונחת. "קאלי?" עיניה הירוקות של קליופיאה נפקחות לרווחה. "מנדי?" "נעלמת," האשימה הנערה עם השיער הכהה והנמשים. הפנים שלה עצובות ושפת הגוף שלה עצובה ועיניה הסערה שלה עצובות, גם. "פשוט עזבת אותי." "מצטערת," ממלמלת קליופיאה. "הייתי חייבת. הייתי צריכה חופשה!" "אבל לא לפני שאני צריכה לשלוח עבודות!" מנדי מכווצת את גבותיה. "את יודעת את זה. הסדרנו את ההסכם הזה לפני הרבה מאד זמן." "אני יודעת. ואני מצטערת." קליופיאה פולטת אוויר. "עשיתי טעות. אני מרגישה כאילו אני יושבת על החוף המבודד הזה כבר שנים. התגעגעתי אלייך." מנדי מחייכת. "את צריכה להפסיק לצטט שירים, קאלי." "גם את," צוחקת קליופיאה. "אז את באה?" שואלת מנדי, וקליופיאה מהנהנת. מנדי פורשת את ידיה בחיבוק. "גם אני התגעגעתי אלייך." ~ דאגי מצל על עיניו וצופה בחברה שלו. היא עומדת שם, ואז היא פורשת את ידיה, ואז היא--- יכול להיות שהוא מדמיין את זה? יש הבזק אור, והוא חושב שהוא רואה מישהו – משהו – מחבק אותה ומתמזג בתוך גופה, נמס פנימה. דאגי מטלטל את ראשו. הוא בטח סתם מדמיין דברים. כשמנדי מתקרבת הוא מחייך אליה. "אז. מה זה היה?" "אוה, כלום," היא מחייכת חזרה. "חשבתי שראיתי מישהי שאני מכירה." החיוך שלה הופך פרטי והיא נוגעת בחזהּ בעדינות. "זה בסדר עכשיו. הכל בסדר עכשיו." דאגי לא מופתע כשהיא מבלה את שארית סוף השבוע כותבת בהתלהבות. 23.5.2011 י"ט אייר תשע"א 13:37 ירושלים
שיפ: דאגי/מנדי דרוג: PG ז'אנר: רומאנס הצהרה: הבנים לא שלי. נקודה. הערה: קליופיאה היא המוזה של השירה האפית במיתולוגיה היוונית. השיר שמצוטט פה הוא Folding Chair של רג'ינה ספקטור, שאותו אני ממש אוהבת. יש להודות לעדי וקרן, יקירות הטוויטר שלי, שבלעדיהן זה לא היה מתרגם לעברית. בכלל. אז הנה. קבלו
. YOU ARE AWESOME. ^^