../images/Emo54.gif../images/Emo129.gif../images/Emo18.gif
גם הפרק הזה מדורג PG-15.
אל תגידו שלא אמרתי.
~ אני חייב לציין שבאמת הקשבתי ל-Q. קווין. או מה-שהשם-שלו-לא-היה—
קווין פול דריל. נולד באפריל 1980, מת בפברואר 2019... אוה. הוא
מת?
מנת-יתר. מה, הוא לקח אחת? חשבתי שהוא לא היה כזה!
לא, בוב המשוגע הרג אותו בגלל מנת-יתר. אוי.
לכן הספק שלי התחלף! הוא לא הסכים לומר לי מה קרה לקווין... בכל מקרה, כן, הקשבתי לקווין, ז"ל, ולא לקחתי עוד בול LSD באותו היום. גם לא למחרת, כי טום בא לבקר. הוא שם לב למצב הרוח הפחות עגמומי מהרגיל שלי (לסם היו השפעות לוואי מתמשכות), וחיוך התפשט על שפתיו. "אתה נראה יותר טוב," הוא טפח על כתפי. "דרך-אגב, הבאתי לך קצת אוכל." "אבל אמרתי לך שלא היית צריך," מחיתי, אבל בסתר שמחתי; הייתי קצת רעב, וג'יואנה תמיד הייתה ידועה בבישולים שלה. היא אמנם לא השתוותה להארי, שקיבל שלושה כוכבי מישלן פעם על ארוחה שבישל ל-30 איש באיזו מסעדה ידועת שם, אבל האוכל שלה היה טעים, ביתי ומלא אהבה. טום נעץ בי את המבט היודע שלו ואני השפלתי עיניי. "בסדר, אני מודה, אני קצת רעב." הוא חייך חיוך רחב. "מצוין. אני אחמם את האוכל." כשישבתי ליד השולחן ואכלתי ארוחת צהריים נורמאלית בפעם הראשונה מזה חודשיים, טום שאל בשקט איך היה הביקור הראשון של אדם. כמעט נשנקתי. "ב-בסדר," פלטתי בפה מלא שניצל פריך. בלעתי בקושי. "אתה יכול לתאר לעצמך איך זה היה." טום נאנח והנהן בראשו. "כן, אני מבין," הוא מלמל. הוא נשאר איתי עוד כחצי שעה ואז הלך, לא לפני שהודיע שהעוזרת שהוא הזמין בשבילי תגיע למחרת. "אה, ותנסה לא להפחיד אותה יותר מדי," הוא הוסיף ביובש. עטיתי על פניי את הארשת התמימה הטובה ביותר שלי, וטום לא יכול היה שלא לחייך חיוך קטן. "להתראות," הוא אמר ויצא. וכך יצא שגם ביום למחרת לא בלעתי את ה-LSD המיוחל.
קווין באמת התפלא— קווין ז"ל.
סליחה? קווין ז"ל. הוא מת. לקחת את הנשמה שלו בידי השלד שלך, או שקצרת אותו עם המגל שלך---
הבנתי. קווין ז"ל
התפלא שחזרת אליו מאוחר יחסית. כן. לקח לי קרוב לשבוע וחצי לחזור אליו, במקום חמישה ימים, בערך. אבל חזרתי אליו. הוא מסר לי עוד עשרה בולים ושחרר אותי לנפשי, לא לפני שנתן לי אחד חינם באותו כוך אפלולי, שאותה חבורה מהשבוע הקודם עדיין שהתה בו, נראית בהיי סופני. הצטרפתי אליהם, נשכב על הגב, וריחפתי על גל האושר שנשא אותי הרחק מהעולם הקודר והעגמומי שבו חייתי. זה נהפך להרגל – שהוא נותן לי טריפים חינם כל פעם שאני מגיע – עד שהוא התחלף בפּוֹל, הספק הבא שלי. אני זוכר, בערך, את התאריך שבו התחלתי עם ה-LSD. דצמבר, 2018. קצת אחרי האניברסרי של רייצ'ל ושלי. כשאני חושב על זה, יכול להיות שזה היה הטריגר שדחף אתי ללכת לקווין. זה, והביקור של אדם. השליתי את עצמי כשחזרתי לקווין. אמרתי לעצמי שאני בשליטה מלאה על חיי, שאני לא מכור. רציתי את ה-LSD כדי להיפטר מהתחושות הדביקות והגרועות שהרגשתי כל הזמן. הואליום אמנם הרגיע, אבל לא מספיק. בשלב מסוים החבר'ה בכוך התחילו להציע לי דברים אחרים: אֶפֶדְרִין, מַאנְדְרָאקְס, קָאפְּטאגוֹן... שבוע אחר-כך ערכתי סיבוב היכרות מלא דרך כל התעשייה הפאראמצויטית. ואז פגשתי את ג'ונתן, או ג'ון השקט, כמו שאנחנו קראנו לו. הוא היה צעיר ממני בלפחות חמש-שש שנים, ותוך זמן קצר נהיינו חברים טובים. הוא כבר היה שני שלבים מעליי; בשבילו הכדורים וה-LSD היו תינוקיים. הוא רק התחיל עם ההרואין כשאני הגעתי, ולומר את האמת די ריחמתי עליו. אם מישהו היה אומר לי שכעבור שלושה חודשים וחצי אני אתמוטט איתו ברחוב נידח בפאתי לונדון אחרי הזרקה, הייתי צוחק עליו באי-אמון. אני זוכר פעם אחת שלקחתי טריפ בחדר האפלולי ההוא, ולא רציתי לומר לאף אחד. הלכתי לשירותים ובלעתי אותו במהירות, מוריד אותו עם כוסית וודקה. ג'ון שכב לידי ברפיון איברים, זרועותיו פשוטות לצדדים, העיניים שלו נעוצות בתקרה במבט מזוגג ועיוור. הם שמו ברקע מוסיקה – דיוויד בואי, אני חושב – ואני שכבתי על הרצפה והקשבתי בפליאה. כשעצמתי את העיניים המוסיקה התחילה לבלוע אותי לגמרי. יכולתי להריח אותה וממש לגעת בה ולהרגיש אותה קרובה אליי, בדיוק כמו ששמעתי אותה. מעולם לא הרגשתי משהו כל-כך יפה. הייתי חלק מהכלים שנגנו. ממש חלק. כל תו היה דמות ברורה, צבועה בגוון אחר, וכאילו נפרד לחלוטין מכל שאר התווים, כדי שאוכל להבין את חלקו ביצירה לפני שינוגן התו הבא. שמעתי כל אקורד מהדהד כמו בתוך פעמון ענקי, והצליל המשיך להתנגן בתוך הראש שלי. המחשבה שלי הקיפה את כל חוכמת העולם, ולא היו לי מספיק מילים כדי לתאר אותו. קווין עבר לידינו וירה בי מבט מוזר. כשהתעלמתי ממנו הוא שאל אותי בחשדנות, "נו, לאן זרקת את הכדור?" הוא הסתכל בי ואחרי רגע אמר, "או-אה, mate, לא אמרת כלום! יש לך אישונים בגודל פטמות יניקה של תמנון." הוא פלט צחוק עמוק וגרוני. "אם תמשיך לא להשמיע קולות נחשוב שנדבקת מג'ון ונתחיל לקרוא לך גם 'השקט'." הוא פלט עוד צחוק משועשע והסתלק, מותיר אותי להמשיך לשקוע במוסיקה. נשארתי שם עד הערב, מטושטש לגמרי. כשיצאתי החוצה ג'ון הצטרף אליי, ושנינו צחקנו על איך שהמדרכות גבוהות והירח משונה ומחליף כל הזמן צורות וצבעים. הלכנו לאכול – למרות שלא ממש הייתי רעב – וגם במסעדה צחקנו כאילו כל העולם וסודותיו שייכים רק לנו. ה-LSD גרם לי להרגיש גבוה. מאד גבוה. ה-LSD והכדורים. הייתי בולע סמים מעוררים וסמי-שינה בכמויות עצומות. הכדורים ניהלו מלחמה משוגעת בתוך הגוף, וזה מה שגרם לתחושה הנפלאה. יכולתי לארגן לי מצב-רוח לפי החשק; לבלוע יותר סמים מעוררים או יותר סמי-הרגעה. אלו תמיד היו שבועות של אושר טהור שלאחריהם היה מגיעה נפילה מטורפת. אבל כשאדם היה מגיע לביקור, הייתי נקי. זה היה התנאי שלי עם עצמי: לא משנה בכמה כדורים האבסתי את עצמי ואת הגוף שלי, לא הייתי מוכן להתקרב אליו עם מחזור דם מלא ממריצים. זו הייתה הסיבה היחידה שעקבתי אחרי ימות השבוע.
