../images/Emo54.gif../images/Emo129.gif../images/Emo18.gif
(תפוזטיפש
) פרק 21
(נא לקרוא הודעה קודמת!) אדם היה מגיע בימי שלישי. העוזרת הייתה מגיעה בימי חמישי. החדר שלי כבר החל להפוך למאורה חשוכה ואפלולית; כדורים מושלכים בכל פינה; הכריות זרוקות על הרצפה; מצעים מסובכים על המיטה. לחדר הזה אסרתי על אדם ועל העוזרת להיכנס. ולמרות שאדם היה סקרן כמו כל ילד קטן ורצה להיכנס, לא התרתי לו. נאלצתי לנעול את הדלת כל פעם שהוא היה מגיע.
אדם היה מבולבל. מצד אחד הוא גר עדיין עם אימא, כל השבוע; אימא שעובדת עד מאוחר ומשאירה אותו עם מטפלת עד שהיא חוזרת ואז היא מתנהגת מוזר. מצד שני הוא ביקר את אבא פעם בשבוע, אבל גם אבא התנהג מוזג ואסר עליו להיכנס לחדר שלו! אדם החליט שהכול היה מאד משונה. הוא נאנח והתהפך במיטה, נועץ מבטו בתקרה. היא זרחה מעט, הכוכבים נוצצים באפלה החלקית שאפפה את החדר. אדם הרגיש באינסטינקטים של ילד שמשהו לא היה בסדר עם אבא, ושאימא הייתה מדוכאת מדי. הוא אמר לעצמו בעצב שעדיף היה אם הם היו חוזרים לגור ביחד כמו פעם. והוא שוב פעם נרדם כשהדמעות מעקצצות
בעיניו. הוא לא היה היחיד. הבנתי לקראת מה אני מתדרדר. זה לא שהייתי תמים ונאיבי. ידעתי שאם אני אמשיך להיפגש עם קווין, אם אני אמשיך לצאת עם ג'ון והחבר'ה האחרים מהכוך יכול מאד להיות שיגיע היום בו אני אתחיל עם איטש, כמו שהם קראו להרואין. אבל שכנעתי את עצמי שלי זה לא יקרה. כשראיתי את אלו שהיו מכורים להרואין – הזדעזעתי. היה את פראנק, שהגיע לתלות גופנית ממשית בסם. בהתחלה כינינו אותו "מטאטאון", אבל עכשיו כבר קראנו לו "גוויה", כי בינתיים הוא נראה כמו גוויה מהלכת; צנום, רזה, בעל פנים חיוורות שהעור מתוח על העצמות כמו אצל גולגולת. הוא מת אחרי חודשיים – הזריק לעצמו את "זריקת הזהב". ג'ון תמיד אמר לי שהוא ייגמל. "יש וָאלֵרוֹן בשוק, חופשי," הוא אמר לי חודש אחרי שפגשתי אותו לראשונה. זה היה אחרי שהוא הזריק לעצמו מנה גדושה של איטש לזרוע, וכשהבטתי בעיניו ראיתי איך האישונים שלו מתכווצים לגודל של חוד סיכה, הירוק משתלט על האישון ומכסה עליו כמעט לחלוטין. "עושים את זה ממש בקלות." הוא עדיין לא הגיע לתלות באותה התקופה. הוא גם לא סבל עדיין מה-turkey, תופעות הלוואי שהיו אצל הנרקומנים הוותיקים כשהשפעת הזריקה נחלשה. קראו לזה ככה כי הנרקומן התנהג בלי הסם כמו שתרנגול הודו התנהג כשהוא התרגש – נופף בכנפיים בפראות. ומאחר ואני הייתי רק על כדורים, וודקה וסיגריות, עוד נחשבתי במצב טוב, יחסית. זה היה כאילו שני אנשים חיים בראש שלי. אחד מהם היה
אני, אני גדול וענקי, שמשום מה החליט שהדבר הכי חשוב שהיה (או שיהיה) אי-פעם הוא המכשפה הם הסמים. גם האדם האחר בתוך ראשי היה אני, אבל אני קטן, זעיר, שצרח בדממה, שהיה מבועת מהחוויות שעברתי ומעצם העובדה שהתמכרתי, שרצה לברוח ולהציל את עצמו. אבל לא עשיתי את זה. הכדורים הרגיעו אותי, ובקרב החבר'ה מהכוך הרגשתי שאוהבים אותי, שלא שופטים אותי, שמקבלים אותי כמו שאני ולא אומרים לי מה לעשות. אמנם טום התנהג בעדינות ולא ניסה לכפות עליי לצאת מהבית – הוא לא ידע שאני מסתובב בדרום לונדון – אבל גם הוא לפעמים הביט בי במבט מלא חמלה. וכאב לי. הרגשות שניסיתי להטביע בעזרת ה-LSD ושאר הכדורים התעקשו לצוף מעל הטשטוש והחולמניות שחשתי. שני טריפים כבר לא השפיעו עליי; נאלצתי לקחת ארבעה או חמישה בבת-אחת. מה שהיה אמור להרוג בן-אדם ממוצע, או לפחות להרדים אותו לחודש אם לא לפגום בו לצמיתות, עליי לא השפיע כמעט בכלל. והתגעגעתי לרייצ'ל. אדם היווה תזכורת ממושכת וכואבת לחסרונה בקרבתי. התגעגעתי אליה נוראות, הדם מרעים באוזניי בכל מפעם שחשבתי עליה. הקיץ נעלם זמן רב לפני כן, וכל העלים הזהובים שנשרו על האדמה הקפואה רק הזכירו לי את הטיולים הארוכים שהייתי עורך עם רייצ'ל כשעוד היינו יחד. כל דבר הזכיר לי אותה. כל שיר ששמעתי ורציתי ללכת לחלוק את החוויה ולהתלהב יחד איתה; כל מחשבה שרציתי לשתף בה מישהו יקר לי; כל פעם שרציתי לחבק ממישהו שאוהב אותי ומבין אותי. כל פעם כזאת הייתה כמו רעל שמתפשט דרך הוורידים, רעל שאין לו תרופה. הייתי נרדם בדמעות יותר לילות משאני מסוגל לספור. נעלתי את עצמי בחדר ושתיתי, מוריד את הטריפים ביחד עם האלכוהול, נרדם אחרי שעות של בהייה בקירות החשופים שזולגים עליי. הורדתי את כל הדברים שהזכירו לי אותה, ועם זאת היו פעמים שהייתי נכנס לחדר ובוהה בבגדים שלה – או מה שנשאר מהם, היא שלחה את אשלי לקחת את חלקם שבוע אחרי שזה קרה – והסכין הייתה מסתובבת בתוכי. מדי פעם, כשהייתי פיכח מספיק ותפסתי את עצמי שלא לבלוע עוד טריפים, הייתי יוצא החוצה, מתבוסס בבדידות. הייתי מסתובב ברחובות לונדון, ידיי תחובות בכיסי המעיל ומביט בעוברים ושבים. בוהה באנשים הזקנים שהלכו יחד – הזוגות המבוגרים שנראו כאילו הם יחד מאז ימי המבול – והצעירים שנראו מאוהבים כל-כך, ומרגיש שלי השמש לעולם לא תזרח יותר. הייתי בועט באבנים באומללות ומשרך דרכי חזרה הביתה, נרדם לעוד יום או יומיים. ולמרות שידעתי שזה לא יקרה, הייתי יושב ליד הטלפון שעות, ידיי שעונות על ברכיי וסנטרי שעון על כפות ידיי, מחכה. בהיתי בטלפון, מתפלל בתוכי שאולי יקרה הנס והוא יצלצל, ובצד השני תהיה
היא. הרגשתי כבר כל-כך רע שפחדתי להזכיר את שמה אפילו במחשבותיי. הרגשתי שאני לא ראוי לה יותר. לא הבנתי למה עשיתי את זה, והאשמתי את עצמי בכול. הייתי אומלל בלעדיה. ידעתי שגם היא אומללה, ולא רציתי שהיא תרגיש ככה. רציתי שהיא תהיה מאושרת. אני זוכר שחשבתי שפעם כל מה שרציתי היה שהיא תהיה מאושרת, אפילו בלעדיי. לא ידעתי לאן אני מכניס את עצמי כשביקשתי את זה כל לילה מהאלוהים שכבר חשבתי שלא קיים. הייתי משחזר לעצמי כל מה שהיא אמרה לי בפעם האחרונה ובפעמים שאחרי-כן, למרות שזה כאב, ולו רק כדי לזכור איך הקול שלה נשמע. זו הייתה הדרך שלי לזכור אותה, לשמר אותה בזיכרון שלי. למרות שהמילים פצעו בי וקילפו את הגלדים מעל הפצעים שכבר החלו להתרפא, סירבתי להרפות מצליל קולה. סירבתי להרפות, כי ידעתי שאם אני ארפה אני אפול ואטבע באפילה ולא אעלה יותר. היה לי קשה לנשום. הייתי שואף ונושף בנשימות רדודות, הלב שלי מגביר את קצב פעימותיו בכל שנייה. גלי חום וקור עברו בי חליפות, מצמררים אותי. לא ידעתי אם אני חולה מהכדורים או מגעגוע. העמדתי פנים שהכול בסדר והטבעתי את עצמי בהווה, מסתובב עם החבר'ה. ולמרות שהיו סביבי אנשים, הייתי לבד וסבלתי מכל רגע. לא החשבתי את ג'ון, קווין או החבר'ה האחרים כחֵבְרָה, בגלל שלנרקומן אין חברים. וידעתי שלא רחוק היום שבו אני אהפוך לאחד בעצמי. מרטי, ג'ס, ויקטואר... כולם כבר היו על איטש – מי יותר זמן ומי פחות – ונראו כל-כך בהיי, כל-כך מאושרים, שלפעמים רציתי לזרוק את הכול לעזאזל להצטרף אליהם. אבל השתדלתי לדחות את הקץ עד כמה שאפשר. רציתי להתמכר להרגשה הטובה ולא רציתי באותו הזמן. וסבלתי. כשהבטתי בעצמי בראי בקושי זיהיתי את האדם שעמד מולי. נראיתי חיוור, פניי היו צפודות, העיניים שקועות בחוריהן. בקושי הבחנתי בצבע העיניים שלי, שהתכהה לכחול-שחור של סערה. מדי פעם רעדתי, הגוף שלי דורש את מנת ההרגעה שלו בכדורים, ואני הייתי מספק לו אותה, מרחף לגבהים חדשים בכל פעם מחדש.
רייצ'ל התגעגעה לדני. היא התגעגעה אליו, אבל הטביעה עצמה בעבודה עד מעל לראש וניסתה לדחוק הכול לפינה אחורית בירכתי מוחה. זה עבד רק בחלקו. אדם הזכיר לה את דני, בעיניו הכחולות, בנמשים, בחיוך. היא השתדלה שלא להשליך מהצרות שלה על הילד הקטן-גדול; למרות המאמצים לפעמים זה פשוט לא הלך. היא הייתה מודעת לזה, אבל לא היה דבר שביכולתה לעשות. גם ככה היה לה קשה. מדי פעם אדם היה מביט בה ופותח את פיו כדי לשאול משהו, אבל אז מוותר וסוגר את פיו בהשלמה עצובה. היא ידעה מה הוא עומד לשאול. "מתי אבא יחזור?". השאלה הזו ריחפה בעיניו כל יום רביעי, כשהיא הייתה מחזירה אותו מהגן אחרי שהיה מבלה עם דני. היא בקושי הייתה רואה אותו. הוא היה לוקח את אדם מהגן ביום שלישי ומביא אותו לשם ביום רביעי, כך שלא יצא להם להיפגש. אדם היה שקט אחרי הביקורים שלו אצל דני, ורייצ'ל הניחה שזה בגלל שהוא מתגעגע אליו. אחרי הכול, גם היא התגעגעה אליו. ואז הגיע
ראיין. ~ השאלה היא,
מי זה ראיין. מוהאהאהאהאהאהאהא. סתם.
מוהאהאהא. אני לא מספרת כלום על הפיק. חכי ותראי. (יש עוד, אה, בין 16 ל-17 פרקים. אז חכו בסבלנות.)
