../images/Emo54.gif../images/Emo129.gifפרק 24
אני לא זוכר כמה זמן שכבתי שם, כשהחלטה גמלה בליבי. התרוממתי מהמיטה ודידיתי לאמבטיה, מביט בעצמי במראה. קצת נבהלתי לגלות את העיניים המטורפות של הדמות שהשתקפה בראי. הזיפים גדלו פרא על פניי, ונראיתי זקן לפחות בעשר שנים. שפשפתי את סנטרי בייאוש-מה וניגשתי להתקלח ולהתגלח. כשסיימתי, עדיין נראיתי זקן, אבל רק בחמש שנים. העיניים שלי עדיין היו אדומות וחתכתי את עצמי מספר פעמים כשהתגלחתי, אבל הייתי מרוצה. זה היה הדבר הטוב ביותר שיכולתי להגיע אליו באותו הזמן. ניגשתי לבר והורקתי אצבע וויסקי, מחזק את עצמי. יצאתי מהבית ונשמתי עמוק. תחבתי את הידיים לכיסים, שינסתי מותניים והתחלתי ללכת. האוויר הקר של סוף ינואר צמרר אותי וגרם לי להתפכח מקלות-הראש שאפפה אותי. זכרתי להיכן אני צריך ללכת, ולמרות שזה היה די רחוק הלכתי ברגל. השעה לא הייתה מאוחרת מאד – נשארתי אצל מייקל כמעט כל היום שאחרי התקרית (כבר נתתי לאירוע הזה שם). השעון שלי צפצף, מסמן את השעה שמונה. נאנחתי והמשכתי ללכת. כשהגעתי אל הבית עם הדלת הכחולה בנוטינג-היל, הנשימה שלי כבר נתפסה בחזי, הזיעה נצצה על מצחי והלב שלי החל לפעום במהירות שיא. בלעתי חזק וניסיתי להירגע, תופס בחוזקה במשקוף הדלת. לאט-לאט הדופק שלי האט ונשמתי ביתר קלות. מחיתי את מצחי וצלצלתי בפעמון. החזקתי את המשקוף במתח והמתנתי בפה יבש. ידעתי שהדלת לא תיפתח מיד; רייצ'ל שנאה לגשת לדלת. היא תמיד שלחה אותי, בין אם גרנו בבית המשותף ובין אם גרנו עם הבנים. תהיתי לי עכשיו, ביני לביני, בפינה נידחת של הראש שלי, את מי היא שולחת עכשיו לפתוח את הדלת. אדם הרי קטן מדי. המחשבה על ראיין רפרפה בראשי אבל מיד דחקתי אותה הצידה. סירבתי להאמין שהם גרו יחד. רייצ'ל לא כזאת, אמרתי לעצמי בתקיפות. כשהצמדתי את האוזן לדלת, מאזין בזהירות, שמעתי רעשים. המערכת פעלה בקול רך, משמיעה שירים נוגים ושקטים; דיסק שנשמע לי מוכר, שפעם קנינו יחד. המים זרמו בכיור, ומדי פעם שמעתי את הקול השקט של רייצ'ל מצטרף לפזמון החוזר. חיוך קלוש ריחף על שפתיי כשקללה נמלטה מפיה; היא שמטה סיר לכיור והוא השמיע קול קרקוש שהקפיץ אותי והרחיק אותי מהדלת. נשמתי עמוק וצלצלתי בפעמון בשנית. "באה, באה..." שמעתי את הקול המוכר רוטן לפני שהדלת נפתחה לרווחה. "היי, רייצ'," אמרתי בשקט, לפני שכמעט קרסתי עליה. הצלחתי לייצב את עצמי ברגע האחרון והבטתי בה בהתנצלות. "אני קצת לא עצמי היום," הוספתי, חיוך מר על שפתיי. רייצ'ל מצמצה לכיווני, מכווצת את עיניה בשאלה. "חכה רגע," היא אמרה, לוקחת את המשקפיים שנתלו על מִפְתַח-חולצתה ומרכיבה אותם. היא הביטה בי שוב. "דני?!" רייצ'ל הייתה המומה. זה לא היה דני. היא סירבה להבנה שהכתה בה כמו קטר של רכבת. זה לא יכול היה להיות דני, היא התווכחה עם עצמה. אבל זה לא שינה אם היא הרכיבה משקפיים או לא; הוא נשאר הוא. והוא נראה זוועה, ציין חלק קטן ומנותק מרגש בירכתי מוחה. גמור. אכול. כאילו הפכו אותו מבפנים החוצה. כאילו הוציאו את הקרביים שלו להתייבש בשמש והחזירו אותם פנימה. מותש. לא היו זיפים על לחייו, והיא תיארה לעצמה שהוא התגלח לפני שהגיע. עיניו נראו יגעות, הכחול מפנה מקום לאפור-עכרורי. היא לא אהבה את התחושה שעיניו העבירו בה; תחושה כאילו משהו מת בתוכו. הן שקעו בפניו הרזות והפחידו אותה. 'הבגדים היו גדולים עליו,' היא חשבה בצער. וזו הייתה החולצה האהובה עליהם, התכולה המפוספסת, ההיא שהעלתה בה כל-כך הרבה זיכרונות... עיניה סקרו אותו במהירות, מתקדרות עם כל פגם שמצאה במראהו. היא סיכמה לעצמה במילה אחת: הרוס. כל זה לקח לה אולי שנייה או שתיים. "דני?!" היא אמרה לבסוף בחוסר אמון. "היי, רייצ'," אמרתי שוב, מביט בה. רק המראה שלה הרגיע אותי, גורם לאוויר להיכנס לתוך ריאותיי בנשימות מדודות. היא נראתה כמו בפעם האחרונה שראיתי אותה, רק רגועה מעט יותר. תיארתי לעצמי שזה בגלל ראיין; ציפיתי לשנאה, לזעם, לכעס להשתולל בתוכי, לשרוף כל חלקה טובה. אבל הייתי עייף מדי. תשוש. לא היה בי כוח להילחם באף-אחד עכשיו. בייחוד לא בה. "מה אתה עושה פה?" היא שאלה, הקול שלה לחוץ מעט. היא הביטה בי, עיניה מלאות הפתעה וכאב. לא ידעתי למה הכאב הופיע בעיניה; תיארתי לעצמי שהיא עדיין לא סלחה לי על מה שעשיתי, שבגלל זה הכאב עדיין הופיע בעיניה בחדות כזאת, שהיא עדיין לא שכחה, ונשימתי נעתקה מחזי מרוב צער. "אני.. הייתי חייב לדבר איתך," מלמלתי. רייצ'ל נאנחה והסירה את משקפיה, משפשפת את גשר-אפה בעייפות. היא פקחה את עיניה והביטה בי במבט מפוכח. "זה לא יעזור," היא אמרה בשקט, הקול שלה ננעץ כשיפודים בליבי. שתקתי. וכי מה יכולתי לומר? היה היגיון בדבריה, אבל הוא לא גרם ליתוש הקטן שניקר במוחי והתעקש שזה כן יעזור, להשתתק. אז ניסיתי שוב. "רייצ'," אמרתי, הקול שלי עבה מרגש, נשמע נואש אפילו לאוזניי. "בבקשה. אני רק צריך שתקשיבי לי. לא יותר מזה. אני לא אבקש ממך לענות לי או משהו. פשוט—" בלעתי את רוקי, מרגיש את גרוני הכואב, "פשוט אין לי אף אחד עכשיו. אני באמת צריך—" השתתקתי, לא יודע איך להמשיך. "כתף תומכת?" היא הציעה ביובש. "כן," הודיתי בבושה. זה באמת נשמע מגוחך ופתטי. במחשבה שנייה אולי זה לא היה רעיון כל-כך טוב לבוא לכאן. אולי זה היה סתם שיגיון מטופש של גבר אומלל, שאשתו עזבה אותו, והוא מנסה לעשות כל דבר כאי להחזיר אותה אליו חזרה. כי היא הייתה – ותמשיך להיות – אהבת חייו. "את יודעת מה?" אמרתי לאחר רגע של שתיקה, נפנה ללכת משם, "זו הייתה טעות לבוא לכאן. לא הייתי צריך –" "דני." הקול שלה היה עייף. "cut the crap, בסדר? בוא כבר." והיא זזה הצידה, מפנה לי את דלת הכניסה. "תיכנס. קדימה." נעצתי בה מבט שואל ונבוך. היא הנהנה, הנהון כמעט בלתי מורגש, ואני נכנסתי פנימה. רייצ'ל עמדה ליד הדלת, מבט בלתי מפוענח על פניה. הראי עמד מאחוריה, כמו תמיד, משקף את גווה הזקוף. עצרתי לרגע כדי להעיף בעצמי מבט חטוף וקפאתי. המבט על פניי היה מורעב, ועד כמה שניסיתי להחליק את הבעתי להיראות יותר שלווה, לא הצלחתי. רייצ'ל ראתה שקפאתי והסתובבה, מחפשת אחר הדבר שגרם לי לעמוד על מקומי, וכך שנינו השתקפנו בראי; היא לפניי, אני מאחוריה, כמו שזה נהג להיות, והכול התערפל מול עיניי. אני זוכר, כשעוד היינו צעירים, תמימים וחסרי דאגות, וגרנו בבית הזה יחד. אוקי, תמימים מעולם לא היינו, אבל הימים שחלקנו בבית הזה היו רוויי חמימות, כמו שמש אחר-צהריים קיצית. היינו מאושרים וחסרי דאגות, נינוחים וקלילים, וחשבנו שנוכל לצלוח את היקום יחד, לנצח. נעלתי את האדידס שלי, קושר את השרוכים בחוזקה; הייתה להם נטייה להיפרם בקלות. בעצם, עד היום יש להם את הנטייה הזאת. רייצ'ל עמדה מול הראי, מחליקה על שערותיה בידה ועושה את כל הדברים הנשיים שנשים עושות מול הראי רגע לפני שהן עוזבות את הבית, ושמעולם לא התיימרתי להבין. כשהשרוכים היו קשורים היטב הזדקפתי וזרקתי, "היי, רייצ'." "מממ?" היא לא טרחה לסובב לעברי את פניה, רק כיווצה את שפתיה בריכוז מול המראה. "הרי הרגע בילית קרוב לחצי שעה (וזה במקרה הטוב, את יודעת) בחדר, עושה אלוהים-ונשים-יודעים-מה, ועכשיו את שוב מול הראי?" באמת הייתי סקרן. התקרבתי אליה וכרכתי את ידיי סביב למותניה, מניח את סנטרי על כתפה. "מה יש לך לעשות שם כל-כך הרבה זמן?" תהיתי. רייצ'ל צחקקה. "לגלות לך משהו?" "נו?" "אלוהים הוא אישה," היא צהלה. "למה אתה חושב שהעולם כל-כך מושלם? יותר מזה אני לא יודעת. אני פשוט נהנית לעמוד מול הראי, אני מניחה." "כן, את ועוד מליון נשים, בערך," מלמלתי. "ושלא תגיד שזה מפריע לך!" היא הזהירה, קולה שופע שעשוע. "חס וחלילה." פשטתי את ידיי לצדדים בתמימות. "אנחנו – הגברים – הרי המרוויחים הגדולים מהכול, לא?" "אוי, שתוק כבר," היא צחקה והסתובבה בתוך זרועותיי, מנשקת אותי ממושכות. טבעתי פנימה, חושב באי-בהירות שככה זה צריך להיות. ככה זה צריך להימשך – לנצח.
