../images/Emo204.gifפרק שתים-עשרה
"לא, לא, לא, לא, לא!" טום רקע ברגליו. הוא סילק קווצת שיער בלונדינית מעל מצחו ונעץ בי מבט מזרה אימה. "לא ככה, דאגי! מה עובר עליך? אתה אמור להיכנס בפזמון! בבית הראשון יש רק את הפסנתר!" הוא נשם עמוק, נחיריו מתרחבים, ושפשף את רקותיו בכאב. "סליחה, טום," מלמלתי. ידעתי שאני צריך להיכנס רק בפזמון ולא באמצע הבית הראשון, אבל הראש שלי די ריחף, והידיים שלי אוטומטית, כשהתחילו לשמוע את הקצב, פרטו על ארבעת המיתרים של אנבל-לי. נאנחתי והבטחתי לעצמי בתקיפות שהפעם אני אתרכז. "אתה יודע מה, נעשה עסק," טום אמר ברצינות תהומית והביט בי. "אם נצליח לנגן את השיר הזה פעם אחת כמו שצריך, פעם אחת נורמלית, רק פעם אחת! אנחנו נתחיל לעבוד על When I Fall In Love, בסדר?" והוא נעץ בי את עיניו החומות. הלב שלי זינק לרגע מבעד לגרוני. "אוקי," אמרתי בהתלהבות. "עם הילד הזה, רק פרסים עובדים," נאנח הארי בשעשוע מאחורי התופים, מחזיק את המצלתיים בידו האחת כדי שלא ירעישו וינקשו אלו באלו. "באמת, דאגי, מה היה קורה אם לא היה לטום את קלף ה-When, אה? מה אז הוא היה חייב לעשות?" "למנוע ממנו לדבר עם ג`ני, אהובת נפשו," גיחך דני, ואני הזעפתי לעברו פנים. הוא משך בכתפיו, עיניו מבזיקות בעליזות. "זה נכון, דאגי. אתה והיא ממש—איך אומרים את זה? כרוכים זה בנפשו של זה. אם אתה לא מדבר איתה יום אחד אתה נהיה ממש רטנוני. אפשר לחשוב שהיא החברה שלך, או משהו." "לא הייתי עושה את זה לדאגי," מחה טום. "זה לא יפה. מה שלומה, באמת?" הוא הפנה אליי שאלה, ואני משכתי בכתפיי. "עדיין בבית, תודה לא-ל," אמרתי. "אני רוצה—" היססתי לרגע לפני שדיברתי, ואז אמרתי במהירות, "אני רוצה שהיא תבוא לשמוע אותנו מנגנים מתישהו. לא בהופעה, היא חלשה מדי. פה," החוויתי בידיי סביב, על האולפן. "כדי שאם, אם היא לא—" לא יכולתי להמשיך לדבר, להוציא את המילים מפי. "שהיא לפחות תוכל ל—" טום הניח את ידו על כתפי. "בסדר, הבנו, אתה לא חייב לומר את זה בקול," הוא אמר בעדינות. "אל תדאג. תביא אותה, יהיה בסדר." חייכתי חיוך עקום ונשמתי עמוק. "טוב, בוא נמשיך עם השיר ההוא, ואז נעבור ל-When." כשיצאתי מהאולפן רגליי נשאו אותי לכיוון לא מוגדר. לא התעמקתי במקום אליו אני הולך, פשוט הלכתי למען ההליכה. רציתי לנקות את הראש; רציתי להפסיק לחשוב על ג`ני כעל מצבה מעל קבר ירוק. פחדתי לתת לראש שלי להתחיל עם רצף הדימויים המקאברי הזה, כי ידעתי שהוא לא ייגמר בטוב. תמיד כשחשבתי על ג`ני, חשבתי עד כמה אמיצה היא הייתה, ועד כמה יכאב לי לדעת שהרוח הלוחמנית שלה תיעלם ותרחף בחלל האוויר, וכל מה שיישאר הוא הגוף השבור שלה. הייתי מסוגל לדמיין את ההלוויה שלה לפרטי פרטים; את מארי מייבבת, אותי עומד שם בחליפה שחורה וסניקרס, משתדל לא לבכות אבל העיניים שלי מבריקות. יכולתי לשמוע את רגבי האדמה נופלים בקול חלול על הארון בו היא שוכבת, ואת המלמול החרישי של ההספדים. ניערתי את ראשי כשהתמונה הברורה מדי של המצבה הלבנה הופיעה מול עיניי. לא רציתי לקרוא את הכיתוב שהמשיך להשתנות בחזיונות שלי: "פ.נ. ג`ניפר ג`נט ליין, אחות, בת וחברה אהובה, שאהבה במיוחד חבצלות. שני בשלום, נימפת מים שלנו." הצטמררתי. בעטתי באבן אקראית ושמעתי אותה מתגלגלת על האספלט. הראש שלי היה מושפל כל הזמן, ולא הבחנתי בשום דבר סביבי. לכן כשהתנגשתי במישהו, ראשי התרומם במהירות ופלטתי, "סליחה!" מהירה. ואז ראיתי אותה. "אוה, זו שוב פעם את." "אני חושבת שאני צריכה לומר שזה שוב פעם אתה," אמרה מנדי בעוקצנות, משפשפת את זרועה. "ממה המרפק שלך עשוי? מחוד של חץ? אני חושבת שהולך להיות לי כתם כחול..." היא הפשילה את השרוול הארוך והירוק של החולצה שלבשה והציצה בידה, לוחצת על החלק הרך. "כן, כמו שחשבתי. כתם כחול." היא הרימה אליי עיניים אפורות וחדות. "איך כל פעם שאני מתנגשת בך אתה לא מרוכז? מה עובר עליך?" "אני חושב שזו לא שאלה שאת יכולה לשאול אותי, בהתחשב בעובדה שאת לא ממש מכירה אותי," אמרתי לה, מעט מרוגז. היא תמיד גרמה לי להרגיש מטופש, בייחוד כשהתנגשתי בה. והדבר הזה התחיל לקרות יותר ויותר פעמים. אולי באמת הייתי צריך להתרכז יותר בדרך ולא לרחף במחשבות מדכאות ועצובות. נשמתי עמוק. "מצטער. אני אשתדל שזה לא יקרה שוב." "יופי, ככה תמנע מעוד בנות להיפגע," היא אמרה בעליזות וקרצה לי. מצמצתי בהלם. כנראה דמיינתי את זה, כי חשבתי שראיתי אותה קורצת לעברי. ואז, כשהיא צחקה, הבנתי שהיא באמת עשתה את זה. "דאגי, נכון?" היא ווידאה, לפני שהושיטה לי יד ללחיצה. "אני מנדי." "אני יודע, ראיתי אותך—בית קפה—בית-חולים—" לא הצלחתי לחשוב בצורה קוהרנטית ולחצתי את ידה בקהות חושים. "מכונית? זעזוע מוח..." הרגשתי עוד יותר מטומטם, אבל לא הצלחתי לחשוב על משהו אחר. היא צחקה שוב. "כן, אני זוכרת," היא אמרה. "עם הבחורה ההריונית מבית-הקפה. מה-שמה, קאנדי?" "וונדי," תיקנתי אוטומטית. "כן, וונדי. היא הייתה נחמדה, דווקא. חברה שלך?" קולה היה קליל, אבל יכולתי להרגיש שהיא שואלת את השאלה הזאת ברצינות תהומית שדורשת תשובה רצינית. "חברה לשעבר," אמרתי בכנות. "חברה טובה לשעבר." "אוה." היא השתתקה לרגע. "היא ילדה כבר?" "כן, בת. קלייר." חייכתי לעצמי ברכות כשנזכרתי ביצור הקטן ודמוי-הפייה שערסלתי בזרועותיי לפני קרוב לחודש וחצי. "יצור קטן ומלאכי ממש." מנדי בלעה את רוקה. "אני רואה." היא השתהתה לרגע, חוככת בדעתה, ואני הבטתי בה בסקרנות כשהשקט רעם באוזניי, מסוקרן לדעת מה היא תגיד עכשיו. "בסדר. היה נחמד לפגוש אותך שוב, דאגי. נתראה." כשהיא נפנתה ללכת תפסתי בזרועה לרגע, והיא הסתובבה לעברי, עיניה מבזיקות ברגש שלא הכרתי. "חכי," המילה כמעט נבלעה בגרוני כשקלטתי מזווית העין את עוג-מלך-הבשן, אני מתכוון, קווין, מאחוריה. "יש לך עדיין את מספר הטלפון שלי?" שאלתי במהירות ובשקט. היא הביטה בי בשתיקה, ואחר הנהנה בראשה לאיטה, בחיוב. שמטתי את זרועה ונתתי לידי לרחף מעל לידה. "אז בסדר," אמרתי בחולשה, ונפניתי להסתלק משם. יכולתי לשמוע את קווין תובע לדעת מי היה הנער – הוא חשב שאני בן 16! – שכרגע התחיל איתה, ורצה לדעת אם איימתי עליה בדרך כלשהי והוא צריך ללכת "להחטיף לו בפנים." "תירגע, קוו," מנדי נאנחה, ויכולתי לשמוע אותה כורכת סביבו את זרועה ומחייכת. "הוא סתם מישהו שאני מכירה. הוא לא ניסה לעשות לי כלום. בוא כבר, אני רעבה. הבטחת לי המבורגר, זוכר?" עיקמתי את שפתיי. בחורה כלבבי, שלא אוכלת סלט כל היום, ואני צריך להפסיד אותה לטובת עוג. איזה כיף לי. נאנחתי ובעטתי בעוד אבן, הולך הביתה בלב כבד. כשהגעתי הביתה טרקתי אחריי את הדלת והטלפון שלי צלצל. הצצתי בצג שיחה מזהה ונשמתי לרווחה שראיתי שזה לא טום, הארי או דני, אלא וונדי. עניתי לה בחיוך רחב, "דִי! מה שלומך?" "אני באה לבקר," היא בישרה, ויכולתי לשמוע את איימי מאחוריה צועקת, "היי, דוד דאגי!". "אנחנו – כולנו, בעצם, גם פיטר מצטרף אלינו – מגיעים בקרוב, כדי לבקר. פיטר קיבל חופשה מהעבודה, אז החלטנו לבוא." "אוה, איזה יופי!" שמחתי. "תמסרי ד"ש לאיימ. אגב, ממש מצחיק, בדיוק הזכרתי אותך." "באמת?" וונדי נשמעה מסוקרנת. "למה?" "מנדי – זוכרת אותה? הנערה מבית-הקפה?" כששמעתי את המהום ההסכמה שלה, המשכתי, "התנגשתי בה ברחוב. כן, שוב. בכל מקרה, סתם, דיברנו והכול, והיא נזכרה בך ושאלה אם אני חבר שלך, אז אמרתי שאת חברה לשעבר, ואז היא שאלה אם ילדת, אז אמרתי לה שכן, שילדת את קלייר, ואז היא השתתקה, פתאום, ואני לא יודע למה." יכולתי לשמוע את הצחוק החנוק של וונדי. "דאגי, אידיוט, היא חושבת שהילדה שלך!" קפאתי. "היא—מה?!" "היא חושבת שהילדה שלך, דאגי," וונדי הסבירה, הצחוק מבעבע בקולה. "היא בטח שאלה עליי כדי לראות מי אני, ואיך אני קשורה אליך, וכשאמרת לה שילדתי – ובטח הייתה ממש מושי ורכרוכי ופוצ`קי-מוצ`קי כשדיברת על קלייר – היא חשבה שאתה מדבר על הילדה שלך. יופי, דאגי." "אוה." המחשבות נעו במוחי מאד לאט, כאילו שחו בתוך דבש. "אוה." וונדי נאנחה. "בוא נקווה שלה יש שכל ישר, והיא חכמה, ואז היא תבין שאני לא בת-הזוג שלך, תודה לא-ל." הצחוק שלה היה עמוק ועשיר, וגרם לי לחייך. "בכל מקרה. אנחנו מגיעים לבקר. תרשום לך תאריך." היא הכתיבה לי את המספרים, ואני רשמתי אותם על פיסת נייר ליד הטלפון. כשסיימנו לדבר, הלכתי להצמיד אותה למקרר וחיוך קל ריחף על שפתיי. כשהמחשבה על מנדי ריחפה להכ
