../images/Emo220.gif לכל דיסק יש שם [3]
והפעם: Amy Winehouse - Back To Black
(2006) כבר כתבתי על האלבום הזה לא פעם, ואפילו הקדשתי לו פוסט בפרויקט אלבומי העשור בבלוג שלי, ובכל זאת - אני חושב שמגיעה לו התייחסות נוספת גם בפינה הזאת, מאחר ועדיין יש לו - וכנראה שתמיד יהיה - מקום של כבוד בדיסקייה שלי. את האלבום קנו לי, יחד עם עוד כמה דיסקים, ליום ההולדת ה-19 שלי (שחגגתי בצבא - הייתי אז במסלול, סגרנו שבת והביאו לי את זה לבסיס). זה היה קצת אחרי שהוא יצא (האלבום יצא בסוף 2006, היומולדת היתה במרץ 2007) ועד אז הכרתי רק שני סינגלים מתוכו אבל כבר אז מאוד אהבתי אותה. מאז הוא הפך לחבר של כבוד על מדף הדיסקים שלי - הדיסק עצמו נחרש אצלי רבות במערכת באוטו, בבית ובעבודה (בסניף הקודם שעבדתי בו היה לנו את האלבום הזה כבר שם, פתוח, אבל בסניף שאני עובד בו עכשיו אני מביא אותו יחד איתי מהבית כשאני רוצה לשמוע אותו כדי שלא נצטרך לפתוח עותק חדש) והשירים מתוכו ליוו אותי באייפוד בצבא, בטיול לדרום אמריקה, בנסיעות, בטיסות ובכל הזדמנות כמעט. למה אני שומע את האלבום הזה כבר 4 וחצי שנים ללא הפסקה, בלי שנמאס לי וכנראה גם בלי שיימאס לי בקרוב? בגלל השירים המעולים שמצליחים לגרום לך לחייך ולהתעצב בו-זמנית. בגלל הקול המיוחד של איימי והביצוע המחונן. בגלל ההפקה החכמה, המוקפדת והגאונית של מארק רונסון שטיפל בשירים האלה (בכמחצית מהם) בכל כך הרבה אהבה. בגלל הגישה הכנה והאמיתית של איימי שחושפת את עצמה ואת החולשות שלה לגמרי בין המילים והתווים. בגלל הנגינה המעולה של חברי הדאפ-קינגס. בגלל שהכל נשמע כל כך מעולה ומתחבר בצורה כל כך יפה. בגלל שמרגישים את האהבה הכנה למוזיקה שהושקעה באלבום הזה, שלמרות שהשירים ממנו נשמעים מעולה גם ברדיו, הם לחלוטין לא הוקלטו על מנת להתחנף אליו. גם אם התדמית החיצונית של איימי היא לחלוטין לא משווקת לכל המשפחה, יש משהו במוזיקה שלה שחוצה גילאים ומעמדות - גם אתם יכולים לאהובים אותה, גם ההורים שלכם וגם האחים הקטנים שלכם. והשירים? Rehab גאוני. Back To Black מופתי. Wake Up Alone מרגש בכל פעם מחדש. בכל פאקינג פעם. ואני יכול להמשיך ככה. הקריירה של איימי היתה קצרה מאוד אך משמעותית מאוד. האלבום הזה היה מתנה לכל מי שאיבד תקווה בעשור הקודם מהדור החדש של הזמרים - הם מלוקקים מדי, מהונדסים היטב על ידי מנהלים אישיים, יח"צנים וחברות התקליטים שלהם ולא שרים באמת על מה שהם רוצים. איימי היתה שונה לגמרי על רקע הנוף הזה. קודם כל - היה לה אופי. ואופי כזה שלא יכול שיכלאו אותו במסגרת מהונדסת ומלוקקת של חברת תקליטים מסחרית ותאבת-בצע. היא נועדה להקליט את השירים האלה, שמושפעים מהסול של הסיקסטיז שהיא גדלה עליו ומחוויות החיים שלה, כמו שהיא רצתה להקליט אותם. זו היתה, מה שנקרא, Her way or the high way. היתה רק דרך אחת לעשות זאת: כמו שצריך. וטוב שכך זה נעשה. איימי באה משום מקום. שום דבר ברדיו לא נשמע כמוה באותה תקופה, שום זמרת באם. טי. וי לא נראתה ככה (בטח שלא זמרת לבנה) ושום זמרת אחריה גם לא הצליחה לגמרי לחקות אותה. היא באה, עשתה את המוזיקה המעולה שלה, זכתה בפרסים ובתהילה, הרסה את עצמה במו ידיה - כמו שהיא תמיד ידעה ותמיד הבטיחה לנו שתעשה - והלכה לה. בדרך היא נגעה לחלק מאיתנו בלב. ואני ביניהם.
והפעם: Amy Winehouse - Back To Black
