the Girl of Love
New member
../images/Emo214.gifמוציאה מה שיש בתוכי..
אני לא מצפה לתגובות, ובטח שלא לביקורות. אבל אני מניחה שאני גם צריכה קצת להוציא וכבר אין שום מקום שאני מרגישה בו בטוחה. אני גם לא מסוגלת לספר לחברים. אני פשוטלא אחת כזאת, כבר התרגלתי להדחקות. אני יודעת שזה יעבור, זה יסתיים מתישהו. יגיע רגע שאני אהיה מספיק חזקה ושוב אחייך. כרגע הכל מזוייף, יש לי כאב בלב, אין תקווה. אין לי כוח לחיים כרגע... אחד הדברים שהבנתי היום בבוקר, הוא שבאמת תמיד יש מצב יותר גרוע, אפילו אם אנחנו חושבים שהגענו לתהום. ושלא תבינו לא נכון, תמיד האמנתי בזה. אבל רק עכשיו הבנתי את העוצמה של זה, כמה שזה נכון.. אני לא אתחיל ואפרט לספר מה קרה, זה ארוך, וככה זה כשהמשפחה שלנו מחוברת כמו אינפוזיה והכל תלוי אחד בשני. [אח"כ מתפלאים שאני מחפשת להיות תלויה..] אחרי שכלכך הערכתי את המשפחה שלי בתקופה האחרונה, אהבתי אותה יותר מהכל, הרגשתי שאני מצליחה להראות להם שיש לי כוונות טובות ועושה דברים טובים. תמיד הרגשתי שמחפשים רק להוציא ממני את השלמות, שאהיה יותר טובה מהאחרים. היה לי איתם ויכוח שאני לא זוכרת כמותו.הוא התחיל ביום חמישי, נמשך לזה שכולם הגיעו לבית שלי להגיד לי מה הם חושבים עליי ביום שישי. זה הגיע למצב שהכי פגעו בי בעולם, הבנתי כמה שהם לא מכירים אותי, שדווקא החברות שלי, אלו שגרות ממני במרחק של כמה ערים, הן אלו שמכירות אותי. ולדעת שדווקא המשפחה שלך היא זאת שלא מכירה אותך, אחרי כל כך הרבה השקעה ורצונות וכוונות ומעשים, זה אחד הדברים הכי פוגעים בעולם. אמרו לי שאני אגואיסטית וכפוית טובה. אלו מילים שפשוט חדרו לי ללב ופגעו בי. מיום שישי בשש, קצת לפני, ועד יום שבת ב2 ורבע בצהריים לא יצאתי מהחדר. כל הזמן הייתי במיטה ורק בכיתי. ידעתי שאני לא אשמה, אבל חיפשתי להאשים את עצמי. הצלחתי לשנוא את עצמי כמו פעם. כתבתי על בריסטול "החדר של האגואיסטית הגדולה מכולן" והדבקתי על החדר. את המילה: "האגואיסטית" צבעתי באדום. הצבע שתמיד שנאתי, מאז סוף השבוע הוא הצבע הכי אהוב עליי. כשהמשפחה שלי ראתה את זה הם פשוט צחקו עליי. אף אחד מהמשפחה לא ניסה לדבר איתי, ליצור קשר. אני זוכרת שלפני 3 לפנות בוקר, ביום שישי, אחי ניגש לחדר וראה שאני בוכה והוא צחק ואמר:"היא בוכה". כשהוא ראה את השלט שעשיתי לחדר הוא פשוט התקשר לדודה שלי לספר לה. אתמול החלטתי להתחיל מאפס. מזל שיש לי חבר שאני אוהבת אותו כל כך. ואני לא צוחקת, אני לא יודעת איפה הייתי אם לא הייתה לי את האהבה הענקית הזאת. החלטתי להתחיל את החיים שלי ממש בלי אפחד. אין לי מצב לשרוד אחרת, אני חייבת לנסות. אני לא רוצה לראות אף אחד מהאנשים שכל כך פוגעים אותי ומסוגלים לשבור אותי ככה. לא רוצה איתם קשר. מקובל עליי שיחשבו שאני אגואיסטית. אני לא מתכוונת לגרום להם לחשוב אחרת. כמו שאמרתי לדודה שלי בפעם האחרונה שדיברתי איתה, כשהיא אמרה לי את זה:"אני שמחה לראות כמה שאת מכירה אותי." היום בבוקר אמא שלי התעוררה עם כאבי גב נוראיים. פעם אחת בעבר, היא כבר הגיעה לבית חולים במד"א בגלל הכאבים הללו. בהתחלה לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. איך להגיב. בכל פעם ששמעתי אותה בוכה מכאבים נצבט לי הלב. הרגשתי מתה מבפנים. פשוט ככה. אח שלי היה איתה. בת דודה שלי חולה, אז הוא אמר לספתא שלי להביא אותה לפה ושהוא ישמור עליה. דודה שלי התקשרה וניתקתי. התקשרה שוב. אח"כ התקשרה לאחי .שמעתי שהוא אמר לה:"אני מבין שהיא ניתקה לך", ואז היא ביקשה אותי. הוא אמר שאני לא ארצה לדבר איתה, ואז היא ענתה :"לא מעניין אותי מה היא כן רוצה ומה היא לא רוצה, תתן לי אותה", הוא ניגש אליי ואמר "תני לה את הכבוד שמגיע לה" , לא לקחתי את הטלפון, הוא הצמיד לי אותו בכוח לאוזן. אבל לא הוצאתי מילה. ובסוף זה נגמר. כשהוא הלך להביא את בת דודה שלי, לא עמדתי בזה. ניגשתי לאמא שלי . ראיתי אותה בוכה והתחלתי לפחד . התחלתי לבכות. החזקתי לה את היד וניסיתי לעזור, אבל כמה כבר אפשר?.. אח"כ אחי הגיע עם בתדודה שלי. הוא שאמר שישמור עליה, ישר אמר לה "לכי להדר" והיא כמובן הלכה אליי. והוא אמר לי לקחת אותה לחדר שלי כי היא לא צריכה לראות את אמא שלי עם הכאבים. כמובן שלקחתי אותה, אח"כ הכנתי לה ארוחת בוקר. וכ"ו. הייתי איתה בערך שעה וחצי. מעניין אותי עם אגואיסטית , אחת שאמורה לחשוב רק על עצמה, באמת עושה דברים כאלו. כשאכלנו ארוחת בוקר שאלתי אם דודה שלי דיברה עליי, היא הנהנה שכן. שאלתי אותה מה היא אמרה, והיא לחשה לי באוזן :"שאת כלבה, היא אמרה לספתא" ואז הסתכלה עליי ואמרה:"נכון שזה לא יפה?" אח"כ היא הייתה צריכה ללכת לרופא. והיא התעקשה שאני אוריד אותה לספתא שלי ושאבוא איתה לרופא. אמרתי לה שאני אוריד אותה , אבל לא אבוא לרופא, והיא הסכימה. היא כל הזמן חיבקה אותי. היא רצתה שאבוא איתה לרופא, וספתא שלי אמרה "תבואי לעזור לי". אבל לא יכלתי. אני לא רוצה להסתכל עלייה בכלל, ואני לא מבינה איך יש לכולם את הלב להסתכל עליי אחרי כל זה. התעקשתי שאני לא אלך. הפעם הרגשתי באמת אגואיסטית, אבל זה בסדר, זה הרי מה שאני צריכה להרגיש.
אני לא מצפה לתגובות, ובטח שלא לביקורות. אבל אני מניחה שאני גם צריכה קצת להוציא וכבר אין שום מקום שאני מרגישה בו בטוחה. אני גם לא מסוגלת לספר לחברים. אני פשוטלא אחת כזאת, כבר התרגלתי להדחקות. אני יודעת שזה יעבור, זה יסתיים מתישהו. יגיע רגע שאני אהיה מספיק חזקה ושוב אחייך. כרגע הכל מזוייף, יש לי כאב בלב, אין תקווה. אין לי כוח לחיים כרגע... אחד הדברים שהבנתי היום בבוקר, הוא שבאמת תמיד יש מצב יותר גרוע, אפילו אם אנחנו חושבים שהגענו לתהום. ושלא תבינו לא נכון, תמיד האמנתי בזה. אבל רק עכשיו הבנתי את העוצמה של זה, כמה שזה נכון.. אני לא אתחיל ואפרט לספר מה קרה, זה ארוך, וככה זה כשהמשפחה שלנו מחוברת כמו אינפוזיה והכל תלוי אחד בשני. [אח"כ מתפלאים שאני מחפשת להיות תלויה..] אחרי שכלכך הערכתי את המשפחה שלי בתקופה האחרונה, אהבתי אותה יותר מהכל, הרגשתי שאני מצליחה להראות להם שיש לי כוונות טובות ועושה דברים טובים. תמיד הרגשתי שמחפשים רק להוציא ממני את השלמות, שאהיה יותר טובה מהאחרים. היה לי איתם ויכוח שאני לא זוכרת כמותו.הוא התחיל ביום חמישי, נמשך לזה שכולם הגיעו לבית שלי להגיד לי מה הם חושבים עליי ביום שישי. זה הגיע למצב שהכי פגעו בי בעולם, הבנתי כמה שהם לא מכירים אותי, שדווקא החברות שלי, אלו שגרות ממני במרחק של כמה ערים, הן אלו שמכירות אותי. ולדעת שדווקא המשפחה שלך היא זאת שלא מכירה אותך, אחרי כל כך הרבה השקעה ורצונות וכוונות ומעשים, זה אחד הדברים הכי פוגעים בעולם. אמרו לי שאני אגואיסטית וכפוית טובה. אלו מילים שפשוט חדרו לי ללב ופגעו בי. מיום שישי בשש, קצת לפני, ועד יום שבת ב2 ורבע בצהריים לא יצאתי מהחדר. כל הזמן הייתי במיטה ורק בכיתי. ידעתי שאני לא אשמה, אבל חיפשתי להאשים את עצמי. הצלחתי לשנוא את עצמי כמו פעם. כתבתי על בריסטול "החדר של האגואיסטית הגדולה מכולן" והדבקתי על החדר. את המילה: "האגואיסטית" צבעתי באדום. הצבע שתמיד שנאתי, מאז סוף השבוע הוא הצבע הכי אהוב עליי. כשהמשפחה שלי ראתה את זה הם פשוט צחקו עליי. אף אחד מהמשפחה לא ניסה לדבר איתי, ליצור קשר. אני זוכרת שלפני 3 לפנות בוקר, ביום שישי, אחי ניגש לחדר וראה שאני בוכה והוא צחק ואמר:"היא בוכה". כשהוא ראה את השלט שעשיתי לחדר הוא פשוט התקשר לדודה שלי לספר לה. אתמול החלטתי להתחיל מאפס. מזל שיש לי חבר שאני אוהבת אותו כל כך. ואני לא צוחקת, אני לא יודעת איפה הייתי אם לא הייתה לי את האהבה הענקית הזאת. החלטתי להתחיל את החיים שלי ממש בלי אפחד. אין לי מצב לשרוד אחרת, אני חייבת לנסות. אני לא רוצה לראות אף אחד מהאנשים שכל כך פוגעים אותי ומסוגלים לשבור אותי ככה. לא רוצה איתם קשר. מקובל עליי שיחשבו שאני אגואיסטית. אני לא מתכוונת לגרום להם לחשוב אחרת. כמו שאמרתי לדודה שלי בפעם האחרונה שדיברתי איתה, כשהיא אמרה לי את זה:"אני שמחה לראות כמה שאת מכירה אותי." היום בבוקר אמא שלי התעוררה עם כאבי גב נוראיים. פעם אחת בעבר, היא כבר הגיעה לבית חולים במד"א בגלל הכאבים הללו. בהתחלה לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. איך להגיב. בכל פעם ששמעתי אותה בוכה מכאבים נצבט לי הלב. הרגשתי מתה מבפנים. פשוט ככה. אח שלי היה איתה. בת דודה שלי חולה, אז הוא אמר לספתא שלי להביא אותה לפה ושהוא ישמור עליה. דודה שלי התקשרה וניתקתי. התקשרה שוב. אח"כ התקשרה לאחי .שמעתי שהוא אמר לה:"אני מבין שהיא ניתקה לך", ואז היא ביקשה אותי. הוא אמר שאני לא ארצה לדבר איתה, ואז היא ענתה :"לא מעניין אותי מה היא כן רוצה ומה היא לא רוצה, תתן לי אותה", הוא ניגש אליי ואמר "תני לה את הכבוד שמגיע לה" , לא לקחתי את הטלפון, הוא הצמיד לי אותו בכוח לאוזן. אבל לא הוצאתי מילה. ובסוף זה נגמר. כשהוא הלך להביא את בת דודה שלי, לא עמדתי בזה. ניגשתי לאמא שלי . ראיתי אותה בוכה והתחלתי לפחד . התחלתי לבכות. החזקתי לה את היד וניסיתי לעזור, אבל כמה כבר אפשר?.. אח"כ אחי הגיע עם בתדודה שלי. הוא שאמר שישמור עליה, ישר אמר לה "לכי להדר" והיא כמובן הלכה אליי. והוא אמר לי לקחת אותה לחדר שלי כי היא לא צריכה לראות את אמא שלי עם הכאבים. כמובן שלקחתי אותה, אח"כ הכנתי לה ארוחת בוקר. וכ"ו. הייתי איתה בערך שעה וחצי. מעניין אותי עם אגואיסטית , אחת שאמורה לחשוב רק על עצמה, באמת עושה דברים כאלו. כשאכלנו ארוחת בוקר שאלתי אם דודה שלי דיברה עליי, היא הנהנה שכן. שאלתי אותה מה היא אמרה, והיא לחשה לי באוזן :"שאת כלבה, היא אמרה לספתא" ואז הסתכלה עליי ואמרה:"נכון שזה לא יפה?" אח"כ היא הייתה צריכה ללכת לרופא. והיא התעקשה שאני אוריד אותה לספתא שלי ושאבוא איתה לרופא. אמרתי לה שאני אוריד אותה , אבל לא אבוא לרופא, והיא הסכימה. היא כל הזמן חיבקה אותי. היא רצתה שאבוא איתה לרופא, וספתא שלי אמרה "תבואי לעזור לי". אבל לא יכלתי. אני לא רוצה להסתכל עלייה בכלל, ואני לא מבינה איך יש לכולם את הלב להסתכל עליי אחרי כל זה. התעקשתי שאני לא אלך. הפעם הרגשתי באמת אגואיסטית, אבל זה בסדר, זה הרי מה שאני צריכה להרגיש.