xXxAmitushxXx
New member
../images/Emo214.gifDont Wake Me Up פרק 54 ../images/Emo9.gif../images/Emo214.gif
אני יודעת שהיום לא יום שני/חמישי, אבל לא יכולתי להעלות אתמול והיום שירה לא מפרסמת... אז אני יכולה היום חד פעמי לפרסם נכון? מקווה שזה לא יפריע לאפחד
אמממ רציתי להגיד שהתאכזבתי מכמות התגובות אבל תודה לכל מי שהגיבה!
לכל אלה שלא הגיבו- יש לכן הזדמנות לפצות אותי
XDDDDDD סתם סתםםםם אני יודעת שאין באמת זמן להגיב (כמו שלי אין זמן לפרסם XDDDD) פרקים אחרונים: http://www.tapuz.co.il/TapuzForum/main/Viewmsg.asp?forum=1238&msgid=135293077 שורות אחרונות: (טום) "בן כמה אתה?" שאלתי "עשרים...אני מתמחה..." "אה...אוקיי" חייכתי אליו והוא יצא מהדלת וסגר אותה. ואז נקש שוב. נאנחתי וקיוויתי שזה לא יהיה ככה כל השבוע, אני לא אוכל לשרוד את כל השטויות האלו... "בוקר טוב, ברוכים הבאים למאורה של הפלטצ'רים!" ניסיתי כמה שיותר להתרגש, אחרי הכול זה בשביל הילדים. פרק 54, קריאה מהנה
*דני* "ג'יין, קומי" ניסיתי להעיר אותה, אבל היא ישנה עמוק. אחרי אתמול איך לא? היא קרעה את עצמה בעבודה קשה ולא וויתרה "אוחח..." היא נאנחה וקמה כמו סהרורית, השיער מכסה את פרצופה "תן לי כמה דקות..." "אוקיי אני בינתיים אכין אוכל ושתייה" ירדתי למטבח והכנתי לי ולג'יין ארוחת בוקר מפנקת. כשהיא ירדה למטה היא עדיין נראתה די זוועה...אבל אסור לי לדבר ככה. "מה?" היא חייכה אחרי שכנראה בהיתי בה. "אני יודעת שאני נראית זוועה אבל בבקשה אתה מוכן להפסיק לבהות בי ככה?" "לא...את נראית טוב!" קרצתי לה והיא צחקה "תודה באמת, מזל שאתה פה כדי לתת לי רמזים על איך אני נראית" היא נישקה אותי בלחי וחזרה להתיישב. "אז בגלל שזה חוק מרפי, מצלמים היום נכון?" היא שאלה והנהנתי בעודי לועס מהחביתה שהכנתי, ואני חייב לציין שהיא יצאה פשוט דליקטס! "יופי..." היא נאנחה וקמה. "תן לי עוד כמה דקות להתארגן אוקיי?" חייכתי ואמרתי "אין בעיה, אבל כמה דקות כן? כי צריך לצאת..." *דאגי* כולם כבר היו באולפן ברגע שהגעתי לשם, גם הצלם. מזל שהצלחתי לשכנע את פלטצ' לשכנע את מי שזה לא יהיה שצריך לשכנע כדי שלא יצלמו אותי. בכל מקרה, הצלם לא הפסיק את עבודתו וגם ברגע שנכנסתי הוא צילם. הייתה אווירה ממש מצחיקה וקלילה כזאת. אני משער שזה בגלל שדי היינו עסוקים במחשבה שזה לא סתם וידאו, יש לזה מטרה. והמטרה היא לגרום לאנשים לפתוח את הלב ולתרום לאלה שצריכים את הכסף. העברנו שם צחוקים כמו שאנחנו יודעים שהמעריצים אוהבים ולהפתעתי ג'יין שיתפה פעולה ואפילו הצחיקה אותי, הרבה. פלטצ' התקשר והודיע שאנחנו צריכים להיות מוכנים תוך שעה וחצי כדי ללכת להתנדב בבית חולים. בינתיים העברנו את הזמן כמו שאנחנו יודעים- שרנו שירים שלנו, גם כמה שירים לא שלנו, שירים ילדותיים ורקדנו. אני וג'יין רקדנו סלסה, וכמובן שכולם צחקו עליי, תמיד אני זה שיוצא כאפות. אבל בכיף. אם לא אני אז מי? "אני!" דני התפרץ והפריע למחשבותיי "מה אתה?" שאלתי "נו עכשיו תורי לרקוד סלסה" הוא חייך ולקח את ידיה של ג'יין והתחיל להרקיד אותה. אבל...לא הלך לו בכלל. אולי זה היה בגללנו כי שמנו לו רגליים והוא כמעט כל שנייה נפל. הצלם שהיה כבן 20 ממש נהנה, אני בטוח שהוא יהיה שמח להעביר ככה את עבודתו כמעט כל יום. ובכן...יש לו שבוע איתנו, אתם חושבים שהוא ישרוד את זה? אני לא... *ג'יין* כשהגענו לבית החולים ושעלינו למחלקה היינו די המומים. היו שם מאות ילדים, מאות, שציפו לנו. במשך כמעט שעה הצטלמנו וחתמנו והצחקנו את אותם הילדים עד שעלה לי רעיון... "דני..." לחשתי לו וזזנו הצידה כדי שאני אוכל לשתף אותו ברעיון שלי "וואו! רעיון גדול!" הוא חייך ונשק לי בלחי, בטח בגלל המצלמות. ראיתי איך הוא מספר לטום להארי ולדאגי וכולם העלו חיוכים מטופשים על פרצופם, שמחתי שהם אהבו את הרעיון. "אוקיי אז ככה!" טום השתלט על העמדה של הקבלה, ואת קולו שומעים בכל המחלקה. "אנחנו מתכוונים לעשות קליפ של השיר "please please" בגירסת המציאות, אבל איתכם! מישהו מעוניין לשתף איתנו פעולה ולעשות שטויות?!" הוא צעק. הילדים, הרופאים, האחיות, חלק מההורים שהיו שם ו...אפילו מקפליי צעקו כן. "אז...אני אשים את השיר וכולכם פשוט תשירו ותרקדו אוקיי??" ושוב פעם כולם שיתפו פעולה. המוזיקה החלה להתנגן ואנחנו עברנו חדר חדר ורקדנו ושרנו, עם הילדים ההורים האחיות והרופאים. זה היה שיגעון, הייתי מאושרת. לראות את כל הילדים האלה עם החיוך הענקי על הפרצוף, ההערצה שלהם למקפליי, החלום שהתגשם...זה בהחלט שווה את זה. כל דקה וכל שנייה... חיפשתי את דני בכל ההמולה, הוא נעלם לי ממש לכמה שניות מהעיניים וכבר חצי שעה שלא מצאתי אותו... יצאתי מהמחלקה לכיוון מסדרון ארוך כזה וראיתי אותו יושב לבד ומרכין את הראש. התקרבתי אליו במהירות אבל בשקט. "היי" אמרתי מביטה עליו בעודי עומדת. הוא הרים את ראשו וחייך את החיוך שכ"כ קשה לי לראות, החיוך השבור שלו. "היי" התיישבתי והבטתי בקיר שהיה מולנו, היו עליו ציורים של ילדים וברכות, איחולים להחלמה מהירה. "קשה לי להיות שם..." הוא לבסוף אמר, הסתכלתי עליו והוא היה אדום התקרבתי אליו ואחזתי בידו. "כל הילדים האלו...זה לא נתפס. הם לא צריכים לעבור את כל זה, הם רק ילדים" הוא נשבר בנקודה זו והדמעות החלו לרדת על לחיו. אחזתי אותו והצמדתי אותו אליו, הוא חיבק אותי והמעצורים נשברו. ישבנו בחוץ עד שהוא הצליח להיכנס בחזרה, ראיתי את הצלם מזיז את המצלמה מאיתנו ברגע שקמנו, קיוויתי שהוא לא צילם את כל מה שהיה...בכל זאת... אחרי עוד שעה הכל כבר היה רגוע, כולם הספיקו להצטלם ולדבר איתנו ודני היה נראה הרבה יותר טוב, ושמחתי על כך. ירדנו לקומת הלובי מכיוון שהיה שם חדר ענקי של משחקים ופעילויות של ילדים. הסתובבנו שם בין הילדים, עזרנו להם, שיחקנו איתם, צחקנו איתם והיינו להם אוזן קשבת. זה היה דבר מדהים לראות את הבנים מתחברים אליהם ככה, כולם התרגשו. כמובן שבשלב מסוים החלטנו להסתיר את מה שהרגשנו ולעשות שטויות כדי לגרום לילדים לצחוק ולהשתולל גם.
אני יודעת שהיום לא יום שני/חמישי, אבל לא יכולתי להעלות אתמול והיום שירה לא מפרסמת... אז אני יכולה היום חד פעמי לפרסם נכון? מקווה שזה לא יפריע לאפחד
))))))))))))))))))))))) וואי הרצאה של 3 וחצי שעות?! אם זה לא היה על הנושא הזה בוודאי שהייתי נרדמת או משו XD ואני כ"כ שמחה שאהבת וכמובן שתודהה