../images/Emo215.gif Let It Go
הודעה!! בחודש הקרוב או ב-3 שבועות הקרובים יתפרסם רק פרק אחד בשבוע במקום 2 כי יש לי לחץ מטורף בלימודים ואין לי ממש זמן לכתוב פרקים. אח"כ זה יחזור ל-2 פרקים בשבוע. הממ... יש לי פוסטר של באסטד מראש 1!!
[משנת 2004] האעאהאעהאעאהעא --------- מאירועי הפרק הקודם [פרק 10]: אמה לא מאמינה שסטיב הומו. הארי בא לפגישה עם רוקסי שלא מוכנה לדבר בגלל מה שקרה לג'יימס והארי לא מבין למה היא לא מדברת איתו. הוא הולך לברר, חוזר, והם רבים. מאט בא לבית של סטיב ומדבר איתו, ובסוף יוצא מהבית בכעס. פרק 11: -נקודת המבט של מאט- אני פשוט לא מאמין, איזה אידיוט אני?! אני סיפרתי לו הכל והוא אף פעם לא סיפר כלום. חשבתי ושמעתי את סטיב צורח מאחורה. "מה אתה רוצה?" צרחתי לו בחזרה. "אני מצטער." "יופי לך, גם סדאם חוסיין הצטער. זה עזר לו?!" "אתה לא מבין שזה עניין רגיש?" "וכל הדברים שאני סיפרת לך על אמה, הם לא דברים רגישים?!" "אבל זה משהו אחר!" "זה בדיוק אותו דבר." "אני... אני.. לא הייתי סגור על עצמי כבר כמה שבועות. אני עמדתי לספר לך את זה מחר! אבל אתה ראית אותי ואת טום מוקדם מידי." "אתה חושב שאם תגיד לי עכשיו שעמדת לספר לי מחר זה יעזור?" "כן." "אז כנראה שלא." "מה?.. אבל... איך?.. לא.." סטיב אמר ורץ אחרי, ואני גם רצתי. "תמיד עקפתי אותך בספורט, זה לא יעזור לך." הוא אמר. וככה זה באמת היה, הוא הגיע אליי. "אתה מוכן לעצור שניה?" הוא שאל. "לא." עניתי והמשכתי לרוץ.הוא רץ באותו קצב כמו שאני רצתי. "אני לא כועס עלייך כי אתה הומו או בי או מה שזה לא יהיה, אני כועס כי לא סיפרת לי. אני הפאקינג חבר הכי טוב שלך." "אני יודע. טעיתי." "עשית טעות גדולה מידי, ועכשיו זה כבר מאוחר. ביי." אמרתי ונכנסתי לבית שלי, עם דמעות. הלכתי לחדר שלי ולא יצאתי משם. -בבית החולים- -נקודת המבט של רוקסי- מישהו דפק בדלת. "כן" אמרתי והארי נכנס. "מה אתה רוצה עכשיו?!" "לעשות לך הפתעה." "הפתעה?" "כן." "איזו הפתעה?" "בואי ותראי." "לא רוצה." "חבל. יש לך עוד 10 דקות שבהן את יכולה לבוא ושאני אראה לך את ההפתעה. אני מחכה בחוץ." חשבתי על זה הרבה, ואחרי 8 דקות יצאתי, רק בגלל הסקרנות. "מה ההפתעה?" שאלתי את הארי ופתאום מישהו התקרב אליי וחיבק אותי, העפתי אותו ממני. היה לו ריח מוכר מאוד,מהילדות. "רוקסי..." "מה זה? מי אתה? מה אתה רוצה ממני?!" "את לא זוכרת אותי?" "הממ... לא." "בטוח?" "הממ... כן." "אפילו לא את הטלטאביז?" "די! לא נכון! כריס?" "that's my name" "יו, איך השתנית! אבל נשאר לך את אותו ריח." "של שוקולד לבן?" "כן." אמרתי וחיבקתי אותו חיבוק ענקי. "התגעגעתי אלייך!" "איך את יכולה להתגעגע למישהו שאת לא זוכרת?" "אני כן זוכרת! עובדה שאני זוכרת את הריח! אני לעולם לא אשכח את הימים שאחרי הגן או בית הספר שהייתי באה אלייך והיינו רואים טלטאביז!" "איך אפשר לשכוח..." כריס אמר. "אז מה את עושה פה?" "אני הממ..." "את..?" "אני ניסיתי להתאבד. עזוב, סיפור ארוך." "יש לי זמן." "טוב אני יקצר אותו: מישהו אנס אותי ואח"כ ניסיתי להתאבד, חבר שלי ראה אותי וגם הוא ניסה להתאבד, אני התעוררתי והוא עדיין לא. לפני כמה ימים באתי לראות אותו ומסתבר שהוא התחיל לנשום לבד, אבל זה לא מראה על שום התקדמות." "יואו אני לא מאמין!" כריס אמר וחיבק אותי כמו פעם, כשהיינו ילדים. התגעגעתי לזה. מאוד.
