../images/Emo215.gif Ticket Outta Loservill
עוד חודש יומולדת 14 ^^ ---------------------------- מאירועי הפרק הקודם [פרק 6]: אחרי שג'יימס שמע את דייב אומר לרוקסי שהוא אוהב אותה, הוא הולך ומרביץ לו, רוקסי רואה את זה, הם רבים והיא נפרדת ממנו. פרק 7: -יום אחרי- אני הולך בבית הספר, ליד הדשא, ששם ראית לראשונה את רוקסי. אולי אני אראה אותה שוב, אולי היא שוב תבכה ואני אוכל לחבק אותה ונדבר המון, אולי אח"כ נהפוך שוב לחברים. אני מחפש אותה בין האנשים, בין הפריקים והערסים, בין החננות והמוזרים, בין כולם. אני לא רואה אותה. איך יכולתי להיות כל כך אידיוט?! איך נתתי לעצמי לאבד אותה?! ועוד אחרי שהבטחתי לעצמי, אחרי שהבטחתי שאני אשמור על המערכת יחסים הזאת. אני כלום. כמו שהיא אמרה, כלום. חלקיק קטן בין מיליוני חלקיקים באויר. ולמה כולם מסתכלים עליי מוזר?! זה מעצבן. ועדיין אני לא מוצא אותה, את הנסיכה הקסומה, המדהימה, החמודה. לא נראה לי שאני אמצא אותה שוב. איבדתי אותה. לתמיד. -נקודת המבט של רוקסי- בבוקר ראיתי את דייב בשער בית הספר. הלכנו עד לקומה שלנו בבית הספר וראינו שנשארו עוד 20 דקות עד הצלצול. "רוקסי, את בסדר והכל?" "כן,כן, בטח. למה שאני לא אהיה בסדר?!" "המ.... אולי בגלל ג'יימס?" "תעזוב את ג'יימס. היה ונגמר. זהו. אני לא חושבת שאי פעם היינו אמורים להיות ביחד." אמרתי ובכיתי מבפנים, כי אני עצובה ושבורה מבפנים, אבל מבחוץ – חיוך. "אהה... יופי" דייב אמר. -נקודת המבט של דייב- "שמעת שאפשר לשפר את הציון במתמטיקה?" "מה? באמת? איך?" רוקסי אמרה לי. "צריך להגיש עבודה או משהו" אמרתי וראיתי את ג'יימס למטה, דרך החלון, מתהלך כמו איזה זומבי. "טוב תקשיבי שנייה, אני הולך לקנות לי קולה מהקפיטריה פשוט אני הממ... צמא? כן,כן, צמא." "סבבה" ירדתי מהר אל ג'יימס ולקחתי אותו למקום שאי אפשר לראות דרך החלונות. "ג'יימס, נראה לי שאנחנו צריכים לדבר..." "גם לי נראה שאנחנו צריכים לדבר." הוא אמר. "תקשיב דייב, אני מצטער. אני כ"כ מצטער. פאק, אתה היית החבר הכי טוב שלי מאז שאני זוכר את עצמי, אתה כמו אח בשבילי. ואני הרסתי את זה, כמו שאני הורס כל דבר. ואני אידיוט. ואני שונא את עצמי בגלל שהרבצתי לך בגלל איזו בחורה. בבקשה דייב, בבקשה תסלח לי. בבקשה. סליחה.." הוא אמר ופרץ בבכי. -נקודת המבט של ג'יימס- זה כל כך מוזר שאני בוכה כי אני אף פעם לא בוכה. מאז כיתה ג' לא בכיתי. "טוב, באמת יצאת אידיוט. ובאמת היינו החברים הכי טובים. ובאמת הרסת את זה. ובאמת אני מקווה שאתה שונא את עצמך כי רבנו בגלל רוקסי, שהיא באמת לא סתם איזו בחורה. ובאמת אני סולח לך. באמת באמת." "באמת?" אמרתי והפכתי תוך שניות לבנאדם הכי מאושר בעולם. "ברור שכן. מה אתה חושב, שמישהו או משהו יוכל להפריד בינינו? לעולם לא. אתה תקוע איתי לתמיד. מצטער, אבל ככה זה." "דייב, אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך. ואני ממש מצטער על האגרוף. זה ממש לא היה בכוונה. פשוט הייתי עצבני וחסר אונים והייתי צריך לחשוב על זה לפני." "זה בסדר. תמיד נחמד לשנות לוק." הוא אמר. צחקנו והתחבקנו ועלינו לכיתה כי היה צלצול.
עוד חודש יומולדת 14 ^^ ---------------------------- מאירועי הפרק הקודם [פרק 6]: אחרי שג'יימס שמע את דייב אומר לרוקסי שהוא אוהב אותה, הוא הולך ומרביץ לו, רוקסי רואה את זה, הם רבים והיא נפרדת ממנו. פרק 7: -יום אחרי- אני הולך בבית הספר, ליד הדשא, ששם ראית לראשונה את רוקסי. אולי אני אראה אותה שוב, אולי היא שוב תבכה ואני אוכל לחבק אותה ונדבר המון, אולי אח"כ נהפוך שוב לחברים. אני מחפש אותה בין האנשים, בין הפריקים והערסים, בין החננות והמוזרים, בין כולם. אני לא רואה אותה. איך יכולתי להיות כל כך אידיוט?! איך נתתי לעצמי לאבד אותה?! ועוד אחרי שהבטחתי לעצמי, אחרי שהבטחתי שאני אשמור על המערכת יחסים הזאת. אני כלום. כמו שהיא אמרה, כלום. חלקיק קטן בין מיליוני חלקיקים באויר. ולמה כולם מסתכלים עליי מוזר?! זה מעצבן. ועדיין אני לא מוצא אותה, את הנסיכה הקסומה, המדהימה, החמודה. לא נראה לי שאני אמצא אותה שוב. איבדתי אותה. לתמיד. -נקודת המבט של רוקסי- בבוקר ראיתי את דייב בשער בית הספר. הלכנו עד לקומה שלנו בבית הספר וראינו שנשארו עוד 20 דקות עד הצלצול. "רוקסי, את בסדר והכל?" "כן,כן, בטח. למה שאני לא אהיה בסדר?!" "המ.... אולי בגלל ג'יימס?" "תעזוב את ג'יימס. היה ונגמר. זהו. אני לא חושבת שאי פעם היינו אמורים להיות ביחד." אמרתי ובכיתי מבפנים, כי אני עצובה ושבורה מבפנים, אבל מבחוץ – חיוך. "אהה... יופי" דייב אמר. -נקודת המבט של דייב- "שמעת שאפשר לשפר את הציון במתמטיקה?" "מה? באמת? איך?" רוקסי אמרה לי. "צריך להגיש עבודה או משהו" אמרתי וראיתי את ג'יימס למטה, דרך החלון, מתהלך כמו איזה זומבי. "טוב תקשיבי שנייה, אני הולך לקנות לי קולה מהקפיטריה פשוט אני הממ... צמא? כן,כן, צמא." "סבבה" ירדתי מהר אל ג'יימס ולקחתי אותו למקום שאי אפשר לראות דרך החלונות. "ג'יימס, נראה לי שאנחנו צריכים לדבר..." "גם לי נראה שאנחנו צריכים לדבר." הוא אמר. "תקשיב דייב, אני מצטער. אני כ"כ מצטער. פאק, אתה היית החבר הכי טוב שלי מאז שאני זוכר את עצמי, אתה כמו אח בשבילי. ואני הרסתי את זה, כמו שאני הורס כל דבר. ואני אידיוט. ואני שונא את עצמי בגלל שהרבצתי לך בגלל איזו בחורה. בבקשה דייב, בבקשה תסלח לי. בבקשה. סליחה.." הוא אמר ופרץ בבכי. -נקודת המבט של ג'יימס- זה כל כך מוזר שאני בוכה כי אני אף פעם לא בוכה. מאז כיתה ג' לא בכיתי. "טוב, באמת יצאת אידיוט. ובאמת היינו החברים הכי טובים. ובאמת הרסת את זה. ובאמת אני מקווה שאתה שונא את עצמך כי רבנו בגלל רוקסי, שהיא באמת לא סתם איזו בחורה. ובאמת אני סולח לך. באמת באמת." "באמת?" אמרתי והפכתי תוך שניות לבנאדם הכי מאושר בעולם. "ברור שכן. מה אתה חושב, שמישהו או משהו יוכל להפריד בינינו? לעולם לא. אתה תקוע איתי לתמיד. מצטער, אבל ככה זה." "דייב, אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך. ואני ממש מצטער על האגרוף. זה ממש לא היה בכוונה. פשוט הייתי עצבני וחסר אונים והייתי צריך לחשוב על זה לפני." "זה בסדר. תמיד נחמד לשנות לוק." הוא אמר. צחקנו והתחבקנו ועלינו לכיתה כי היה צלצול.
