../images/Emo215.gif Ticket Outta Loserville
אז זה *כנראה* הפאנפיק החדש. תגיבו ותגידו אם אהבתם, לא אהבתם ועוד ועוד. אני יודעת שיצא ארוך, פשוט פרק ראשון וכל זה. פרק 1: שבוע שלישי ללימודים, יום שני. אני יושבת לי בדשא. לבד. רחוקה מכל האנשים. לא עם הקבוצה של הפריקים שהיושבים בצד ושומעים האבי מטאל ברמקולים שהם חיברו לאייפוד "הקשוח" שלהם, ולא עם הערסים/פקצות שמעשנים סיגריה. ופשוט לבד. יושבת פה וחושבת. אז מי אני? קוראים לי רוקסן. כולם קוראים לי רוקסי מאז שנולדתי חוץ מאבא שלי שקורא לי רוקס. בת 16 כמעט. אני עכשיו בכיתה י' ושתי החברות הכי טובות וכמעט היחידות שלי בבצפר אחר בעיר אחרת. אז נחזור להפסקה הנוראית הזאת. אני יושבת לי לבד בדשא ושומעת מוזיקה באייפוד, ומנגבת את דמעותיי. פתאום ג'יימס מתקרב אליי *ג'יימס, הילד שכ-ל הבנות רוצות פה. הוא לא נחשב "מהמקובלים" אבל כולם כבר מכירים אותו. הוא יפה, חכם ומנגן בגיטרה. והוא תמיד מסתובב עם חבר שלו, דייב* -נקודת המבט של ג'יימס- וואו. מישהי שם בוכה. "היי דייב, תסתכל על זאת עם החולצה האדומה, היא בוכה. אני הולך לראות מה קורה איתה, אתה בא?" "לא, אני צריך להעתיק שיעורים בתנ"ך מסטיב. אני אראה אותך בערב, בחזרה של הלהקה" "טוב" עניתי לו. |אני זוכר, שכשהייתי קטן אמא שלי אמרה לי תמיד כשבכיתי ש"התרופה הכי טובה לבכי היא התעניינות ותמיכה." אני תמיד אזכור אותה, את אמא שלי. היא נפטרה, לפני 3 שנים. מאז תמיד כשאני רואה מישהו בוכה אני ניגש לראות מה הולך איתו.| "היי, מה קרה?" שאלתי אותה. "שומדבר" היא ענתה לי, אך ידעתי שהיא משקרת לי. שאלתי אותה שוב והיא פשוט התנפלה עליי וחיבקה אותי, ובכתה עליי. היא אמרה לי שסבתא שלה בניתוח. *אחרי שאמא מתה, עברתי לגור עם סבתא כי לאבא היה קשה גם לפרנס אותי וגם לגדל אותי, אני כ"כ מעריך אותה* חיבקתי אותה חזק. מאוד חזק. -נקודת המבט של רוקסי- "היי, מה קרה?" הוא שאל אותי "שומדבר" עניתי לו בקרירות והמשכתי לבכות. "משהו בטח קרה, מה קרה?" הוא שאל שוב. פשוט חיבקתי אותו ובכיתי עליו. הוא אמר לי "דיי, אל תבכי" כמה פעמים ושוב שאל מה קרה. "היא... היא... בניתוח" עניתי ושוב פרצתי בבכי. "מי?" "סבתא שלי". אחרי שאמרתי את זה הוא חיבק אותי כ"כ חזק ואני אותו, והמשכתי לבכות. דיברנו קצת אחרי והוא אמר לי שהוא לא הכיר אותי וזה. הברזנו משיעור תנ"ך [הוא] וביולוגיה [אני] והמשכנו לדבר, על מה כן, ועל מה לא. *סוף יום הלימודים* ג'יימס: "רוקסי, אני ממש אשמח אם תבואי היום להופעה של הלהקה שלי בשעה רבע לשמונה בבית שלי" "אני אשתדל..." עניתי לו וכל אחד הלך לדרכו. *אחר הצהריים* -נקודת המבט של ג'יימס- וואי, אני ממש מקווה שהיא תבוא. היא ממש מיוחדת, הרוקסי הזאת. ויפה. הרבה יותר מכל שאר הפקצות שנדבקות אליי. יש בה... יש בה משהו מיוחד. תבונה כזאת שלא מוצאים אצל כל בנאדם. -נקודת המבט של רוקסי- "אני לא יודעת אם ללכת. אולי זה יותר מידי?! גם ככה הייתי איתו המון היום." אמרתי להולי, החברה הכי טובה שלי ופתחתי את הארון "תלכי, את חייבת!!" היא אמרה לי. "אבל.... אבל... מה אני אלבש?!" "ג'ינס וטישרט?" היא השיבה לי. "אבל זה לא מספיק יפה בשבילו" אמרתי, ועלה לי חיוך כשנזכרתי בג'יימס. "פאק, רוקסי, תהיי עצמך. אם זאת הייתה חזרה של הלהקה של בן דוד שלך היית באה עם ג'ינס וטישרט." "אין לי בן-דוד" "תפסיקי להטפל לפרטים הקטנים!!" 7 ורבע, היא הלכה ובחרתי לי ג'ינס וטישרט. את אלו שאני הכי אוהבת. נעלתי את האולסטאר שלי, לקחתי את המפתחות לבית ויצאתי לדרך...
אז זה *כנראה* הפאנפיק החדש. תגיבו ותגידו אם אהבתם, לא אהבתם ועוד ועוד. אני יודעת שיצא ארוך, פשוט פרק ראשון וכל זה. פרק 1: שבוע שלישי ללימודים, יום שני. אני יושבת לי בדשא. לבד. רחוקה מכל האנשים. לא עם הקבוצה של הפריקים שהיושבים בצד ושומעים האבי מטאל ברמקולים שהם חיברו לאייפוד "הקשוח" שלהם, ולא עם הערסים/פקצות שמעשנים סיגריה. ופשוט לבד. יושבת פה וחושבת. אז מי אני? קוראים לי רוקסן. כולם קוראים לי רוקסי מאז שנולדתי חוץ מאבא שלי שקורא לי רוקס. בת 16 כמעט. אני עכשיו בכיתה י' ושתי החברות הכי טובות וכמעט היחידות שלי בבצפר אחר בעיר אחרת. אז נחזור להפסקה הנוראית הזאת. אני יושבת לי לבד בדשא ושומעת מוזיקה באייפוד, ומנגבת את דמעותיי. פתאום ג'יימס מתקרב אליי *ג'יימס, הילד שכ-ל הבנות רוצות פה. הוא לא נחשב "מהמקובלים" אבל כולם כבר מכירים אותו. הוא יפה, חכם ומנגן בגיטרה. והוא תמיד מסתובב עם חבר שלו, דייב* -נקודת המבט של ג'יימס- וואו. מישהי שם בוכה. "היי דייב, תסתכל על זאת עם החולצה האדומה, היא בוכה. אני הולך לראות מה קורה איתה, אתה בא?" "לא, אני צריך להעתיק שיעורים בתנ"ך מסטיב. אני אראה אותך בערב, בחזרה של הלהקה" "טוב" עניתי לו. |אני זוכר, שכשהייתי קטן אמא שלי אמרה לי תמיד כשבכיתי ש"התרופה הכי טובה לבכי היא התעניינות ותמיכה." אני תמיד אזכור אותה, את אמא שלי. היא נפטרה, לפני 3 שנים. מאז תמיד כשאני רואה מישהו בוכה אני ניגש לראות מה הולך איתו.| "היי, מה קרה?" שאלתי אותה. "שומדבר" היא ענתה לי, אך ידעתי שהיא משקרת לי. שאלתי אותה שוב והיא פשוט התנפלה עליי וחיבקה אותי, ובכתה עליי. היא אמרה לי שסבתא שלה בניתוח. *אחרי שאמא מתה, עברתי לגור עם סבתא כי לאבא היה קשה גם לפרנס אותי וגם לגדל אותי, אני כ"כ מעריך אותה* חיבקתי אותה חזק. מאוד חזק. -נקודת המבט של רוקסי- "היי, מה קרה?" הוא שאל אותי "שומדבר" עניתי לו בקרירות והמשכתי לבכות. "משהו בטח קרה, מה קרה?" הוא שאל שוב. פשוט חיבקתי אותו ובכיתי עליו. הוא אמר לי "דיי, אל תבכי" כמה פעמים ושוב שאל מה קרה. "היא... היא... בניתוח" עניתי ושוב פרצתי בבכי. "מי?" "סבתא שלי". אחרי שאמרתי את זה הוא חיבק אותי כ"כ חזק ואני אותו, והמשכתי לבכות. דיברנו קצת אחרי והוא אמר לי שהוא לא הכיר אותי וזה. הברזנו משיעור תנ"ך [הוא] וביולוגיה [אני] והמשכנו לדבר, על מה כן, ועל מה לא. *סוף יום הלימודים* ג'יימס: "רוקסי, אני ממש אשמח אם תבואי היום להופעה של הלהקה שלי בשעה רבע לשמונה בבית שלי" "אני אשתדל..." עניתי לו וכל אחד הלך לדרכו. *אחר הצהריים* -נקודת המבט של ג'יימס- וואי, אני ממש מקווה שהיא תבוא. היא ממש מיוחדת, הרוקסי הזאת. ויפה. הרבה יותר מכל שאר הפקצות שנדבקות אליי. יש בה... יש בה משהו מיוחד. תבונה כזאת שלא מוצאים אצל כל בנאדם. -נקודת המבט של רוקסי- "אני לא יודעת אם ללכת. אולי זה יותר מידי?! גם ככה הייתי איתו המון היום." אמרתי להולי, החברה הכי טובה שלי ופתחתי את הארון "תלכי, את חייבת!!" היא אמרה לי. "אבל.... אבל... מה אני אלבש?!" "ג'ינס וטישרט?" היא השיבה לי. "אבל זה לא מספיק יפה בשבילו" אמרתי, ועלה לי חיוך כשנזכרתי בג'יימס. "פאק, רוקסי, תהיי עצמך. אם זאת הייתה חזרה של הלהקה של בן דוד שלך היית באה עם ג'ינס וטישרט." "אין לי בן-דוד" "תפסיקי להטפל לפרטים הקטנים!!" 7 ורבע, היא הלכה ובחרתי לי ג'ינס וטישרט. את אלו שאני הכי אוהבת. נעלתי את האולסטאר שלי, לקחתי את המפתחות לבית ויצאתי לדרך...
