../images/Emo215.gif Ticket Outta Loserville
הממ.. טוב. הייתי בסושבוע אצל סבתא בחיפה. היה כיף. D: ויש לי [ולמיכ] גירסא של בראונ אייד גירל שהיא אקוסטית ומגניבה ושניה 33!!!
[המבינה תבין] אניוואי, פרק אחרון, תהנו.
עונה 2 עוד שבועיים או 3... אני לא סגורה על זה חחחחחחח ------------------------ מאירועי הפרק הקודם [פרק 21]: רוקסי לא רוצה שג'יימס יילך, וכשהיא משכנעת אותו להשאר, הם מצלמים המון תמונות ושוב שוכבים. דייב מגלה שהכדור אקמול שהוא לקח היה בעצם אקסטזי, ובגלל זה הוא אנס את רוקסי. ג'יימס הולך מהבית של רוקסי. פרק 22: -נקודת המבט של דייב- אני חייב לדבר עם רוקסי. חייב. חייב להסביר לה... להסביר ש... לא התכוונתי. ושאני מצטער. אני לא יכול לחיות ככה בלי לספר לה. אני צריך שהיא תבין, שהיא תבין שזה לא דייב שהיא מכירה... ושזה לא היה מתוכנן. התקשרתי אליה. -נקודת המבט של רוקסי- וואי ג'יימס כזה מושלם!! צרחתי והסתובבתי עם חיוך מאוזן לאוזן, עם חיוך שרק ג'יימס יכול לגרום לו. משבוע חרא לסופשבוע מדהים. כמה אני אוהבת אותו. היה טלפון. עניתי. "הלו?" אמרתי. "רוקסי... זה דייב אנ.." "מה אתה רוצה?! להרוס לי את החיים שוב?!" "אני רק רוצ.." הוא אמר וניתקתי. כל הסופשבוע המדהים הזה הפסיק בשניה אחת. בשיחת טלפון אחת. ופתאום... פלאשבקים. דייב מחזיק לי את היד, אני צורחת, הוא צוחק, לא מפסיק, אני מתחילה לבכות, הוא צוחק עוד יותר חזק, הוא מקלל אותי, אני מתייאשת ומתעלפת. עליתי במדרגות עם כוס מים למיטה ופרצתי בבכי. לא יכולתי לזוז. והפלאשבקים... כל שניה חזרו, כל דקה נזכרתי בפרט חדש, וקשה יותר. הכאבים. הצרחות. הבכי. הכל חוזר אליי. כל הזמן בכיתי. וחשבתי. אם אולי הייתי מתלבשת אחרת, אם אולי הייתי לא לומדת איתו, אולי זה לא היה קורה לי. ושוב... כאבי ראש. סחרחורות. בחילות. הקאות. דמעות. הכל ביחד, ואני שבורה. -בבוקר- לא ישנתי בלילה. הייתי חייבת לצאת מהבית. להסתובב קצת. לנשום אויר. הייתי חייבת לראות את ג'יימס, אבל ידעתי שהוא מסיים רק בשתיים. שלחתי לו SMS "ג'יימסי, אתה יכול לבוא אליי בשתיים?" "ברור שאני יכול. בשתיים ולא דקה אחרי. אוהב אותך מאוד." חייכתי. גאד, כמה שאני אוהבת את הבנאדם הזה.. אבל הפעם, הכאב יותר חזק מהאהבה. ידעתי שסגרתי את כל הפינות עכשיו. חזרתי הביתה בערך ב-12. ישבתי על המיטה וכתבתי ובכיתי, וכתבתי עוד קצת ובכיתי עוד יותר. הכאב. האהבה. השנאה. התקווה. הכל מתערבל אצלי. שכחתי מזה שג'יימס בא בשעה שתיים. -בשעה 2- -נקודת המבט של ג'יימס- "רוקסי??" אמרתי ודפקתי בדלת. "רוקסי? איפה את?" שוב אמרתי ודפקתי אחרי שהיא לא פתחה את הדלת. עברו בערך 7 דקות שבהן היא לא פתחה לי את הדלת. ניסיתי להכנס ובסוף מצאתי מפתח מתחת לשטיח. נכנסתי לבית שלה והיתה דממה. "רוקסי? רוקסי?" צרחתי ושמעתי את ההד של עצמי. מאוד נלחצתי. עליתי לחדר שלה וראיתי בכניסה לחדר ערמה של מכתבים, הראשון מיועד אליי. לקחתי את המכתב וניסיתי לפתוח את הדלת. שוב, לא נפתח. דפקתי על הדלת וצרחתי. זה לא עזר. בכל הכוח שלי בעטתי בדלת והיא עפה. פתאום אני רואה את רוקסי שוכבת על המיטה. התקרבתי. העיניים שלה היו סגורות. "רוקסי?!" צרחתי וטילטלתי אותה "רוקסי?!" צרחתי והתחלתי לבכות. ראיתי פתק שהיה לידה והיה כתוב שם: "קודם את המכתבים." לקחתי את המכתב והתחלתי לקרוא... היא כתבה שם שהיא אוהבת אותי ושהיא מודה לי על הסופשבוע הכי מושלם בחיים שלה. היא אמרה שהמצב שהיה היה יותר מידי קשה בשבילה. והיה נ.ב. "ג'יימס, אם ייתנו לך לראות אותי, תסתכל על כתף ימין שלי." היא כתבה. הרמתי לה את השרוול וראיתי שם קעקוע. "Roxy Loves James" לא האמנתי. רציתי לעשות לה החייאה אבל פחדתי. פחדתי שאני רק אחמיר את המצב. ירדתי מהר למטבח ולקחתי סכין. חרטתי על היד שלי "James Loves Roxy" מצאתי את הכדורים שהיא השתמשה בהם ועוד כדורים אחרים, התקשרתי לאמבולנס והסברתי להם מה קרה, השארתי להם את הדלת פתוחה. נזכרתי ביום שאמא שלי קראה לי את הסיפור "רומיאו ויוליה" היא שאלה אותי אם אני הייתי עושה את אותו דבר ועניתי לה שנראה לי שכן. ידעתי שזה הדבר שאני צריך לעשות. אני לא אעזוב אותה שם לבד. כתבתי לרוקסי מכתב קצר: "לרוקסי אהובתי, אני לא אנטוש אותך לעולם, אני אהיה איתך לעד, ממש כמו בשיר, I'll Go Wherever You Will Go. כמו רומיאו ויוליה. תודה על המעיל הורוד ועל הסופשבוע הכי מדהים בחיים שלי. ואם יצילו אותך אני רוצה שתדעי שאני אוהב אותך. ואם תספיקי, תראי את מה שחרטתי על היד שלי. ג'יימס." לקחתי את הכדורים ותוך שנייה הרגשתי חולשה חזקה מאוד.. פתאום.. הכל מעורפל... ואז.. אור שחור.
הממ.. טוב. הייתי בסושבוע אצל סבתא בחיפה. היה כיף. D: ויש לי [ולמיכ] גירסא של בראונ אייד גירל שהיא אקוסטית ומגניבה ושניה 33!!!
