../images/Emo221.gif הרמת מסך - המשך ../images/Emo221.gif
היא ציפתה שהאישה תציג את עצמה, אבל זו רק גלגלה את עיניה בהפגנתיות, כמו ילד קטן, משכה באפה והלכה לתלוש מעדן חלב מערימת מוצרי החלב. דנה התבוננה אחריה בשקט. היא ניסתה לזכור את דברי האחות הראשית, שהורתה לה כי פה, מול המטופלים האלה במכון הזה, אין הבדלי גיל, ואם היא במעמד של עוזרת ומשגיחה והם במעמד של מטופלים אזי הם חייבים להישמע להוראותיה ולא חשוב כמה צעירה היא בעיניהם. אבל קל לה לדבר, רטנה דנה בינה לבינה, אשה שעובדת בסיעוד כבר 30 שנה ונמצאת בתפקידה הנוכחי כבר שמונה שנים. שתנסה היא לעמוד מול אנשים מבוגרים ולפקד עליהם בקולה הצייצני של בת 20 פלוס. נראה אותה עושה שרירים אז. היא נשענה בגבה אל הקיר והמתינה שכולם יסיימו להכין לעצמם את האוכל על המגש. ברגע שהתרחק האחרון שבהם מפינת האוכל, פנתה לשם בעצמה ולקחה לה מעדן חלב בטעם שוקו. הא, לו רק יכלה, היתה לוקחת לעצמה שלושה טוסטים, מורחת אחד בחמאה, אחד בשוקולד ואחד בגבינה צהובה, מכינה לעצמה סלט צבעוני, ככה, כמו שאמא עושה, מערבבת קורנפלקס עם לבן ודבש ו... "דנה?", ראשה של האחות התורנית הציץ לחדר אוכל, "את פוקחת עליהם עין, כן?". "כן, כן", אמרה דנה ומיהרה להצטנף בפינתה על הכיסא. "אבל תשימי לב שהם אוכלים. אמנון, זה ההוא שם בצד, נמצא עכשיו בתקופה שהוא לא נוגע באוכל, וצריך להשגיח שיאכל לפחות פרוסה או משהו. תנסי לשכנע אותו, אבל בעדינות, את יודעת". בעדינות, בעדינות. לא, חשבה דנה, אני אטלטל את כתפיו ואשאג אל תוך אוזנו, "תאכל כבר", באמת, מה נראה לך שאני אעשה? "טוב", אמרה דנה במתק שפתיים. "ואל תבהי ככה סתם בקיר. תשגיחי. בשבע עיניים. כמו שדוקטור קור אמר לך. כן?". "כן, אני משגיחה". האחות הסתלקה סוף סוף, ודנה הסירה את המכסה מהמעדן ודחפה את הכפית לתוך המוס השחור והמתוק. האם למישהו אכפת שהיא בעצמה לא אכלה בכלל ארוחה הגונה, מאז תחילת המשמרת? הו, לא. ושהיא תעז להודות בכך? הו, חס וחלילה. הרי היא צריכה להיות העובדת הכי טובה בעולם, לפחות במשך השבועיים הראשונים, החודש הראשון, מחצית השנה הראשונה, כדי שבצוות הטיפולי הוותיק יבינו שהיא בסדר גמור וירדו לה מהגב, ויפסיקו להשגיח עליה יותר משהם משגיחים על המטופלים שלהם. אחד המטופלים שישבו קרוב אליה שיחק עם האוכל. בחור צעיר, כנראה אחד הצעירים שבמחלקה, שבסיטואציה אחרת היתה ודאי חושבת שיש לו פרצוף חמוד, עם האף הישר והקטנטן ועיני השקד שעליהן גלשו כמה משערותיו השחורות במורד מצחו. אך היא בעיקר בהתה בחביתה שניקר. איך שמתחשק לי אומלט עם גבינה ופפריקה, חשבה בייאוש. המשך בשבוע הבא
היא ציפתה שהאישה תציג את עצמה, אבל זו רק גלגלה את עיניה בהפגנתיות, כמו ילד קטן, משכה באפה והלכה לתלוש מעדן חלב מערימת מוצרי החלב. דנה התבוננה אחריה בשקט. היא ניסתה לזכור את דברי האחות הראשית, שהורתה לה כי פה, מול המטופלים האלה במכון הזה, אין הבדלי גיל, ואם היא במעמד של עוזרת ומשגיחה והם במעמד של מטופלים אזי הם חייבים להישמע להוראותיה ולא חשוב כמה צעירה היא בעיניהם. אבל קל לה לדבר, רטנה דנה בינה לבינה, אשה שעובדת בסיעוד כבר 30 שנה ונמצאת בתפקידה הנוכחי כבר שמונה שנים. שתנסה היא לעמוד מול אנשים מבוגרים ולפקד עליהם בקולה הצייצני של בת 20 פלוס. נראה אותה עושה שרירים אז. היא נשענה בגבה אל הקיר והמתינה שכולם יסיימו להכין לעצמם את האוכל על המגש. ברגע שהתרחק האחרון שבהם מפינת האוכל, פנתה לשם בעצמה ולקחה לה מעדן חלב בטעם שוקו. הא, לו רק יכלה, היתה לוקחת לעצמה שלושה טוסטים, מורחת אחד בחמאה, אחד בשוקולד ואחד בגבינה צהובה, מכינה לעצמה סלט צבעוני, ככה, כמו שאמא עושה, מערבבת קורנפלקס עם לבן ודבש ו... "דנה?", ראשה של האחות התורנית הציץ לחדר אוכל, "את פוקחת עליהם עין, כן?". "כן, כן", אמרה דנה ומיהרה להצטנף בפינתה על הכיסא. "אבל תשימי לב שהם אוכלים. אמנון, זה ההוא שם בצד, נמצא עכשיו בתקופה שהוא לא נוגע באוכל, וצריך להשגיח שיאכל לפחות פרוסה או משהו. תנסי לשכנע אותו, אבל בעדינות, את יודעת". בעדינות, בעדינות. לא, חשבה דנה, אני אטלטל את כתפיו ואשאג אל תוך אוזנו, "תאכל כבר", באמת, מה נראה לך שאני אעשה? "טוב", אמרה דנה במתק שפתיים. "ואל תבהי ככה סתם בקיר. תשגיחי. בשבע עיניים. כמו שדוקטור קור אמר לך. כן?". "כן, אני משגיחה". האחות הסתלקה סוף סוף, ודנה הסירה את המכסה מהמעדן ודחפה את הכפית לתוך המוס השחור והמתוק. האם למישהו אכפת שהיא בעצמה לא אכלה בכלל ארוחה הגונה, מאז תחילת המשמרת? הו, לא. ושהיא תעז להודות בכך? הו, חס וחלילה. הרי היא צריכה להיות העובדת הכי טובה בעולם, לפחות במשך השבועיים הראשונים, החודש הראשון, מחצית השנה הראשונה, כדי שבצוות הטיפולי הוותיק יבינו שהיא בסדר גמור וירדו לה מהגב, ויפסיקו להשגיח עליה יותר משהם משגיחים על המטופלים שלהם. אחד המטופלים שישבו קרוב אליה שיחק עם האוכל. בחור צעיר, כנראה אחד הצעירים שבמחלקה, שבסיטואציה אחרת היתה ודאי חושבת שיש לו פרצוף חמוד, עם האף הישר והקטנטן ועיני השקד שעליהן גלשו כמה משערותיו השחורות במורד מצחו. אך היא בעיקר בהתה בחביתה שניקר. איך שמתחשק לי אומלט עם גבינה ופפריקה, חשבה בייאוש. המשך בשבוע הבא