../images/Emo221.gif הרמת מסך 1 ../images/Emo221.gif
מאת: ליאת רוטנר צילום: לירז עמיר תקציר הפרטים הקודמים: ירדן בן ה18- מאושפז בעל כורחו על ידי הוריו למוסד גמילה, לאחר שהתמכר לסמים. הוא מרגיש נבגד וכועס על כל העולם. ב"ביתו" החדש הוא פוגש את מיטל, אבל לא משתף פעולה עם ניסיונותיה להתחבר "ו-סטופ! זה הכל להיום, בנות". קרין צנחה באפיסת כוחות על הרצפה. היא קיללה בלבה את הטכנאי שלא הגיע כדי לתקן את המזגן. בחמסין כזה לעשות סטרצ'ים!השרירים שלה היו גמישים דיים, אבל היא הזיעה כל כך שלא היה אכפת לה לעשות סטרצ'ים עד מחר, ובלבד שמישהו יקרר כבר את החדר. "איזה שיעור!", הגיע לאוזנה קולה המעצבן של דידי, והיא העמידה פנים שאינה שומעת אותו. די נמאס לה מהבחורה הצווחנית, שכולה פוזה, ובמיוחד עכשיו. היא רצתה רק להתחפף משם, ויאללה הביתה. היא המתינה עוד דקה להילה, שעוד לא קמה מהמזרן, ובינתיים הבחינה בדידי ממהרת לקראתה, כשסביבה חמולת המלוות הקבועה שלה. מה לא הייתי נותנת כדי לדעת מי משלם להן כדי להסתובב איתה, חשבה קרין, האם זו פשוט עצם העובדה שהיא יודעת הכל על הכל? ואולי זה בזכות יכולתה המופלאה לצחוק על כולם, גם על הפופולריים והנערצים, מבלי לזכות לתגובה נזעמת ממישהו? "היי קרין, תגידי, רזית, נכון?!", קראה דידי בקולה העולה-יורד. "לא נראה לי. אבל את רזית". "באמת?". "כן", דקלמה קרין. היא קצת מאסה בדיאלוג הקבוע הזה, אבל זו היתה הדרך היחידה לשמור את דידי בשוליים של החיים שלה. "או, איזו מתוקה! נכון, רזיתי. זה בגלל דיאטת השוקולד החדשה הזו". "כן, היא באמת עובדת", התערבה אחת המלוות. "אבל אומרים שזה לא בריא", סחה חברה אחרת. "תגידי, ממתי נהיית המומחית שלנו לבריאות?", קראה עליה תיגר זו שלצדה. דידי לא הקשיבה להן, ומיהרה להתמקד בקרין, שניסתה לנצל את ההזדמנות וללכת משם: "מה, את כבר הולכת? בואי שנייה, אני מדברת איתך. מה יש, זה לא מכבודך לדבר איתי?". המשפטים העוקצניים האלה שלה מעולם לא נאמרו בלגלוג מופגן, גם לא ברצינות תהומית של עלבון. לכן קרין לא סבלה אותה: לא היה אפשר לדעת מתי היא שמה אותך ללעג ומתי לא. היא רק ידעה שהיא שונאת את השיער הצהוב, הדוחה הזה, ואת העיניים הירוקות האלה שמזכירות דברים שנמצאים באף, ואת התלבושות הירוקות המזעזעות שלה. היא המתינה בסבלנות שישקעו בשיחה של עצמן ויעזבו אותה בשקט. דיאטה אופנתית, חיים פרטיים של סלב תורן ומה לא. וככל שהיו יותר להוטות לדבר על זה, כך הסתבר שהנושא ממש לא קשור אליהן אישית. מדוע קיימים בעולם אנשים שהחיים שלהם בעצם מתרכזים כל הזמן בחיים של אנשים אחרים? היא היתה שמחה לדעת כיצד מרפאים אנשים כאלה; אולי אז היתה יכולה לרפא גם את אמא שלה. סוף סוף הסתלקה דידי, ועדת מעריצותיה בעקבותיה, וקרין התכופפה להרים את המזרן שלה. "אני חושבת שנקרעה לי הסוליה", מלמלה הילה. היא קיפלה את הברך שלה כך שעקב רגלה היה כולו מופנה אליה. זה היה תרגיל פשוט בעבור רקדנית בלט, וכך יכלה לראות בבירור שהתפר אכן נקרע. היא קוננה בקול: "קרין, תצילי אותי!". "אני לא נותנת לך את הנעליים הרזרביות שלי", אמרה קרין. "נו, בחייך, עד שאמא שלי תתפור אותן". שתיהן קמו ופסעו אל תא ההלבשה. קרין לא שמחה למחשבה שתצטרך ללבוש את חולצת הלייקרה שלה על גבי בגד הגוף הדביק שלה, שבתוכו היה כלוא גופה המזיע. היא ייחלה למקלחת שבבית ובקושי הקשיבה לדברי חברתה. "הנעליים שלי קטנות מדי למידה שלך, הילה, את יודעת שבחיים לא תוכלי להיכנס לשלוש מידות קטנות ממידתך". "שתיים!", התקוממה הילה, "אני 37, לא 36!". "שיהיה". "תגידי", הילה התכופפה וחיפשה את הסנדלים שלה, "את באה הערב, לירון?". "אני לא יודעת". "מה איתך, כולם באים. וחוץ מזה". גבותיה נעו מעלה בבדיחות הדעת, "הוא ביקש ממני במפורש שאגיד לך לבוא. הוא רוצה שתבואי". "מה אני אמורה להסיק מזה?", אדמומית פרחה בלחייה של קרין. "להסיק או להסמיק?", קנטרה הילה. "די!". "למה את תמיד נבוכה כשמדברים על מישהו שמעוניין בך?". "קרין", ראשה של אפרת, המורה, הציץ פנימה. "אפשר לדבר איתך רגע?".
מאת: ליאת רוטנר צילום: לירז עמיר תקציר הפרטים הקודמים: ירדן בן ה18- מאושפז בעל כורחו על ידי הוריו למוסד גמילה, לאחר שהתמכר לסמים. הוא מרגיש נבגד וכועס על כל העולם. ב"ביתו" החדש הוא פוגש את מיטל, אבל לא משתף פעולה עם ניסיונותיה להתחבר "ו-סטופ! זה הכל להיום, בנות". קרין צנחה באפיסת כוחות על הרצפה. היא קיללה בלבה את הטכנאי שלא הגיע כדי לתקן את המזגן. בחמסין כזה לעשות סטרצ'ים!השרירים שלה היו גמישים דיים, אבל היא הזיעה כל כך שלא היה אכפת לה לעשות סטרצ'ים עד מחר, ובלבד שמישהו יקרר כבר את החדר. "איזה שיעור!", הגיע לאוזנה קולה המעצבן של דידי, והיא העמידה פנים שאינה שומעת אותו. די נמאס לה מהבחורה הצווחנית, שכולה פוזה, ובמיוחד עכשיו. היא רצתה רק להתחפף משם, ויאללה הביתה. היא המתינה עוד דקה להילה, שעוד לא קמה מהמזרן, ובינתיים הבחינה בדידי ממהרת לקראתה, כשסביבה חמולת המלוות הקבועה שלה. מה לא הייתי נותנת כדי לדעת מי משלם להן כדי להסתובב איתה, חשבה קרין, האם זו פשוט עצם העובדה שהיא יודעת הכל על הכל? ואולי זה בזכות יכולתה המופלאה לצחוק על כולם, גם על הפופולריים והנערצים, מבלי לזכות לתגובה נזעמת ממישהו? "היי קרין, תגידי, רזית, נכון?!", קראה דידי בקולה העולה-יורד. "לא נראה לי. אבל את רזית". "באמת?". "כן", דקלמה קרין. היא קצת מאסה בדיאלוג הקבוע הזה, אבל זו היתה הדרך היחידה לשמור את דידי בשוליים של החיים שלה. "או, איזו מתוקה! נכון, רזיתי. זה בגלל דיאטת השוקולד החדשה הזו". "כן, היא באמת עובדת", התערבה אחת המלוות. "אבל אומרים שזה לא בריא", סחה חברה אחרת. "תגידי, ממתי נהיית המומחית שלנו לבריאות?", קראה עליה תיגר זו שלצדה. דידי לא הקשיבה להן, ומיהרה להתמקד בקרין, שניסתה לנצל את ההזדמנות וללכת משם: "מה, את כבר הולכת? בואי שנייה, אני מדברת איתך. מה יש, זה לא מכבודך לדבר איתי?". המשפטים העוקצניים האלה שלה מעולם לא נאמרו בלגלוג מופגן, גם לא ברצינות תהומית של עלבון. לכן קרין לא סבלה אותה: לא היה אפשר לדעת מתי היא שמה אותך ללעג ומתי לא. היא רק ידעה שהיא שונאת את השיער הצהוב, הדוחה הזה, ואת העיניים הירוקות האלה שמזכירות דברים שנמצאים באף, ואת התלבושות הירוקות המזעזעות שלה. היא המתינה בסבלנות שישקעו בשיחה של עצמן ויעזבו אותה בשקט. דיאטה אופנתית, חיים פרטיים של סלב תורן ומה לא. וככל שהיו יותר להוטות לדבר על זה, כך הסתבר שהנושא ממש לא קשור אליהן אישית. מדוע קיימים בעולם אנשים שהחיים שלהם בעצם מתרכזים כל הזמן בחיים של אנשים אחרים? היא היתה שמחה לדעת כיצד מרפאים אנשים כאלה; אולי אז היתה יכולה לרפא גם את אמא שלה. סוף סוף הסתלקה דידי, ועדת מעריצותיה בעקבותיה, וקרין התכופפה להרים את המזרן שלה. "אני חושבת שנקרעה לי הסוליה", מלמלה הילה. היא קיפלה את הברך שלה כך שעקב רגלה היה כולו מופנה אליה. זה היה תרגיל פשוט בעבור רקדנית בלט, וכך יכלה לראות בבירור שהתפר אכן נקרע. היא קוננה בקול: "קרין, תצילי אותי!". "אני לא נותנת לך את הנעליים הרזרביות שלי", אמרה קרין. "נו, בחייך, עד שאמא שלי תתפור אותן". שתיהן קמו ופסעו אל תא ההלבשה. קרין לא שמחה למחשבה שתצטרך ללבוש את חולצת הלייקרה שלה על גבי בגד הגוף הדביק שלה, שבתוכו היה כלוא גופה המזיע. היא ייחלה למקלחת שבבית ובקושי הקשיבה לדברי חברתה. "הנעליים שלי קטנות מדי למידה שלך, הילה, את יודעת שבחיים לא תוכלי להיכנס לשלוש מידות קטנות ממידתך". "שתיים!", התקוממה הילה, "אני 37, לא 36!". "שיהיה". "תגידי", הילה התכופפה וחיפשה את הסנדלים שלה, "את באה הערב, לירון?". "אני לא יודעת". "מה איתך, כולם באים. וחוץ מזה". גבותיה נעו מעלה בבדיחות הדעת, "הוא ביקש ממני במפורש שאגיד לך לבוא. הוא רוצה שתבואי". "מה אני אמורה להסיק מזה?", אדמומית פרחה בלחייה של קרין. "להסיק או להסמיק?", קנטרה הילה. "די!". "למה את תמיד נבוכה כשמדברים על מישהו שמעוניין בך?". "קרין", ראשה של אפרת, המורה, הציץ פנימה. "אפשר לדבר איתך רגע?".