../images/Emo221.gif הרמת מסך 2 ../images/Emo221.gif
קרין הנהנה ונדחסה אל תוך מכנסי הג'ינס שלה. כרגיל הם נתקעו ממש מתחת למותן. הן חזרו אל חדר האימונים, והילה המתינה בחוץ. כעת, ללא המוזיקה והבנות הממלאות את המקום, נראה לקרין החדר ריק באופן מוזר. וגדול מאוד. המראות שכיסו את כל הקירות, מהתקרה עד הרצפה, סגרו סביבה, ומכל מקום ניבטה אליה בבואתה. לא היה מקום להימלט מעצמה, לא משנה לאן הפנתה את ראשה. זו היתה תחושה מעיקה. "אז... על מה רצית לדבר איתי?". אפרת נשענה על הקיר והביטה בה. בשל גובהה היתה תמיד מביטה מגבוה על תלמידותיה, במיוחד על קרין, שלא הצטיינה במיוחד בגובהה. היה ניתן לסלוח לה על כך אם לפחות היתה צנומה, אך מבנה הגוף התפוחי שלה, עם הירכיים הצרות מאוד ופלג הגוף העליון הרחב והמלא, הזכיר יותר אשה בוגרת מאשר רקדנית בלט בת 15. "אגש ישר לעניין", אמרה אפרת. או או, חשבה קרין. "את מכירה את המקצוע הזה, קרין, ואת יודעת שיש לו דרישות מסוימות". "מה עשיתי לא בסדר?", מלמלה. "לא, לא, עשית מצוין. את רקדנית מעולה, באמת, ואת מתמידה באופן ראוי לשבח. כבר יעצתי לכמה בנות בקבוצה לקחת דוגמה ממך. רואים שאת משקיעה". מחמאותיה רק הלחיצו את קרין עוד יותר. חנופה היא תמיד שלב מקדים לעקיצה או לאיזו בקשה. ולא התחשק לה לעבור אף אחד מהשניים. "רק שאני חושבת שאולי את לא מקפידה כל כך על התזונה כמו שצריך", אמרה אפרת בזהירות. "למה כוונתך?". "אני חושבת שאת יודעת למה כוונתי". "אני מקפידה על דיאטה, כמו שלימדת אותנו". "טוב, מה אני אגיד לך, אם באמת היית מקפידה אולי ההיקפים שלך היו מעט קטנים יותר". "טוב...", גמגמה קרין. עיניה החודרות של המורה גרמו לה לזוע על מקומה באי נוחות. היא פזלה הצדה כדי להתחמק מהמבט המאשים, אך נתקלה שוב בדמותה במראה, שהפכה דוחה ומעוררת גועל. מעולם לא התביישה במראה גופה, אבל עכשיו החל להתגנב ללבה הפחד שמא אכן לא היתה ערה מספיק למצבו. "לפעמים אני שותה שוקו בערב", לחשה, מכה על חטא. אפרת הנהנה באיטיות. "וזה הכל?". "אפשר להגיד", שתיקה ארוכה השתררה. קרין רצתה ללכת אבל אפרת המשיכה לבחון אותה בתשומת לב. לבסוף נשברה והודתה: "טוב, אני לא ממש מקפידה. פה ושם, אבל רק לפעמים, אני מעדיפה לאכול דברים אחרים". "כמו מה?". זה היה עינוי. "אמא קונה עוגות שמרים לפעמים, ו... גלידה, לפעמים". "קרין, זה לא בסדר. כבר אמרתי לכן שאפשר ורצוי לאכול את הדברים שאנחנו אוהבים, אבל רק אם זה מחליף לפחות חצי מהארוחה. אם זה בא בנוסף, אין פלא שזה מיותר". היא נעצה בה מבט חד. "את מקשיבה או שאת רק מחכה שהשיחה תיגמר?". "לא, לא, מה פתאום", אמרה קרין והמשיכה להתפלל בלבה: שייגמר כבר... "תיקחי את מה שאמרתי לך לתשומת לבך. את רקדנית מוכשרת, קרין, ואני לא רוצה להפסיד אותך לטובת רקדניות אחרות. יש ביקוש רב לקבוצה שנפתחה השנה, והרבה כישרונות חדשים, ואני עלולה למצוא את עצמי מתלבטת בין אי ותק למוגבלות פיזית". המילים הלמו בקרין כמו בתוף אינדיאני. "אני אשנה את ההתייחסות שלי לתזונה, אפרת". "אפשר לסמוך עלייך?". "כן". "טוב מאוד. אני מצטערת על זה, קרין, אבל את יודעת מה דעתי בנושא. אל תתני לשטויות כמו זלילה של ערב ולנשנושים במסיבה להרוס לך קריירה נהדרת שאת יכולה לבנות". קרין הנהנה לעומתה במרץ, כופה על עצמה להתבונן ישירות בפניה החתומות של מורתה. אפרת ליטפה את כתפה. "ביי, קרין, נתראה בשיעור הבא". קרין יצאה החוצה. המולת העיר השוקקת קידמה את פניה, לאחר השקט ששרר בחדרי הבלט. הילה, שפסעה לצדה, סיפרה בהתלהבות על שולחן הביליארד החדש שרכש אביו של ירון, ושבוודאי יהיה מרגש לשחק בו ולהרגיש כאילו הם בני 30. אבל מחשבותיה של קרין היו נתונות לתפריט שלה ולשינויים שעליה לבצע בו, ומילותיה של אפרת, "מוגבלות פיזית", הדהדו באוזניה. ** המשך בשבוע הבא **
"הרמת מסך" הוא ספרה הרביעי של ליאת רוטנר. את ספרה הראשון פרסמה בהיותה בת 17, וספריה "קיץ אחד ביחד", "תנו לגדול בשקט", ו"לנצח בגדול" היו כולם רבי מכר
קרין הנהנה ונדחסה אל תוך מכנסי הג'ינס שלה. כרגיל הם נתקעו ממש מתחת למותן. הן חזרו אל חדר האימונים, והילה המתינה בחוץ. כעת, ללא המוזיקה והבנות הממלאות את המקום, נראה לקרין החדר ריק באופן מוזר. וגדול מאוד. המראות שכיסו את כל הקירות, מהתקרה עד הרצפה, סגרו סביבה, ומכל מקום ניבטה אליה בבואתה. לא היה מקום להימלט מעצמה, לא משנה לאן הפנתה את ראשה. זו היתה תחושה מעיקה. "אז... על מה רצית לדבר איתי?". אפרת נשענה על הקיר והביטה בה. בשל גובהה היתה תמיד מביטה מגבוה על תלמידותיה, במיוחד על קרין, שלא הצטיינה במיוחד בגובהה. היה ניתן לסלוח לה על כך אם לפחות היתה צנומה, אך מבנה הגוף התפוחי שלה, עם הירכיים הצרות מאוד ופלג הגוף העליון הרחב והמלא, הזכיר יותר אשה בוגרת מאשר רקדנית בלט בת 15. "אגש ישר לעניין", אמרה אפרת. או או, חשבה קרין. "את מכירה את המקצוע הזה, קרין, ואת יודעת שיש לו דרישות מסוימות". "מה עשיתי לא בסדר?", מלמלה. "לא, לא, עשית מצוין. את רקדנית מעולה, באמת, ואת מתמידה באופן ראוי לשבח. כבר יעצתי לכמה בנות בקבוצה לקחת דוגמה ממך. רואים שאת משקיעה". מחמאותיה רק הלחיצו את קרין עוד יותר. חנופה היא תמיד שלב מקדים לעקיצה או לאיזו בקשה. ולא התחשק לה לעבור אף אחד מהשניים. "רק שאני חושבת שאולי את לא מקפידה כל כך על התזונה כמו שצריך", אמרה אפרת בזהירות. "למה כוונתך?". "אני חושבת שאת יודעת למה כוונתי". "אני מקפידה על דיאטה, כמו שלימדת אותנו". "טוב, מה אני אגיד לך, אם באמת היית מקפידה אולי ההיקפים שלך היו מעט קטנים יותר". "טוב...", גמגמה קרין. עיניה החודרות של המורה גרמו לה לזוע על מקומה באי נוחות. היא פזלה הצדה כדי להתחמק מהמבט המאשים, אך נתקלה שוב בדמותה במראה, שהפכה דוחה ומעוררת גועל. מעולם לא התביישה במראה גופה, אבל עכשיו החל להתגנב ללבה הפחד שמא אכן לא היתה ערה מספיק למצבו. "לפעמים אני שותה שוקו בערב", לחשה, מכה על חטא. אפרת הנהנה באיטיות. "וזה הכל?". "אפשר להגיד", שתיקה ארוכה השתררה. קרין רצתה ללכת אבל אפרת המשיכה לבחון אותה בתשומת לב. לבסוף נשברה והודתה: "טוב, אני לא ממש מקפידה. פה ושם, אבל רק לפעמים, אני מעדיפה לאכול דברים אחרים". "כמו מה?". זה היה עינוי. "אמא קונה עוגות שמרים לפעמים, ו... גלידה, לפעמים". "קרין, זה לא בסדר. כבר אמרתי לכן שאפשר ורצוי לאכול את הדברים שאנחנו אוהבים, אבל רק אם זה מחליף לפחות חצי מהארוחה. אם זה בא בנוסף, אין פלא שזה מיותר". היא נעצה בה מבט חד. "את מקשיבה או שאת רק מחכה שהשיחה תיגמר?". "לא, לא, מה פתאום", אמרה קרין והמשיכה להתפלל בלבה: שייגמר כבר... "תיקחי את מה שאמרתי לך לתשומת לבך. את רקדנית מוכשרת, קרין, ואני לא רוצה להפסיד אותך לטובת רקדניות אחרות. יש ביקוש רב לקבוצה שנפתחה השנה, והרבה כישרונות חדשים, ואני עלולה למצוא את עצמי מתלבטת בין אי ותק למוגבלות פיזית". המילים הלמו בקרין כמו בתוף אינדיאני. "אני אשנה את ההתייחסות שלי לתזונה, אפרת". "אפשר לסמוך עלייך?". "כן". "טוב מאוד. אני מצטערת על זה, קרין, אבל את יודעת מה דעתי בנושא. אל תתני לשטויות כמו זלילה של ערב ולנשנושים במסיבה להרוס לך קריירה נהדרת שאת יכולה לבנות". קרין הנהנה לעומתה במרץ, כופה על עצמה להתבונן ישירות בפניה החתומות של מורתה. אפרת ליטפה את כתפה. "ביי, קרין, נתראה בשיעור הבא". קרין יצאה החוצה. המולת העיר השוקקת קידמה את פניה, לאחר השקט ששרר בחדרי הבלט. הילה, שפסעה לצדה, סיפרה בהתלהבות על שולחן הביליארד החדש שרכש אביו של ירון, ושבוודאי יהיה מרגש לשחק בו ולהרגיש כאילו הם בני 30. אבל מחשבותיה של קרין היו נתונות לתפריט שלה ולשינויים שעליה לבצע בו, ומילותיה של אפרת, "מוגבלות פיזית", הדהדו באוזניה. ** המשך בשבוע הבא **