../images/Emo221.gif הרמת מסך ../images/Emo221.gif
מאת: ליאת רוטנר ירדן חולם לעמוד באור הזרקורים ולזכות בתשואות הקהל, אבל החיים מציבים לו מבחנים קשים, המנפצים את האשליה של עולם מובן ומאורגן. ירדן מאושפז במוסד גמילה וצריך למצוא מחדש את דרכו אל לב הקרובים לו ולגלות מיהו באמת * מהשבוע נפרסם פרקים נבחרים מתוך ספרה החדש של ליאת רוטנר, "הרמת מסך" * אנחנו בטוחים שתהנו יא אללה, אם רק הייתי נזהר קצת יותר, זה לא היה קורה. ירדן דפק על החלון בעצבנות באצבעות ידיו, מתופף בקצב מהיר. אמו, שישבה במושב הנהג שלפניו, התאפקה מלהעיר לו. היא העדיפה שידפוק על החלון מאשר יעשה משהו אחר כדי להפיס את עצבנותו, כמו לרקוע ברגליים או סתם לרטון כל הדרך. אבל בחיי שזה מעצבן, חשבה. הוא דפק עם האצבעות חזק יותר ויותר. אוף! אוף! אוף! המחשבות לא הרפו ממוחו. איזה מטומטם אני. כמה מטומטם, אידיוט ודביל אפשר להיות? אוף! הוא כל כך כעס על עצמו, שלא הצליח לשבת בשקט, והתנועע קדימה ואחורה, חש דחף פתאומי לשבור משהו, או לפחות לבעוט. "ירדן, מספיק!", פקדה אמו. "אל תגידי לי מספיק!", הוא ניצל הזדמנות לפרוק מעט ממשא התסכול הכבד שרבץ עליו, "אל תגידי לי, את שומעת?! מעכשיו את כבר לא אומרת לי מה לעשות, את יודעת?! את גם לא צריכה, כי את גוררת אותי למקום שבו יעשו את זה 24 שעות ביממה...". "ירדן!". "ואני אעשה להם צרות ובעיות. ככה שגם הם יצטרכו להעיף אותי משם כמו שאת מעיפה אותי מהבית, ו...". "אף אחד לא מעיף אותך, ירדן", אביו, נוקשה ומאופק, אגרופיו קפוצים, התערב, "זה אתה שהבאת את זה על עצמך. היו לנו - כלומר, יש לנו - חוקים בבית, ואתה הפרת אותם. אם אתה רוצה להרוס את עצמך, תעשה את זה במקום אחר". "אני רוצה לעשות את זה במקום אחר, אבל אתם לא נותנים לי! אתם...". "אתה כבר איבדת שליטה. מחובתנו לדאוג לך". "על ידי כך שאתם מעיפים אותי מהבית?!", צרח. "ירדן, מספיק!", התרגז אביו, "או שאני עוצר את האוטו ו...". "די", אשתו הניחה את כף ידה על ברכו, "זה לא יעזור". "בבקשה, תעצור! אני מת ללכת מפה!", ירדן הלם עם האגרוף על חלון המכונית, "תוריד אותי אצל סבתא ואני אגור אצלה! לפחות היא לא תגרש אותי מהבית כמו איזו... איזו...". "אל תענה לו", מלמלה האם, "תן לו לצרוח". "ותפסיקו כבר לדבר עלי בגוף שלישי!", הוא כמעט בכה, "נמאס לי! נמאס לי ש...", קולו גווע לאיטו. מיואש הוא נשען לאחור. אני מת למנה, אני פשוט מת למנה. הוא לא הצליח להשתחרר מזה. אם רק היתה לו אחת, אפילו קטנה, פצפונת, משהו שיסלק את החולשה המפחידה הזו ששוב משתלטת עליו ומרעידה לו את האיברים הפנימיים, משהו שיגרום לו להפסיק להרגיש כמו איזה סמרטוט סחוט שזרוק ככה. סמרטוט, חתיכת סמרטוט, זה מה שאני, וההורים המזורגגים האלה, מי הם חושבים שהם, שהם החרימו לי את כל ה"בנק", את כל החומר שהיה לי? באיזו זכות?! ואיך הם מעזים לגרור אותי למקום אחר, למקום שבו לא יהיה לי... לא יהיה לי יותר... הוא נתקף מחנק חזק בגרון. הו, לא. לזה הוא לא מוכן. רק לא לזה. שייתנו לו כל עונש שהם רוצים. כל דבר. שום דבר לא יהיה נורא מדי כל עוד יהיה לו הסם. אבל בלי זה, איך, איך הוא...? "בואו נחזור!", קרא פתאום. "ירדן". "אני אפסיק עם זה, אני... אני... בחיי שאני אפסיק עם זה...". "אתה לא תפסיק. שיקרת לנו מספיק פעמים". "אני לא משקר! אני באמת אפסיק עם זה. אני יכול. רק תחזירו אותי הביתה, אני מתחנן...". "אתה לא יכול להפסיק עם זה", סינן אביו, רועד מזעם עצור. הוא עצר בעצמו שלא להתנפל על בנו ולטלטל אותו בכתפיים, לשאוג לתוך אוזנו "אתה צריך עזרה! אתה צריך עזרה, לעזאזל, איך אתה לא רואה את זה?! איך אתה, ילד פיקח ומוצלח שכמוך, לא רואה שאתה נופל לתהום?!". אבל הוא שתק.
מאת: ליאת רוטנר ירדן חולם לעמוד באור הזרקורים ולזכות בתשואות הקהל, אבל החיים מציבים לו מבחנים קשים, המנפצים את האשליה של עולם מובן ומאורגן. ירדן מאושפז במוסד גמילה וצריך למצוא מחדש את דרכו אל לב הקרובים לו ולגלות מיהו באמת * מהשבוע נפרסם פרקים נבחרים מתוך ספרה החדש של ליאת רוטנר, "הרמת מסך" * אנחנו בטוחים שתהנו יא אללה, אם רק הייתי נזהר קצת יותר, זה לא היה קורה. ירדן דפק על החלון בעצבנות באצבעות ידיו, מתופף בקצב מהיר. אמו, שישבה במושב הנהג שלפניו, התאפקה מלהעיר לו. היא העדיפה שידפוק על החלון מאשר יעשה משהו אחר כדי להפיס את עצבנותו, כמו לרקוע ברגליים או סתם לרטון כל הדרך. אבל בחיי שזה מעצבן, חשבה. הוא דפק עם האצבעות חזק יותר ויותר. אוף! אוף! אוף! המחשבות לא הרפו ממוחו. איזה מטומטם אני. כמה מטומטם, אידיוט ודביל אפשר להיות? אוף! הוא כל כך כעס על עצמו, שלא הצליח לשבת בשקט, והתנועע קדימה ואחורה, חש דחף פתאומי לשבור משהו, או לפחות לבעוט. "ירדן, מספיק!", פקדה אמו. "אל תגידי לי מספיק!", הוא ניצל הזדמנות לפרוק מעט ממשא התסכול הכבד שרבץ עליו, "אל תגידי לי, את שומעת?! מעכשיו את כבר לא אומרת לי מה לעשות, את יודעת?! את גם לא צריכה, כי את גוררת אותי למקום שבו יעשו את זה 24 שעות ביממה...". "ירדן!". "ואני אעשה להם צרות ובעיות. ככה שגם הם יצטרכו להעיף אותי משם כמו שאת מעיפה אותי מהבית, ו...". "אף אחד לא מעיף אותך, ירדן", אביו, נוקשה ומאופק, אגרופיו קפוצים, התערב, "זה אתה שהבאת את זה על עצמך. היו לנו - כלומר, יש לנו - חוקים בבית, ואתה הפרת אותם. אם אתה רוצה להרוס את עצמך, תעשה את זה במקום אחר". "אני רוצה לעשות את זה במקום אחר, אבל אתם לא נותנים לי! אתם...". "אתה כבר איבדת שליטה. מחובתנו לדאוג לך". "על ידי כך שאתם מעיפים אותי מהבית?!", צרח. "ירדן, מספיק!", התרגז אביו, "או שאני עוצר את האוטו ו...". "די", אשתו הניחה את כף ידה על ברכו, "זה לא יעזור". "בבקשה, תעצור! אני מת ללכת מפה!", ירדן הלם עם האגרוף על חלון המכונית, "תוריד אותי אצל סבתא ואני אגור אצלה! לפחות היא לא תגרש אותי מהבית כמו איזו... איזו...". "אל תענה לו", מלמלה האם, "תן לו לצרוח". "ותפסיקו כבר לדבר עלי בגוף שלישי!", הוא כמעט בכה, "נמאס לי! נמאס לי ש...", קולו גווע לאיטו. מיואש הוא נשען לאחור. אני מת למנה, אני פשוט מת למנה. הוא לא הצליח להשתחרר מזה. אם רק היתה לו אחת, אפילו קטנה, פצפונת, משהו שיסלק את החולשה המפחידה הזו ששוב משתלטת עליו ומרעידה לו את האיברים הפנימיים, משהו שיגרום לו להפסיק להרגיש כמו איזה סמרטוט סחוט שזרוק ככה. סמרטוט, חתיכת סמרטוט, זה מה שאני, וההורים המזורגגים האלה, מי הם חושבים שהם, שהם החרימו לי את כל ה"בנק", את כל החומר שהיה לי? באיזו זכות?! ואיך הם מעזים לגרור אותי למקום אחר, למקום שבו לא יהיה לי... לא יהיה לי יותר... הוא נתקף מחנק חזק בגרון. הו, לא. לזה הוא לא מוכן. רק לא לזה. שייתנו לו כל עונש שהם רוצים. כל דבר. שום דבר לא יהיה נורא מדי כל עוד יהיה לו הסם. אבל בלי זה, איך, איך הוא...? "בואו נחזור!", קרא פתאום. "ירדן". "אני אפסיק עם זה, אני... אני... בחיי שאני אפסיק עם זה...". "אתה לא תפסיק. שיקרת לנו מספיק פעמים". "אני לא משקר! אני באמת אפסיק עם זה. אני יכול. רק תחזירו אותי הביתה, אני מתחנן...". "אתה לא יכול להפסיק עם זה", סינן אביו, רועד מזעם עצור. הוא עצר בעצמו שלא להתנפל על בנו ולטלטל אותו בכתפיים, לשאוג לתוך אוזנו "אתה צריך עזרה! אתה צריך עזרה, לעזאזל, איך אתה לא רואה את זה?! איך אתה, ילד פיקח ומוצלח שכמוך, לא רואה שאתה נופל לתהום?!". אבל הוא שתק.
