../images/Emo221.gif הרמת מסך../images/Emo221.gif
מאת: ליאת רוטנר צילום: לירז עמיר תקציר הפרטים הקודמים: ירדן בן ה18- מאושפז בעל כורחו על ידי הוריו למוסד גמילה, לאחר שהתמכר לסמים. הוא מרגיש נבגד וכועס על כל העולם. ב"ביתו" החדש הוא פוגש את מיטל, אבל לא משתף פעולה עם ניסיונותיה להתחבר. שוש מתאכזבת לגלות שמשאלתה לגבי קניית תלבושות חדשות לתאטרון לא תתגשם. הטלפון במזכירות צלצל וצלצל, אולם ריקי לא יכלה לענות. ואיך יכלה, כשהיא מסתובבת כה וכה בחיפושים אחר הבחורה החדשה הזו, נו, מה שמה, דנה, שנזכרה להיעלם לה בדיוק כשמגיע זמן האוכל. בושה וחרפה עם העובדים הצעירים האלה, ממש בושה וחרפה. כאילו שהיא, ריקי, המזכירה הראשית, ובעצם המזכירה היחידה במקום הזה לעזאזל, צריכה לעזוב את המשרד ולהתרוצץ ככה במסדרון. איפה הבחורה הזו, למען השם? ולמה המנקות לא טרחו הבוקר לשטוף כאן?! "או, הנה את", נאנחה ריקי בזעף. בצעדים מהירים הלכה והתקרבה בחורה דקיקה, קטנטונת, ששיער זהב ארוך וחלק היה קשור בגומייה משרדית על עורפה. היא החזיקה בידה כוס קפה ומבטה המבוהל הסגיר את מבוכתה. "מצטערת", מלמלה, "רק הכנתי לי קפה". בתנועה חדה שלחה ריקי את זרועה לכיוון השעון. "מה השעה, תגידי?". "עשרה לשמונה". "ואיפה את צריכה להיות בשמונה?". "בחדר האוכל, מכניסה את המטופלים". "אז למה את נעלמת?". "אני לא נעלמת", מלמלה, "בסך הכל הכנתי ק...". "שמעתי, שמעתי. תראי, אני זה לא התפקיד שלי להתרוצץ פה ולחפש אחרייך. הבנת אותי? איפה שאת צריכה להיות, שמה את צריכה להיות, בלי שום שאלות. ואל תתווכחי איתי. עכשיו אני חוזרת למשרד. ותעשי מה שאומרים לך, למען השם". "אבל...". "שמעת אותי? בלי ויכוחים". "טוב". הבחורה נשכה את שפתיה ושיננה לעצמה שהמזכירה, הפרה הזקנה והמרשעת הזו, התרגזה בגלל שבסך הכל היא נאלצה לקום מתוך המשרד המרווח שלה. והיא, דנה, לא צריכה להתרגש בגללה. אבל אוף, זה כמעט הוציא אותה מדעתה. זהו כבר השבוע השני שלה בעבודה הזו ואנשי הצוות מסרבים עדיין להכיר בה כבאחת משלהם. טוב, היא רק בדרגה של "כוח עזר" מחורבן, או איך שהם קוראים לאלה שבאים לעבוד כאן כמסייעים לצוות הרפואי. כשאהיה אחות יתייחסו אלי אחרת, חשבה בהתמרמרות. אלא שהיא כבר לא כל כך היתה בטוחה שהיא באמת רוצה ללמוד סיעוד. נכון שזה מה שהיא אמרה בראיון העבודה, אבל היא אמרה זאת רק כי הרגישה שיהיה זה נבון מצדה להגיד דבר כזה, שבוודאי יעלה את סיכויה לקבל את העבודה. אבל לחלוטין לא הכינה את עצמה לכל מה שמתרחש כאן. לא היה לה מושג שתספוג יחס מתנשא שכזה משאר חברי הצוות. כשקוננה על כך בביתה, הרגיעו אותה הוריה ואמרו לה כי במקום קשוח כמו מכון לגמילה מסמים, חברי הצוות הטיפולי רגילים להפגין את מרב הסמכות והקשיחות הנדרשים, כדי שיצליחו להשליט סדר בקרב המטופלים הסוררים. בסדר, אז אין לה בעיה עם הפגנת הסמכות הזו, אבל למה כלפיה? היא הרי אינה מכורה לסמים, נכון? ונוסף על כך היו גם המטופלים האלה. ממש לא חבורת המסכנים הרעבים לאהבה שדמיינה במוחה לפני שבאה. היא עוד יכולה להסתדר עם אלה שנותנים את עצמם לטיפול, שמשתדלים, שמתאוששים, שיכולים לנהל שיחות עמוקות ומלאות תובנות על החיים. האחרים הם לגמרי... איך לומר... בלתי נסבלים. היא ידעה שאסור לה לחשוב ככה, אבל תכל'ס, לפעמים התחשק לה פשוט לצרוח. "כל ההתחלות קשות", אמרה לה אמה כדי להרגיעה. אבל דנה רק נחרדה עוד יותר מעצם המחשבה כי זוהי רק ההתחלה. השעון הראה חמישה לשמונה, ומן החדרים החלו להגיע המטופלים לארוחת ערב. אחד מדבר בטלפון, אחר אוחז בידו ספר, שתיים משוחחות במרץ. חלקם מהלכים לבדם כשהם מחבקים את עצמם בשתי ידיים, ועל פניהם ארשת של אימה וחרדה עמוקה, כאילו מחשבות נוראיות ואיומות מציפות אותם, וכמה מהם ממש רועדים בעוצמה למרות שכלל לא היה קר. הם הלכו והתרבו, בכל רגע הגיח אדם נוסף אל תוך המסדרון, וכולם חלפו על ידה ללא אומר, בלי להעיף בה מבט אחד, כאילו היא אינה קיימת, אינה עומדת שם. דנה נשמה עמוקות. היא קיוותה שבמהרה תלמד את שמות כולם, או לפחות את שמות חלקם, רצוי החלק הדומיננטי, של אלה שמשפיעים על האחרים. ליאן, למשל, אחת האחיות, היתה מיודדת מאוד עם כמה מהמטופלים הוותיקים ביותר, ובכל פעם שנפגשו במסדרון היו פוצחים בשיחה קלילה על אודות חייהם האישיים. דנה ניחשה כי יעבור זמן מה עד שתהיה במצב שבו תוכל לשבת בנחת בכיסאה ולנופף לשלום למטופלות שיצעקו אליה "היי דנה!" בעוברן במסדרון, ולענות להן בחיוך רגוע: "היי עינת, מה שלום אמא שלך? היי ליטל, איך היה הסרט שראית אתמול בקניון?". אך כעת היה נדמה לה כי לא רק שהם מתעלמים ממנה, אלא מפעם לפעם גם מציצים בה מהצד ובוחנים אותה. "בודקים את הסחורה", כמו שאבא שלה נוהג לומר. בלבם ודאי חושבים שהיא ממש מעוררת רחמים, עם קומתה הקטנה ועיני הכלבלב הענקיות והילדותיות שלה, אולי הם אפילו מתלוצצים עליה מאחורי הגב. על מי אני עובדת, חשבה, ברור שהם צוחקים עלי מאחורי הגב. וזה התפקיד שלי, להעמיד את אותם על מקומם ולהראות להם שאני יודעת יפה את מלאכתי. שמונה. זמן לארוחת ערב. דנה הניחה מהר את כוס הקפה על השולחן ואצה אל חדר האוכל כדי לפתוח את הדלת ולהכניס את המטופלים. הם כבר התגודדו שם, מצפים לה, מדברים ביניהם. כמו ילדים בקייטנה שממתינים למדריך שיבוא ויוביל אותם אל היעד המתוכנן הבא. כל זה היה חלק משגרת היום המייגע שלהם, עוד יום בשרשרת ארוכה של ימים מתישים שהם כולם חלק מתהליך הגמילה שלא נגמר, ומי יודע אם ייגמר אי פעם.בשבילה זה היה סתם עוד יום עבודה. "אוי לא, לא עוד פעם עגבניות צהובות", יללה אשה אחת, מסתכלת בשאט נפש על קערת הירקות, "אי אפשר לספק לנו אוכל נורמלי?". "זה מה שיש, רותם, תיקחי מגש ותשימי לך אוכל", אמרה דנה. היא היתה גאה בעצמה על שזכרה את השם. "אבל אני לא נוגעת בעגבניות צהובות", רגזה האשה, לקחה מגש והעיפה בדנה מבט קצר. "ולא קוראים לי רותם". "או", נבוכה דנה.
מאת: ליאת רוטנר צילום: לירז עמיר תקציר הפרטים הקודמים: ירדן בן ה18- מאושפז בעל כורחו על ידי הוריו למוסד גמילה, לאחר שהתמכר לסמים. הוא מרגיש נבגד וכועס על כל העולם. ב"ביתו" החדש הוא פוגש את מיטל, אבל לא משתף פעולה עם ניסיונותיה להתחבר. שוש מתאכזבת לגלות שמשאלתה לגבי קניית תלבושות חדשות לתאטרון לא תתגשם. הטלפון במזכירות צלצל וצלצל, אולם ריקי לא יכלה לענות. ואיך יכלה, כשהיא מסתובבת כה וכה בחיפושים אחר הבחורה החדשה הזו, נו, מה שמה, דנה, שנזכרה להיעלם לה בדיוק כשמגיע זמן האוכל. בושה וחרפה עם העובדים הצעירים האלה, ממש בושה וחרפה. כאילו שהיא, ריקי, המזכירה הראשית, ובעצם המזכירה היחידה במקום הזה לעזאזל, צריכה לעזוב את המשרד ולהתרוצץ ככה במסדרון. איפה הבחורה הזו, למען השם? ולמה המנקות לא טרחו הבוקר לשטוף כאן?! "או, הנה את", נאנחה ריקי בזעף. בצעדים מהירים הלכה והתקרבה בחורה דקיקה, קטנטונת, ששיער זהב ארוך וחלק היה קשור בגומייה משרדית על עורפה. היא החזיקה בידה כוס קפה ומבטה המבוהל הסגיר את מבוכתה. "מצטערת", מלמלה, "רק הכנתי לי קפה". בתנועה חדה שלחה ריקי את זרועה לכיוון השעון. "מה השעה, תגידי?". "עשרה לשמונה". "ואיפה את צריכה להיות בשמונה?". "בחדר האוכל, מכניסה את המטופלים". "אז למה את נעלמת?". "אני לא נעלמת", מלמלה, "בסך הכל הכנתי ק...". "שמעתי, שמעתי. תראי, אני זה לא התפקיד שלי להתרוצץ פה ולחפש אחרייך. הבנת אותי? איפה שאת צריכה להיות, שמה את צריכה להיות, בלי שום שאלות. ואל תתווכחי איתי. עכשיו אני חוזרת למשרד. ותעשי מה שאומרים לך, למען השם". "אבל...". "שמעת אותי? בלי ויכוחים". "טוב". הבחורה נשכה את שפתיה ושיננה לעצמה שהמזכירה, הפרה הזקנה והמרשעת הזו, התרגזה בגלל שבסך הכל היא נאלצה לקום מתוך המשרד המרווח שלה. והיא, דנה, לא צריכה להתרגש בגללה. אבל אוף, זה כמעט הוציא אותה מדעתה. זהו כבר השבוע השני שלה בעבודה הזו ואנשי הצוות מסרבים עדיין להכיר בה כבאחת משלהם. טוב, היא רק בדרגה של "כוח עזר" מחורבן, או איך שהם קוראים לאלה שבאים לעבוד כאן כמסייעים לצוות הרפואי. כשאהיה אחות יתייחסו אלי אחרת, חשבה בהתמרמרות. אלא שהיא כבר לא כל כך היתה בטוחה שהיא באמת רוצה ללמוד סיעוד. נכון שזה מה שהיא אמרה בראיון העבודה, אבל היא אמרה זאת רק כי הרגישה שיהיה זה נבון מצדה להגיד דבר כזה, שבוודאי יעלה את סיכויה לקבל את העבודה. אבל לחלוטין לא הכינה את עצמה לכל מה שמתרחש כאן. לא היה לה מושג שתספוג יחס מתנשא שכזה משאר חברי הצוות. כשקוננה על כך בביתה, הרגיעו אותה הוריה ואמרו לה כי במקום קשוח כמו מכון לגמילה מסמים, חברי הצוות הטיפולי רגילים להפגין את מרב הסמכות והקשיחות הנדרשים, כדי שיצליחו להשליט סדר בקרב המטופלים הסוררים. בסדר, אז אין לה בעיה עם הפגנת הסמכות הזו, אבל למה כלפיה? היא הרי אינה מכורה לסמים, נכון? ונוסף על כך היו גם המטופלים האלה. ממש לא חבורת המסכנים הרעבים לאהבה שדמיינה במוחה לפני שבאה. היא עוד יכולה להסתדר עם אלה שנותנים את עצמם לטיפול, שמשתדלים, שמתאוששים, שיכולים לנהל שיחות עמוקות ומלאות תובנות על החיים. האחרים הם לגמרי... איך לומר... בלתי נסבלים. היא ידעה שאסור לה לחשוב ככה, אבל תכל'ס, לפעמים התחשק לה פשוט לצרוח. "כל ההתחלות קשות", אמרה לה אמה כדי להרגיעה. אבל דנה רק נחרדה עוד יותר מעצם המחשבה כי זוהי רק ההתחלה. השעון הראה חמישה לשמונה, ומן החדרים החלו להגיע המטופלים לארוחת ערב. אחד מדבר בטלפון, אחר אוחז בידו ספר, שתיים משוחחות במרץ. חלקם מהלכים לבדם כשהם מחבקים את עצמם בשתי ידיים, ועל פניהם ארשת של אימה וחרדה עמוקה, כאילו מחשבות נוראיות ואיומות מציפות אותם, וכמה מהם ממש רועדים בעוצמה למרות שכלל לא היה קר. הם הלכו והתרבו, בכל רגע הגיח אדם נוסף אל תוך המסדרון, וכולם חלפו על ידה ללא אומר, בלי להעיף בה מבט אחד, כאילו היא אינה קיימת, אינה עומדת שם. דנה נשמה עמוקות. היא קיוותה שבמהרה תלמד את שמות כולם, או לפחות את שמות חלקם, רצוי החלק הדומיננטי, של אלה שמשפיעים על האחרים. ליאן, למשל, אחת האחיות, היתה מיודדת מאוד עם כמה מהמטופלים הוותיקים ביותר, ובכל פעם שנפגשו במסדרון היו פוצחים בשיחה קלילה על אודות חייהם האישיים. דנה ניחשה כי יעבור זמן מה עד שתהיה במצב שבו תוכל לשבת בנחת בכיסאה ולנופף לשלום למטופלות שיצעקו אליה "היי דנה!" בעוברן במסדרון, ולענות להן בחיוך רגוע: "היי עינת, מה שלום אמא שלך? היי ליטל, איך היה הסרט שראית אתמול בקניון?". אך כעת היה נדמה לה כי לא רק שהם מתעלמים ממנה, אלא מפעם לפעם גם מציצים בה מהצד ובוחנים אותה. "בודקים את הסחורה", כמו שאבא שלה נוהג לומר. בלבם ודאי חושבים שהיא ממש מעוררת רחמים, עם קומתה הקטנה ועיני הכלבלב הענקיות והילדותיות שלה, אולי הם אפילו מתלוצצים עליה מאחורי הגב. על מי אני עובדת, חשבה, ברור שהם צוחקים עלי מאחורי הגב. וזה התפקיד שלי, להעמיד את אותם על מקומם ולהראות להם שאני יודעת יפה את מלאכתי. שמונה. זמן לארוחת ערב. דנה הניחה מהר את כוס הקפה על השולחן ואצה אל חדר האוכל כדי לפתוח את הדלת ולהכניס את המטופלים. הם כבר התגודדו שם, מצפים לה, מדברים ביניהם. כמו ילדים בקייטנה שממתינים למדריך שיבוא ויוביל אותם אל היעד המתוכנן הבא. כל זה היה חלק משגרת היום המייגע שלהם, עוד יום בשרשרת ארוכה של ימים מתישים שהם כולם חלק מתהליך הגמילה שלא נגמר, ומי יודע אם ייגמר אי פעם.בשבילה זה היה סתם עוד יום עבודה. "אוי לא, לא עוד פעם עגבניות צהובות", יללה אשה אחת, מסתכלת בשאט נפש על קערת הירקות, "אי אפשר לספק לנו אוכל נורמלי?". "זה מה שיש, רותם, תיקחי מגש ותשימי לך אוכל", אמרה דנה. היא היתה גאה בעצמה על שזכרה את השם. "אבל אני לא נוגעת בעגבניות צהובות", רגזה האשה, לקחה מגש והעיפה בדנה מבט קצר. "ולא קוראים לי רותם". "או", נבוכה דנה.