../images/Emo221.gif מעבר לאופק ../images/Emo221.gif
המקום: כלא "אופק" לנערים, לא רחוק מרעננה * האוכלוסייה: מאות נערים שאנסו, רצחו, שדדו או ביצעו פשעים חמורים* המשותף לכולם היום: הם רוצים להשתקם ולצאת מהכלא * השאלה היחידה: איזה סיכוי באמת יש להם בחיים האמיתיים? * ביקור מפחיד בכלא שאתם לא רוצים להגיע אליו מאת כ"נ כינרת בן [email protected] בשיחה שלי עם אנשי הצוות אני מבינה לפתע שהרוצח של מעיין ספיר היה בכלא הזה פעם (עכשיו הוא בכלא לבוגרים). לא ברור למה ההבנה הזאת מזעזעת אותי כל כך. הרי ידעתי שזה בית כלא לנוער ושלא מגיעים אליו בגלל גניבת מסטיק. אבל אחרי השיחה עם הנערים והתבוננות במקום, איכשהו נוצר אצלי הרושם שנמצאים פה בני נוער שהידרדרו, לא היו בסביבה טובה ולכן עשו כל מיני דברים בשביל להתקיים. לגלות שהסיבה שבגללה הנערים נמצאים פה יכולה להיות לא סתם עבירה על החוק היבש אלא רשעות ואכזריות של ממש, מאלה שקוראים עליהן בעיתונים ונאנחים "איך אפשר לעשות דבר נורא כל כך", מטלטלת אותי קצת. ובכל זאת, לא סתם אני מגיעה למסקנה שקשה מאוד להאשים את הנערים עצמם. פשוט אי אפשר להתעלם מהסביבה, מההשפעות, מהקשיים מבחוץ ומבפנים. "100 אחוז מהנערים שנמצאים פה הם לקויי למידה", אומרת מישר מירב כהן גבאי (מישר היא דרגה בכלא), ממלאת מקום ראש תחום החינוך, "כמעט כולם לא מטופלים כמו שצריך. זורקים אותם ממקום למקום, מבית ספר לפנימייה למוסד, מוותרים עליהם מהר מדי". סג"ד נילי איצקוביץ', מפקדת הכלא, מוסיפה: "לרוב אין למשפחות שלהם את הכלים לדאוג להם. הרבה מהן חסרות אמצעים, חלק עולים חדשים מרוסיה ומאתיופיה ויש גם לא מעט נערים שהם דור שני ושלישי לפשע. נער אחד כאן נולד בנווה תרצה (בית הכלא לנשים - כ.ב)". סבא אסיר, אבא פושע, אמא בכלא לנשים. במצב כזה, כמה תשובות כבר אפשר לענות לשאלה "מה תעשה כשתהיה גדול?". מתברר שיותר מאחת. מישר איילה אפק, עובדת סוציאלית בכלא, מסבירה: "קל הרבה יותר להחזיר בני נוער לדרך טובה מאשר מבוגרים. לרוב נמצאת אצלם חשיבה מעוותת שעדיין אפשר לתקן. זאת הסיבה שאנחנו משקיעים מאמץ וכסף רבים כל כך בשיקום. המטרה הראשונה בכליאתם של האסירים היא להרחיק אותם מהחברה. אבל לנו יש מטרה נוספת - לגרום להם לקחת אחריות על מעשיהם, להשתנות." "אני לא רוצה שייווצר רושם לא נכון מהכתבה. לא שווה להיות פה", אומר ג', אסיר בבית סוהר "אופק". קצת מצחיק שצריך להבהיר שלא שווה להיות בבית סוהר, אבל כיתות הלימוד, פינת החי וקבוצות התיאטרון, הספורט והפסיכולוגיה באמת נותנים את התחושה שמדובר בסוג של הצלה, מפלט, עבור נערים שברוב המקרים לא בדיוק התלבטו בין חוג כדורגל לטניס לפני שהגיעו לכאן. הרבה אסירים, מספרת איצקוביץ', אומרים לה: "אין סיכוי שאתחיל ללמוד עכשיו, לא למדתי אף פעם ועכשיו זה כבר אבוד". לרוב גילם של אלה שאומרים את זה לא עולה על 14. "המדיניות שלנו היא קביעת גבולות וסדר יום", היא מסבירה. "אלה דברים שלא היו להם קודם ועוזרים מאוד לתקן אצלם דפוסים מעוותים". בבית הספר, בפנימיות, במוסדות שבחוץ, לא היו גבולות? ג' מחייך, כנראה צוחק על התמימות שלי. "היו, אבל לא היתה בעיה לפרוץ אותם". דפוסים מעוותים נורא קר בבית הסוהר "אופק". לא, הג'קט שהבאתי איתי דווקא די הספיק, תודה. ובכל זאת, קור זה מה שהרגשתי. "יש לך תעודת זהות? רישיון?", שואלים השומרים בכניסה בלי להעיף מבט קצר ולהבחין שאני עוד לא בת 16. גם לא ממש קרובה לזה. ניכר בנשות הצוות שמדברות איתי, סג"ד איצקוביץ', מישר כהן גבאי ומישר אפק, שאכפת להן מהעבודה שלהן. שלושתן מדברות בטון כל כך מעשי, ענייני, מסודר. כאב קשה למצוא שם. סיפורים אישיים הודחקו לצד; מילים עצובות שאמרו להן הנערים, גילויי לב מפתיעים, הרגשות שלהן עצמן - כל אלה לא עולים בשיחה. הכל נמצא בתוך תבניות, חוקים. מישהו התנהג X? צריך להעניש אותו Y. "לא היו התנגדויות? אלימות שהפגינו כלפיכם האסירים?", אני מנסה להוציא קצת דם בכוח. "יש, אבל בדרך כלל אנחנו נערכים לזה מראש" עונה איצקוביץ'. אולי פשוט אסור להיות מעורב רגשית במקום כזה. אחד מעונשי הY- הוא האגף הסגור. בניגוד לאגפים הרגילים, בהם נמצאים שני אסירים בכל תא, באגף הסגור נמצא כל אסיר לגמרי לבדו. "זה לא נכון שאין בחירה", מסבירים לי גם אנשי הצוות וגם האסירים שהיו מוכנים להתראיין. "יש לך שתי אופציות: לבחור בדרך הטובה, לקבל את מה שקורה ולהיות באגף הפתוח, בו יש לך חברים, DVD, חוגים, ממש 'בית מלון ללא תשלום' - או להתנגד, לעבור על החוקים ולהיות באגף הסגור".
המקום: כלא "אופק" לנערים, לא רחוק מרעננה * האוכלוסייה: מאות נערים שאנסו, רצחו, שדדו או ביצעו פשעים חמורים* המשותף לכולם היום: הם רוצים להשתקם ולצאת מהכלא * השאלה היחידה: איזה סיכוי באמת יש להם בחיים האמיתיים? * ביקור מפחיד בכלא שאתם לא רוצים להגיע אליו מאת כ"נ כינרת בן [email protected] בשיחה שלי עם אנשי הצוות אני מבינה לפתע שהרוצח של מעיין ספיר היה בכלא הזה פעם (עכשיו הוא בכלא לבוגרים). לא ברור למה ההבנה הזאת מזעזעת אותי כל כך. הרי ידעתי שזה בית כלא לנוער ושלא מגיעים אליו בגלל גניבת מסטיק. אבל אחרי השיחה עם הנערים והתבוננות במקום, איכשהו נוצר אצלי הרושם שנמצאים פה בני נוער שהידרדרו, לא היו בסביבה טובה ולכן עשו כל מיני דברים בשביל להתקיים. לגלות שהסיבה שבגללה הנערים נמצאים פה יכולה להיות לא סתם עבירה על החוק היבש אלא רשעות ואכזריות של ממש, מאלה שקוראים עליהן בעיתונים ונאנחים "איך אפשר לעשות דבר נורא כל כך", מטלטלת אותי קצת. ובכל זאת, לא סתם אני מגיעה למסקנה שקשה מאוד להאשים את הנערים עצמם. פשוט אי אפשר להתעלם מהסביבה, מההשפעות, מהקשיים מבחוץ ומבפנים. "100 אחוז מהנערים שנמצאים פה הם לקויי למידה", אומרת מישר מירב כהן גבאי (מישר היא דרגה בכלא), ממלאת מקום ראש תחום החינוך, "כמעט כולם לא מטופלים כמו שצריך. זורקים אותם ממקום למקום, מבית ספר לפנימייה למוסד, מוותרים עליהם מהר מדי". סג"ד נילי איצקוביץ', מפקדת הכלא, מוסיפה: "לרוב אין למשפחות שלהם את הכלים לדאוג להם. הרבה מהן חסרות אמצעים, חלק עולים חדשים מרוסיה ומאתיופיה ויש גם לא מעט נערים שהם דור שני ושלישי לפשע. נער אחד כאן נולד בנווה תרצה (בית הכלא לנשים - כ.ב)". סבא אסיר, אבא פושע, אמא בכלא לנשים. במצב כזה, כמה תשובות כבר אפשר לענות לשאלה "מה תעשה כשתהיה גדול?". מתברר שיותר מאחת. מישר איילה אפק, עובדת סוציאלית בכלא, מסבירה: "קל הרבה יותר להחזיר בני נוער לדרך טובה מאשר מבוגרים. לרוב נמצאת אצלם חשיבה מעוותת שעדיין אפשר לתקן. זאת הסיבה שאנחנו משקיעים מאמץ וכסף רבים כל כך בשיקום. המטרה הראשונה בכליאתם של האסירים היא להרחיק אותם מהחברה. אבל לנו יש מטרה נוספת - לגרום להם לקחת אחריות על מעשיהם, להשתנות." "אני לא רוצה שייווצר רושם לא נכון מהכתבה. לא שווה להיות פה", אומר ג', אסיר בבית סוהר "אופק". קצת מצחיק שצריך להבהיר שלא שווה להיות בבית סוהר, אבל כיתות הלימוד, פינת החי וקבוצות התיאטרון, הספורט והפסיכולוגיה באמת נותנים את התחושה שמדובר בסוג של הצלה, מפלט, עבור נערים שברוב המקרים לא בדיוק התלבטו בין חוג כדורגל לטניס לפני שהגיעו לכאן. הרבה אסירים, מספרת איצקוביץ', אומרים לה: "אין סיכוי שאתחיל ללמוד עכשיו, לא למדתי אף פעם ועכשיו זה כבר אבוד". לרוב גילם של אלה שאומרים את זה לא עולה על 14. "המדיניות שלנו היא קביעת גבולות וסדר יום", היא מסבירה. "אלה דברים שלא היו להם קודם ועוזרים מאוד לתקן אצלם דפוסים מעוותים". בבית הספר, בפנימיות, במוסדות שבחוץ, לא היו גבולות? ג' מחייך, כנראה צוחק על התמימות שלי. "היו, אבל לא היתה בעיה לפרוץ אותם". דפוסים מעוותים נורא קר בבית הסוהר "אופק". לא, הג'קט שהבאתי איתי דווקא די הספיק, תודה. ובכל זאת, קור זה מה שהרגשתי. "יש לך תעודת זהות? רישיון?", שואלים השומרים בכניסה בלי להעיף מבט קצר ולהבחין שאני עוד לא בת 16. גם לא ממש קרובה לזה. ניכר בנשות הצוות שמדברות איתי, סג"ד איצקוביץ', מישר כהן גבאי ומישר אפק, שאכפת להן מהעבודה שלהן. שלושתן מדברות בטון כל כך מעשי, ענייני, מסודר. כאב קשה למצוא שם. סיפורים אישיים הודחקו לצד; מילים עצובות שאמרו להן הנערים, גילויי לב מפתיעים, הרגשות שלהן עצמן - כל אלה לא עולים בשיחה. הכל נמצא בתוך תבניות, חוקים. מישהו התנהג X? צריך להעניש אותו Y. "לא היו התנגדויות? אלימות שהפגינו כלפיכם האסירים?", אני מנסה להוציא קצת דם בכוח. "יש, אבל בדרך כלל אנחנו נערכים לזה מראש" עונה איצקוביץ'. אולי פשוט אסור להיות מעורב רגשית במקום כזה. אחד מעונשי הY- הוא האגף הסגור. בניגוד לאגפים הרגילים, בהם נמצאים שני אסירים בכל תא, באגף הסגור נמצא כל אסיר לגמרי לבדו. "זה לא נכון שאין בחירה", מסבירים לי גם אנשי הצוות וגם האסירים שהיו מוכנים להתראיין. "יש לך שתי אופציות: לבחור בדרך הטובה, לקבל את מה שקורה ולהיות באגף הפתוח, בו יש לך חברים, DVD, חוגים, ממש 'בית מלון ללא תשלום' - או להתנגד, לעבור על החוקים ולהיות באגף הסגור".