../images/Emo221.gif משני עברי הגבול ../images/Emo221.gif
איפה סובלים יותר, בשדרות או בעזה? * "מעריב לנוער" ביקש משני נערים לכתוב על המציאות הקשה שלהם: מצד אחד נער תושב עזה, מצד שני נער משדרות * על הייאוש, על הדיכאון ועל הפחד היומיומי במונולוגים המרגשים שלפניכם
אנחנו מיואשים
אין בשר, אין ביצים, אין פירות, אין חלב, אפילו אין טלוויזיה. עד מתי? מאת: שאדי עבד אל-עזיז, בן 15 מעזה. קשה בעזה. אין בנזין. מחיר הקמח שווה להרואין, וחלב, תרופות, מים ואוויר עולים לנו בדם. אלה דברים שאמר אחד התושבים כאן, ואני, למען האמת, לא האמנתי. אחד אחר אמר שכל השערים והפתחים ייסגרו עלינו ולא האמנתי. השלישי אמר שבחג לא נקנה דבר מלבד נרות ועץ להסקה, אם הם יהיו בכלל בנמצא. גם לזה לא האמנתי. האם למצב הזה הגענו? עכשיו אני לא יוצא מהבית כי אני לא אוהב להפסיד בהתערבויות. אבל כל מה שהם אמרו, ויותר מכך, הפך למציאות. השכן שלנו מכר את המיטה שלו כדי שיוכל לקנות אוכל לו ולילדיו. ילדה שאני מכיר לא הולכת לבית הספר. היא ישנה במהלך היום, כי היא מפחדת מהעלטה הכבדה. זקן אחד, שנהג לשתות קפה במהלך קריאת עיתוני הבוקר, לא עושה את זה יותר. העיתונים שמודפסים בגדה המערבית לא מגיעים לעזה הנצורה. גם אלה שיוצאים בעזה לא מודפסים יותר כי אין נייר. אי אפשר אפילו לקרוא אותם באינטרנט, כי אין חשמל. מחירי המוצרים בעזה, אם הם בנמצא, הפכו לבלתי אפשריים. בעזה עלה מחיר כיכר הלחם ומשקלה ירד. זה גם המקרה עם פח נפט או בלון גז. השבח לאללה, כל המוצרים – או שנגמרו או שיש מעט מאוד מהם. רק העצבים של האנשים עולים בכמויות. סבתא שלי עלולה למות בכל רגע כי מלאי התרופות שלה נגמר. גם האהבה בלבבות האנשים נגמרה. הילדים בעזה לא עושים סיפור מזה שאין שוקולד או קוקה קולה. לחם ומים מספיקים להם. אבל איפה יש לחם ומים??? חבר שלי כבר לא יכול לתקן את הנעליים שלו בפעם העשירית. הוא חיפש וחקר ובסוף היה חייב לקנות נעל במידה גדולה ברגלו. הוא שם הרבה גרביים כדי שהנעל תתאים. ואילו אני צריך להתחיל בדיאטה חריפה, כי החולצה שלי כבר לוחצת עליי. בעצם, אולי אני לא צריך לעשות דיאטה כי אני מרזה באופן טבעי. אין בשר, אין ביצים, אין פירות, אין חלב, אין גבינות. אבא שלי מיואש ומשועמם. הוא כל הזמן רוצה לראות טלוויזיה, אבל זרם החשמל מנותק. אבל אפילו אם אללה יעשה עמו חסד ויחזיר את החשמל, הוא לא יוכל לראות כלום, כי המזל"טים משבשים את כל תחנות הלוויין בלי יוצא מהכלל. זוהי עזה וזה רק טיפה בים. עד מתי?
אנחנו חזקים
הפלשתינים מנסים לגרום לכולנו לעזוב את העיר, אבל זה לא יעזור להם מאת: אלכס סטיריס, בן 16 משדרות כשאני הולך ברחוב, הדבר היחיד שאני חושב עליו זה איפה להתחבא כשתהיה אזעקה ולא על דברים אחרים. כל יום העיר סופגת כמות של קסאמים, גם אם זה 1 או 30. כל יום בשעות שונות נשמעת בעיר אזעקת ה"צבע אדום" שמתריעה על נפילת טיל קסאם, וכל מי שנמצא בעיר מחפש מקום מוגן להסתתר בו. לפני כשנה נפל קסאם 20 מטר מהבית שלי ושני רסיסים נכנסו לבית, זה הדבר הכי קרוב שהרגשתי. הקסאמים החלו ליפול על שדרות בשנת ,2000 מאז ועד היום נפלה כמות גדולה מאוד של קסאמים. בשמונה השנים האלה, שנופלים על שדרות קסאמים, נהרגו עשרה בני אדם ונפגעו כ150- תושבים. אני זוכר, כשהייתי קטן, לפני שהתחילו הקסאמים, הרחובות היו מלאים, היו אנשים בסופי שבוע בחוץ, הם היו יוצאים ונהנים - ועכשיו זאת עיר רפאים. בסופי שבוע כמעט ואין אנשים. הרבה אנשים עזבו את העיר מאז מתקפת הקסאמים. זה מה שהפלשתינים מנסים להשיג, שכל העיר תעזוב. כל מה שאני חושב עליו זה רק קסאמים כל היום. אני, כתושב שדרות, לא מאחל או מציע למישהו לבוא לפה, זה גיהינום כאן, זאת פשוט מלחמה שהממשלה מפסידה בה. הקסאמים כאן כבר הפכו לשגרה בעיר. יש לנו ראש ממשלה שלא עוזר לנו, ולפעמים אני מרגיש ששדרות היא בכלל לא חלק מישראל, ששכחו אותנו. לא אכפת לממשלה מה איתנו, הם רק מדברים ולא עושים כלום. כל השרים באים לעודד ולתמוך בילדי שדרות, שזה יפה, אבל אני לא מבין למה זה עוזר? למרות זאת, אם היו מציעים לי לעזוב את שדרות, לא הייתי מסכים כי כאן גדלתי מאז שנולדתי. לפני כחודש פגשתי את ראש עיריית שדרות ושאלתי אותו: "נו מה יהיה? הקסאמים ייפסקו?". הוא ענה לי בשתי מילים: "יהיה טוב", ולזה אני צריך להאמין.
איפה סובלים יותר, בשדרות או בעזה? * "מעריב לנוער" ביקש משני נערים לכתוב על המציאות הקשה שלהם: מצד אחד נער תושב עזה, מצד שני נער משדרות * על הייאוש, על הדיכאון ועל הפחד היומיומי במונולוגים המרגשים שלפניכם