משתפת../images/Emo27.gif../images/Emo27.gif../images/Emo27.gif
זה אמנם משהו שכתבתי ב2001, אלא מה.. זו הייתה הפעם הראשונה ואחרונה שעברתי סדנת ריברסינג. אז.. להכין
, כי זה ארוךךךך
אהלן חברים, הבטחתי לספר לכם על חווית הריברסינג שהייתי אמורה לעבור, אז אני משתפת אתכם במה שאמור היה לקרות לי. נפגשתי בשבת האחרונה עם קומץ אנשים מדהימים, בדירה מקסימה ברמת השרון. לאחר המתנה לנוכחות מלאה, התיישבנו עם המדריכה במעגל, וכל אחד משך קלף, מקלפים עגולים ויפים מעולם המים והדולפינים, כשעל כל קלף מוטבעת מילה, וכל אחד אמור היה להציג את עצמו, לומר מה הקלף אומר לו, איך זה מתקשר לעובדה שהוא נוכח, ומה הוא רוצה להשיג בסדנא היום. נו… יצא לי קלף עם המילה "רגיעה" ( RELAX … ) מה אני אמורה לומר? שבאתי בכדי ללמוד להירגע? ואיך אפשר להירגע לאחר אירוע כל כך מזעזע כמה שעות לפני כן? נו, אז הצגנו את עצמנו, שמחתי אגב להיות הצעירה ביותר סוף סוף, ואז הקשבנו להרצאה נחמדה על מה זה ריברסינג, למה זה טוב, מי עומד מאחורי זה וכיו"ב. אז ריברסינג זו בעצם טכניקת נשימות מיוחדת, שמטרתה להמריץ את האדרנלין בדם בניגוד למדיטציה שאמורה להרגיע. בעיקרון, כאשר נושמים מהר, מזרימים חמצן לגוף, יותר ממה שהגוף זקוק וכך גם אותם מקומות שבד"כ לא מקבלים כמויות חמצן, מקבלים עם שיטת הנשימה הזו, וזה אמור לפתוח מקומות חסומים. לפי התיאוריה הזו, מעבר לחווית הלידה שנחשבת לחוויה המשמעותית ביותר בחיים, יש אומרים טראומטית, אנו עשויים להגיע לשיחזור אירועים שגרמו לנו לכל מיני חסימות אנרגטיות, לאיתור המקור של פחדים בלתי מוסברים שקיימים בנו ועוד כל מיני כאלה. הוזהרנו כמובן לגבי התופעות שעלולות להיווצר מפאת טכניקת הנשימה, ידיים עשויות להתכווץ, שרירים טבעתיים עשויים להיות מורגשים בצורה יתרה, כפות רגליים עשויות "להירדם" ולחוש בעיקצוצים,,, הפה עשוי להתייבש מאחר ונושמים דרך הפה ולא דרך האף כמו במדיטציה שאני כל כך אוהבת,, כל מיני מפחידים כאלה, ויחד עם זאת שום דבר כך נאמר לא מסוכן, משום שהאני הגבוה שלנו, יודע בדיוק לאן לקחת אותנו, ומה מספיק עבורנו. מאחר וזו לי הפעם הראשונה, אומר בפה מלא שהיו גם היו חששות ופחדים, ואולם העובדה שזה נעשה בקבוצה, הרגיע אותי. נו טוב, הפסקת קפה, סיגריה ופיפי לפני שמתחילים באמת. מתחילים, מסדרים משטחים לשכיבה נוחה, מוזיקת רקע שדווקא די צרמה לי, ומתחילים לנשום אל החזה ולא אל הבטן באופן מואץ עד כמה שאפשר, כזה כמו בריצה. ואני, שפחתכם הנאמנה מורגלת בנשימות איטיות, עמוקות, מרגיעות, לא מצליחה לחוש את אותם עיקצוצים למינהם, לא מצליחה להגיע לאף מקום מלבד אותה דירה מקסימה בה אני שוכבת על ריצפת שיש מבהיקה, והקולות מסביבי מעצימים את תחושת התסכול, ואני נושמת בכל כוחי, כמו רצה מרתון אך ללא הועיל. מרגע לרגע גברו הקולות מסביב, אלה שפרצו בבכי גרמו לצמרמורת, והבכי הזה כל כך עמוק, כל כך אמיתי, כמו אפשר לחוש את הכאב של כולם, והנה גם אני בוכה, לא שאני מבינה למה ומדוע, אני פשוט מחבקת את עצמי, וקוראת לעצמי לאהוב אותי ללא תנאי, ובוכה בדמעות תנין. מסתובבת לרגע לשכב על הצד ועדיין מחבקת את עצמי כאילו לשמור שלא ידבק בי הבכי של כולם, מחבקת את עצמי, בוכה, ומתעוררת כשיד ענוגה מלטפת אותי,,, מסתבר שנרדמתי שם על הריצפה בעוד האחרים חווים כל מיני אירועים שלא הצלחתי להשכיל ולחוות. לאחר ארוחת צהריים נפלאה שבישל אייל – המארח הנפלא הזה, ישבנו לסכם, וכל אחד סיפר את שלו. אז היה מי שסיפר שחזר לאירוע רחוק בילדותו, שכנראה עד עתה לא פתר, והיתה עוד מישהי מקסימה, שחוותה מחדש קטע רחוק בילדותה והיא עדיין עם האמא שלה, בטרם נפטרה, כל אחד פתר משהו מעברו, הגיעו לתובנות חדשות בקשר לחייהם הנוכחיים, להווה, תחושת שחרור כללי באויר, ורק אני ועוד מישהו, שניים מתוך כעשרה אנשים, לא חווינו כלום, רק נרדמנו. מה אגיד לכם חברים יקרים, זה קורה, וזה קרה, אבל לא לי. אני מניחה שזכיתי להכיר אנשים נפלאים בשבת הזו, אבל לא לחזור לאן שהוא בעברי, וכל כך רציתי, כל כך רציתי לגעת, להיות שם… אולי בפעם הבאה…. בברכת אהבה חובקת כל - גילי פרי