JuSt My LuCk
New member
../images/Emo221.gifBUBBLE WRAP פרק 24 ../images/Emo221.gif
וואו... אני בשוק מעצמי!!! פירסמתי פעם אחת ביום הנכון!!!!
קיצור זה פרק יחסית ארוך
וכמובן שג'ניפר החמדמדה חוזרת לקראת סיום ה..אממ.. סיפור (?) וקיצור אני מקווה שתהנו
וסליחה שגרמתי לכם התקפי לב בפרק הקודם
נ.ב---> סלרי!(סיוון) יא נוטשת
את רואה מה את גורמת לי לעשות!??! XD -------------------------------------------------------------------------------------------------------------- הסתכלתי על הרופא בהלם, לא האמנתי שהוא רציני. ציפתי שתוך שלוש שניות דני יצא מאיזה ארגז ויעשה את ריקוד ה"עבדתי עליכם"(שהוא נוגע לעצמו בפטמות כל הזמן ומזיז את התחת) שלמדתי כל כך להכיר. אבל לא,שום דבר לא קרה. הרופא עמד מולינו זקוף וחסר כל דאגות. רציתי להרביץ לו לגרום לו להגיד שהכל שטויות. "איך?" טום אמר ודמעות נצנצו בעינו,על ידו עמדו הארי ודאגי, דאגי אחז את ראשו בין ידיו והארי שמר על הבעה קפואה. הרופא פתח את פיו לדבר ואז אחות קראה בשמו. הוא הסתובב "מה לוסי?" "הוא התייצב דוקטור! הוא התייצב!!!!!" "את בטוחה?!" "כן! חזר לו הדופק דוקטור! זה נס!" "אפשר לראות אותו?!" צעקתי בהתרגשות והקלה, דאגי ניתר קלות ממושבו והארי מיצמץ סוף סוף. על פניו של טום התנוסס חיוך רחב. "אני חושב שאלך לבדוק אותו לפני שהוא יוכל לקבל אורחים" אמר הרופא בעוד הרופא הלך טום התמתח ואמר"אז מה אתם חושבים? נלך להביא לו את המתנה המסורתית?" על פניו של דאגי התנוסס חיוך שובב והארי צחקק לו. "עדי תחכי פה" אמר טום והתחיל ללכת מלווה בהארי ודאגי. "רגע לאן אתם הולכים?!!??!" צעקתי אחריהם וכמובן שלא זכיתי לתשובה. חיכיתי במשך חצי שעה לבד, הרופא עדין לא חזר עם חדשות והתחלתי שוב לדאוג. התחלתי ללכת לכיוון חדרו של דני,ולפתע נזכרתי שאני לא יודעת איפה הוא. התחלתי לפתוח דלת דלת במסדרון האין סופי. כול דלת יצרה בשבילי טראומה חדשה, לדוגמא חדר אחר הכיל אישה לאחר לידה זורקת דברים על האחות ועל הקירות (ועל הדלתות) והצלחתי ברגע האחרון להתחמק מאגרטל גדול במיוחד. "אז מה כול כך מעניין אותך לראות אנשים חולים משתגעים בבתי חולים?" שמעתי את דאגי מאחורי בשעה שפתחתי חדר בו איש זקן התחיל להציע נישואין לכול אחד ואחת שהוא ראה. "חחח אני מחפשת את החדר של דני" "התינשא לי?" אמר האיש הזקן לדאגי ,השתדלתי בכל כוחי לא לצחוק (מה שגרם לי להפוך לאדומה ביותר) "כן כן מה שתגיד אני אחזור עוד שעה לתכנן את החתונה טוב?" אמר דאגי בהיסוך דעת. "קיצור זה חדר 832, בואי נילך מהר לפני שהוא ידרוש ממני ללבוש שמלת כלה" רצנו לכיוון החדר, על הדלת הבריקו המספרים ובדחיפה קלה היא נפתחה,כאילו מישהו לא סגר אותה כמו שצריך. הרופא ישב על הכיסא והתבונן בדני, דני עצם את עיניו, הוא נשם דרך מכשיר נשימה,המוניטור שלידו השמיע את רעשי ליבו. "הוא בתרדמת" מלמל הרופא. "ולמה לא חזרת להגיד לנו את זה?" שאל דאגי בקול עצבני. "זה לא יכול להיות....הוא היה אמור למות" המשיך הרופא למלמל "אולי תגיד תודה וזהו?" אמרתי "תודה על מה?הם יהרגו אותי עכשיו...." המשיך הרופא להגיד,הוא תפס בצינור העירוי של דני ביד אחת ובידו השניה הוא החזיק מזרק מלא בחומר צהבהב. "מה אתה עושה?..."מלמלתי בשקט. "הוא חייב למות" הרופא המשיך למלמל אני ודאגי הסתכלנו בפה פעור,לא הבנו מה נסגר עם הרופא הזה,לפתע ירד לנו האסימון. "דאגי קח לו את המזרק מהיד" אמרתי בתקיפות דאגי התקרב אל הרופא, והרופא היה מוכן, הוא תפס בידו של דאגי וסובב אותה. רצתי לעברם,תפסתי את הסיר לילה בעור הרופא פתח את המחט וקירב אותה לעבר ידו של דאגי והתחתי אותו בחזוקה בראשו. הוא לא התעלף או משהו כזה כמו שבדך כלל היה קורה בסרטים צפויים ביותר אבל המכה נתנה לנו זמן לקשור אותו לכיסא עם כל מני דברים שמצאנו שמה. "למה?" אמרתי בעצב "הוא באמת גסס? הוא באמת היה אמור להיות במצב כזה?" אמרתי בקול חנוק ועצרתי את הדמעות. דאגי חיבק אותי בחוזקה בידיו השריריות. "לא,הוא לא היה אמור לשרוד,למען האמת... גם את לא" הסתובבתי אחורה לעבר הקול המעצבן שהכרתי כל כך טוב "למה את תמיד פה?" ג'ניפר חייכה לעברי חיוך שטני.
וואו... אני בשוק מעצמי!!! פירסמתי פעם אחת ביום הנכון!!!!
