../images/Emo221.gif !PUSH THE BUTTON ../images/Emo221.gif
סיפור אמיתי כזה לא שמעתם כבר הרבה זמן: נועה בת ה-??? פוחדת מכפתורים (!) ולא מסוגלת ללבוש בגד שיש בו את העיגול הקטן והמחורר הזה * שלא לדבר על הילה בת ה-???, שנגעלת מ... פלסטרים! *ומתברר שהן לא לבד... מאת: כ"נ גל אייל הם אנשים רגילים, כמונו וכמוכם, שחיים חיים רגילים בדיוק כמו כולם. הם הולכים לבית הספר, מסתובבים עם החברים אחר הצהריים ולא מפסידים אף פרק של "חברים", ובסוף היום, בדיוק כמו כולנו, הם הולכים לישון ומתכוננים ליום חדש ורגיל לחלוטין. אבל כשנועה (שם בדוי) נוגעת בכפתור של חולצה היא מקבלת בחילה, ואילו הילה (שם בדוי) פוחדת פחד מוות מפלסטרים! מתברר שיש כאלה שפוחדים מעכבישים ומג'וקים, יש כאלה שפוחדים מחושך וממפלצות מתחת למיטה, ויש כאלה שפוחדים מקובי אוז בקליפ "Push The Butten". פחדים לגיטימיים, לא? מתברר שלא ממש. נועה והילה, ועוד הרבה אנשים כמוהם, הם יוצאי דופן: נועה נגעלת מכפתורים והילה פוחדת ממדבקות ומפלסטרים. כן, זה נשמע מוזר ולא מציאותי, מה כבר יכול להיות מגעיל בכפתור קטן? ומה גורם למישהי לא להתקרב לחברות שלה אם יש עליהן פלסטר או מדבקה? אבל מה לעשות, זה אמיתי! ותתפלאו כמה אנשים מסביב לעולם מסתובבים עם אותן פוביות, כאלה שלא חלמתם עליהן! לא מצחיק איך מתבטאת הפוביה הזאת בחיים שלכן? נועה: "אני פשוט נגעלת מזה. אני לא יכולה לגעת או ללבוש משהו עם כפתורים. אני מדריכה בצופים, ובכל פעם שאני צריכה ללבוש את חולצת החאקי, החברות שלי כבר יודעות שזה לא יקרה מעצמו ושמישהי מהן צריכה לכפתר לי את החולצה. אפילו קשה לי להוציא את המילה הזאת מהפה. אין לי בעיה עם אנשים שלובשים חולצות עם כפתורים, בתנאי שיהיו רחוקים ממני". הילה: "כשאני רואה פלסטר או מדבקה, אני ישר מתרחקת. זה מפחיד ומגעיל אותי. אני לא יכולה לגעת בזה ואני מתרחקת מאנשים עם פלסטרים. כשהייתי קטנה, נפלתי מהאופניים ולא הסכמתי לשים פלסטר על הפצעים, פשוט פחדתי ונגעלתי ולא הסכמתי שזה ייגע בי". מי יודע על הפוביות שלכן? נועה: "רוב האנשים מסביבי יודעים מזה. אני לא יכולה להסתיר את זה, כי יש אנשים שלא מבינים למה אני מתרחקת מהם ואז אני צריכה להסביר להם". הילה: "כל מי שסובב אותי יודע. קצת קשה להסתיר את זה וגם אין לי סיבה להסתיר את זה, אני לא מתביישת בזה". איך אנשים מגיבים לזה כשהם שומעים את זה בפעם הראשונה? נועה: "חלק צוחקים וחלק בהלם. אבל אז אני מסבירה להם והם מכבדים את זה". הילה: "בהתחלה אף אחד לא חשב שזה רציני, כי מה כבר יכול להיות מגעיל בפלסטר? אבל ברגע שהם מבינים אותי הם מתייחסים לזה יותר ברצינות ומנסים למנוע ממני מצבים לא נעימים". כבר התרגלתן לפוביה או שהיא עדיין מפריעה לכן? הילה: "אני כבר התרגלתי, זה לא משהו שמפריע לי בחיי היומיום. המצב לא חדש לי ואני חיה איתו מאז יום היוולדי. אני כבר רגילה למצבים שבהם אני נתקלת במדבקות ובפלסטרים, והאינסטינקט הראשון שלי הוא פשוט להתרחק. זה משהו שקורה כבר בתת מודע שלי". נועה: "גם אני התרגלתי. אני לא אומרת שזה לא מפריע לי, אבל לא בצורה משמעותית כל כך. הסביבה שלי כבר התאימה את עצמה אליי. הפוביה הזאת היא כבר חלק ממני". מה המקרה הכי קיצוני שנתקלתן בו כתוצאה מהפוביה? נועה: "אבא שלי לא הפסיק להתעסק בפוביה שלי כי הוא פשוט לא הבין אותי. הוא הלך ועשה מחקר, וגילה שיש עוד מלא אנשים כמוני ברחבי העולם. הוא מצא סיפור של עורך דין מאמריקה שחייב ללכת עם חליפות לעבודה, אז אשתו מכפתרת לו כל בוקר את החולצות והוא לובש אותן כמו טישירטים רגילות". הילה: "פעם חבר שלי, שלא ידע על הפוביה שלי, הדביק לי בצחוק מדבקה על המצח. נכנסתי לפאניקה והתחלתי לבכות. הוא נבהל ולא הבין למה". הלכתן לבדוק ממה נובעת הפוביה או אם יש דרך לטפל בה? הילה: "לא, אני לא מרגישה צורך לבדוק את זה. אני חושבת שזה משהו רגיל וזה לא מפריע לי עד כדי כך שאני אלך לבדוק ממה זה נובע או אם יש לזה טיפול". נועה: "לא הלכתי לבדוק, אבל שמעתי שיש דרך להיפטר מזה. בינתיים זה לא מעניין אותי".
סיפור אמיתי כזה לא שמעתם כבר הרבה זמן: נועה בת ה-??? פוחדת מכפתורים (!) ולא מסוגלת ללבוש בגד שיש בו את העיגול הקטן והמחורר הזה * שלא לדבר על הילה בת ה-???, שנגעלת מ... פלסטרים! *ומתברר שהן לא לבד... מאת: כ"נ גל אייל הם אנשים רגילים, כמונו וכמוכם, שחיים חיים רגילים בדיוק כמו כולם. הם הולכים לבית הספר, מסתובבים עם החברים אחר הצהריים ולא מפסידים אף פרק של "חברים", ובסוף היום, בדיוק כמו כולנו, הם הולכים לישון ומתכוננים ליום חדש ורגיל לחלוטין. אבל כשנועה (שם בדוי) נוגעת בכפתור של חולצה היא מקבלת בחילה, ואילו הילה (שם בדוי) פוחדת פחד מוות מפלסטרים! מתברר שיש כאלה שפוחדים מעכבישים ומג'וקים, יש כאלה שפוחדים מחושך וממפלצות מתחת למיטה, ויש כאלה שפוחדים מקובי אוז בקליפ "Push The Butten". פחדים לגיטימיים, לא? מתברר שלא ממש. נועה והילה, ועוד הרבה אנשים כמוהם, הם יוצאי דופן: נועה נגעלת מכפתורים והילה פוחדת ממדבקות ומפלסטרים. כן, זה נשמע מוזר ולא מציאותי, מה כבר יכול להיות מגעיל בכפתור קטן? ומה גורם למישהי לא להתקרב לחברות שלה אם יש עליהן פלסטר או מדבקה? אבל מה לעשות, זה אמיתי! ותתפלאו כמה אנשים מסביב לעולם מסתובבים עם אותן פוביות, כאלה שלא חלמתם עליהן! לא מצחיק איך מתבטאת הפוביה הזאת בחיים שלכן? נועה: "אני פשוט נגעלת מזה. אני לא יכולה לגעת או ללבוש משהו עם כפתורים. אני מדריכה בצופים, ובכל פעם שאני צריכה ללבוש את חולצת החאקי, החברות שלי כבר יודעות שזה לא יקרה מעצמו ושמישהי מהן צריכה לכפתר לי את החולצה. אפילו קשה לי להוציא את המילה הזאת מהפה. אין לי בעיה עם אנשים שלובשים חולצות עם כפתורים, בתנאי שיהיו רחוקים ממני". הילה: "כשאני רואה פלסטר או מדבקה, אני ישר מתרחקת. זה מפחיד ומגעיל אותי. אני לא יכולה לגעת בזה ואני מתרחקת מאנשים עם פלסטרים. כשהייתי קטנה, נפלתי מהאופניים ולא הסכמתי לשים פלסטר על הפצעים, פשוט פחדתי ונגעלתי ולא הסכמתי שזה ייגע בי". מי יודע על הפוביות שלכן? נועה: "רוב האנשים מסביבי יודעים מזה. אני לא יכולה להסתיר את זה, כי יש אנשים שלא מבינים למה אני מתרחקת מהם ואז אני צריכה להסביר להם". הילה: "כל מי שסובב אותי יודע. קצת קשה להסתיר את זה וגם אין לי סיבה להסתיר את זה, אני לא מתביישת בזה". איך אנשים מגיבים לזה כשהם שומעים את זה בפעם הראשונה? נועה: "חלק צוחקים וחלק בהלם. אבל אז אני מסבירה להם והם מכבדים את זה". הילה: "בהתחלה אף אחד לא חשב שזה רציני, כי מה כבר יכול להיות מגעיל בפלסטר? אבל ברגע שהם מבינים אותי הם מתייחסים לזה יותר ברצינות ומנסים למנוע ממני מצבים לא נעימים". כבר התרגלתן לפוביה או שהיא עדיין מפריעה לכן? הילה: "אני כבר התרגלתי, זה לא משהו שמפריע לי בחיי היומיום. המצב לא חדש לי ואני חיה איתו מאז יום היוולדי. אני כבר רגילה למצבים שבהם אני נתקלת במדבקות ובפלסטרים, והאינסטינקט הראשון שלי הוא פשוט להתרחק. זה משהו שקורה כבר בתת מודע שלי". נועה: "גם אני התרגלתי. אני לא אומרת שזה לא מפריע לי, אבל לא בצורה משמעותית כל כך. הסביבה שלי כבר התאימה את עצמה אליי. הפוביה הזאת היא כבר חלק ממני". מה המקרה הכי קיצוני שנתקלתן בו כתוצאה מהפוביה? נועה: "אבא שלי לא הפסיק להתעסק בפוביה שלי כי הוא פשוט לא הבין אותי. הוא הלך ועשה מחקר, וגילה שיש עוד מלא אנשים כמוני ברחבי העולם. הוא מצא סיפור של עורך דין מאמריקה שחייב ללכת עם חליפות לעבודה, אז אשתו מכפתרת לו כל בוקר את החולצות והוא לובש אותן כמו טישירטים רגילות". הילה: "פעם חבר שלי, שלא ידע על הפוביה שלי, הדביק לי בצחוק מדבקה על המצח. נכנסתי לפאניקה והתחלתי לבכות. הוא נבהל ולא הבין למה". הלכתן לבדוק ממה נובעת הפוביה או אם יש דרך לטפל בה? הילה: "לא, אני לא מרגישה צורך לבדוק את זה. אני חושבת שזה משהו רגיל וזה לא מפריע לי עד כדי כך שאני אלך לבדוק ממה זה נובע או אם יש לזה טיפול". נועה: "לא הלכתי לבדוק, אבל שמעתי שיש דרך להיפטר מזה. בינתיים זה לא מעניין אותי".
