MoVe AlOnG
New member
../images/Emo221.gifRoom On The 3rd Floor-פרק 23../images/Emo221.gif
קישור לפרק הקודם: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=1238&msgid=100808433 עוד 2 פרקים לסיום העונה. תהנו. ____________________________________ "אנחנו יוצאים לחגוג את ההופעה,את באה?" הארי שאל,לא ידעתי מה לענות. "שמעי אנחנו נתארגן ונאסוף אותך ב24:00,עד אז יש לך זמן,תדברי עם ההורים שלך ולא משנה מה יהייה נחגוג איתך טוב?" דאגי סידר לי את לוח הזמנים לשעות הקרובות. "טוב,תכנסו אליי הביתה כשתבואו לקחת אותי" "סבבה" ************* צלצול בדלת-העיניים שלי שורפות והפנים שלי אדומות. דאגי ביקש להכנס לבד אליי הביתה,כדי לא ללחוץ עלי. "מה?!אני לא מאמין שאת לא באה איתי!" "גמאני לא" "אני אוהב אותך,אני לא מוכן לעזוב בלעדיין!" לא ידעתי מה לענות. "למה את לא נוסעת איתנו?" "ההורים שלי לא מסכימים שאעזוב כ"כ מהר,הם לא רוצים שאפגע,תבין...אני עצמי מבינה" "אני לא מבין.את כבר לא אוהבת אותי?" "אני אוהבת אותך,ואתה יודע את זה!" "אז מה הבעייה,את איתי ואני שומר עלייך" "אבל אולי זה לא תמיד יהייה ככה" דאגי הרים לרגע את עינייו מהרצפה,הוא ראה אותי אדומה ובוכייה עד מאוד,הוא שם לב שאני פוחדת,אני חושבת שרעדתי ונראה לי שגם הוא רעד. כשהוא הסתכל עליי הוא ידע כמה שאני אוהבת אותו וכמה אני שבירה עכשיו,גם הוא היה שבור. דאגי חיבק אותי וניסה לאסוף את כל השברים שלי ללא הצלחה. "תצאי איתנו עכשיו,לפחות נפרד עם משהו טוב" היססתי. דאגי לא הרפה וחיבק אותי חזק,כאילו פחד שאעלם מבין ידיו היפות כ"כ,יכולתי להבין את המשפחה שלי,וגם יכולתי להבין אותו. אני יודעת שנשאר ביחד והסוכנות תסדר לנו טיסות,אבל השאלה היא איךנחזיק מעמד עם הגעגועים האלה.כאב לי בשבילו ובשבילי. "אני אבוא" "באמת?!" "יואו אני כ"כ אוהב אותך!כ"כ כ"כ!" כשהגעתי למקום המסיבה חיכו שם כל החברים ו2 הלהקות.כולם היו ערוכים למסיבת פרידה,פרידה שאם אני אטוס מהחברים ואם אני אשאר ואפרד מהלהקות. היו המון בלונים ומתנות ואוכל מכולם כולל כולם. כששמעו את ההחלטה הם היו איכשהו המומים ואיכשהו מבינים. נראה לי שדאגי בכה שם,הוא היה הרבה בצד,באזשהו מצב קמתי וקראתי לו לבוא אליי. "אני שמחה עכשיו,אז גם אתה צריך" "אני אוהב אותך!" ******************** דאגיי והלהקות חזרו כל אחד לביתו,כולם גרים בקומפלקס מגורים אבל כל אחד בדירה לבד. דאגי היה כ"כ עצוב,הוא התקשר אליי פעם בחצי שעה,כל פעם הוא נשמע עצוב יותר וכועס יותר על עצמו שהתאהב למרות שזה בלתי אפשרי. זה כבר היום החמישי אחרי הטיסה שלו הביתה. באותו היום לא יצא לי לדבר עם דאגי,הוא לא התקשר. דאגי ניגש למטבח להכין מאפינס,מהמתכון שלי,היה אפשר להריח אותו למרחקים,בהתחלה הוא היה שורף אותם בטעות או שהטעם היה מוזר והוא השתפר באפייה שלהם והם נעשו המאפינס הכי טובים באיזור. הוא בהה בתנור ודמיין שאני שם,התחיל לזמזם לעצמו את ה"שיר שלי" שזכר את המילים והקצב בע"פ הוא דמיין שאני שרה איתו. דאגי היה כ"כ עצוב ומדוכא,שמחת החיים שלו נעלמה. שוב מישהו דפק בדלת,בהתחלה הוא לא פתח,לא היה לו כח לעוד ניחומים שרק שקעו אותו יותר בגעגועים. באיזשהו שלב הוא נכנע לדלת וצליל הפעמון המוזר שהתחלף מצליל העץ של הדלת. צעקה.
קישור לפרק הקודם: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=1238&msgid=100808433 עוד 2 פרקים לסיום העונה. תהנו. ____________________________________ "אנחנו יוצאים לחגוג את ההופעה,את באה?" הארי שאל,לא ידעתי מה לענות. "שמעי אנחנו נתארגן ונאסוף אותך ב24:00,עד אז יש לך זמן,תדברי עם ההורים שלך ולא משנה מה יהייה נחגוג איתך טוב?" דאגי סידר לי את לוח הזמנים לשעות הקרובות. "טוב,תכנסו אליי הביתה כשתבואו לקחת אותי" "סבבה" ************* צלצול בדלת-העיניים שלי שורפות והפנים שלי אדומות. דאגי ביקש להכנס לבד אליי הביתה,כדי לא ללחוץ עלי. "מה?!אני לא מאמין שאת לא באה איתי!" "גמאני לא" "אני אוהב אותך,אני לא מוכן לעזוב בלעדיין!" לא ידעתי מה לענות. "למה את לא נוסעת איתנו?" "ההורים שלי לא מסכימים שאעזוב כ"כ מהר,הם לא רוצים שאפגע,תבין...אני עצמי מבינה" "אני לא מבין.את כבר לא אוהבת אותי?" "אני אוהבת אותך,ואתה יודע את זה!" "אז מה הבעייה,את איתי ואני שומר עלייך" "אבל אולי זה לא תמיד יהייה ככה" דאגי הרים לרגע את עינייו מהרצפה,הוא ראה אותי אדומה ובוכייה עד מאוד,הוא שם לב שאני פוחדת,אני חושבת שרעדתי ונראה לי שגם הוא רעד. כשהוא הסתכל עליי הוא ידע כמה שאני אוהבת אותו וכמה אני שבירה עכשיו,גם הוא היה שבור. דאגי חיבק אותי וניסה לאסוף את כל השברים שלי ללא הצלחה. "תצאי איתנו עכשיו,לפחות נפרד עם משהו טוב" היססתי. דאגי לא הרפה וחיבק אותי חזק,כאילו פחד שאעלם מבין ידיו היפות כ"כ,יכולתי להבין את המשפחה שלי,וגם יכולתי להבין אותו. אני יודעת שנשאר ביחד והסוכנות תסדר לנו טיסות,אבל השאלה היא איךנחזיק מעמד עם הגעגועים האלה.כאב לי בשבילו ובשבילי. "אני אבוא" "באמת?!" "יואו אני כ"כ אוהב אותך!כ"כ כ"כ!" כשהגעתי למקום המסיבה חיכו שם כל החברים ו2 הלהקות.כולם היו ערוכים למסיבת פרידה,פרידה שאם אני אטוס מהחברים ואם אני אשאר ואפרד מהלהקות. היו המון בלונים ומתנות ואוכל מכולם כולל כולם. כששמעו את ההחלטה הם היו איכשהו המומים ואיכשהו מבינים. נראה לי שדאגי בכה שם,הוא היה הרבה בצד,באזשהו מצב קמתי וקראתי לו לבוא אליי. "אני שמחה עכשיו,אז גם אתה צריך" "אני אוהב אותך!" ******************** דאגיי והלהקות חזרו כל אחד לביתו,כולם גרים בקומפלקס מגורים אבל כל אחד בדירה לבד. דאגי היה כ"כ עצוב,הוא התקשר אליי פעם בחצי שעה,כל פעם הוא נשמע עצוב יותר וכועס יותר על עצמו שהתאהב למרות שזה בלתי אפשרי. זה כבר היום החמישי אחרי הטיסה שלו הביתה. באותו היום לא יצא לי לדבר עם דאגי,הוא לא התקשר. דאגי ניגש למטבח להכין מאפינס,מהמתכון שלי,היה אפשר להריח אותו למרחקים,בהתחלה הוא היה שורף אותם בטעות או שהטעם היה מוזר והוא השתפר באפייה שלהם והם נעשו המאפינס הכי טובים באיזור. הוא בהה בתנור ודמיין שאני שם,התחיל לזמזם לעצמו את ה"שיר שלי" שזכר את המילים והקצב בע"פ הוא דמיין שאני שרה איתו. דאגי היה כ"כ עצוב ומדוכא,שמחת החיים שלו נעלמה. שוב מישהו דפק בדלת,בהתחלה הוא לא פתח,לא היה לו כח לעוד ניחומים שרק שקעו אותו יותר בגעגועים. באיזשהו שלב הוא נכנע לדלת וצליל הפעמון המוזר שהתחלף מצליל העץ של הדלת. צעקה.
