Pure SilenCe
New member
../images/Emo23.gif "אז עדיף להישאר ולהחזיק ידיים"
שלום לכולם, שמי תגל [לא לפרסום מחוץ לפורום הזה] ואני בת 29. לפני מעל 4 שנים נכנסתי לרשת לראשונה, לאחר אשפוז ארוך עקב אנורקסיה קשה מאוד. להפתעתי מצאתי כי אין שום קבוצת תמיכה ראויה לשמה שתעסוק במחלה ותסייע לאנשים הלוקים בה. לאחר הכרות עם אדם מסויים הגעתי ל"תפוז אנשים" והוצע לי להקים את הקהילה ללוקים בהפרעות אכילה. קהילה אשר תסייע, תכוון, תתמוך ותעזור לחולים ובני משפחתם, תראה את הדרך להחלמה. מאז הקהילה שלנו פורחת ואני מאוד גאה בה. הקהילה פועלת ברשת ומחוצה לה, מלווה אישית חולים למחלקה, מבקרת, תומכת. נוצרו קשרים שלא ייפלו מקשרי דם. חברויות אמיצות ואהבה הבלתי ניתנת להסבר. אך לא על זה רציתי לספר. רציתי לספר על עצמי קצת. אני לוקה בהפרעות אכילה כבר מעל 15 שנים וצברתי ידע רב בנושא, הן מבחינה אישית והן משיחות עם אחרים הלוקים כמוני. במהלך שנות פעילות הפורום היו לי נפילות ואושפזתי מספר פעמים, מתוכן, אושפזתי 3 פעמים עקב נפילה לתת משקל וחזרה לאנורקסיה. אני לא אומרת חלילה כי הפורום הפיל אותי, נהפוכו, הוא רק חיזק אותי וגרם לי לרצות לחזור הבייתה בריאה. במהלך החודשים האחרונים עברתי משבר נפשי קשה ובעקבותיו צנח משקלי שוב לתת משקל. הפעם זה היה שונה. הייתי עיוורת לנעשה סביבי וחליתי מאוד. האנורקסיה הארורה כירסמה את גופי ונפשי, שלא לדבר על כך שמחקה את ההיגיון הבריא שלי וגרמה לי לתעתועים. אושפזתי שוב ודווקא כשחשבתי שהכל אבוד כבר, במאמצים עילאיים הצלחתי לחזור למשקל תקין. לאחר שיחרורי מבית החולים היו לי מספר נפילות וחזרתי למחלקה עוד מספר פעמים, עד שהתחזקתי. את האשפוז האחרון סיימתי בערב ראש השנה. היום אני בריאה וחזקה, פיזית, נפשית ורוחנית. אני לא מנהלת בלוג וממעטת לדבר על מצבי בפורום. על המצב האמיתי יודעים רק משפחתי, מספר חברות קרובות והנהלת האתר. את החלמתי אני חייבת למשפחתי, לפורום שלי ולתפוז. בלעדיהם ספק אם הייתי מחלימה וחוזרת לביתי. אני לא אוהבת להרחיב במילים אבל יש לי מסר חשוב להעביר, דווקא כאן. אני מאמינה בכוחו של האדם. בכל אחד מאיתנו טמון הכוח, ובין אם ננתב אותו להרס עצמי או לבנייה, זהו עדיין כוח עצום. אני מצאתי את הכוח שלי. בשנה וחצי האחרונות עברתי כברת דרך ארוכה ומייגעת. למדתי להילחם על עצמי, לרצות לקבל את עצמי, הפנמתי את העובדה שהמחלה היא חלק ממני ואני זו היחידה שתדע אם לתת לה להתפרץ או לשתק אותה. קיבלתי כוחות עצומים מהפורום שלי בכלל ומהנהלת האתר בפרט, אשר הבינו את המצב ולא לחצו אלא סייעו לי בכך שנתנו לי את הזמן להחלים ולחזור לעצמי. היו פעמים שחשבתי לעזוב את הרשת לצמיתות אבל ידעתי שאם אתנתק זה יהיה למטרת נפילה ולא לשם בניה מחודשת. ידעתי שאם אני רוצה להמשיך לסייע לאחרים ולתת מנסיוני, אצטרך לסייע לעצמי קודם. "תפוז" נתנו לי את הבמה ובכך את הרצון. ידעתי שיש לי לאן לחזור. אני לא רוצה לכתוב כאן מסכת יסורים קורעת לבבות שעברתי, גם לא מילים קשות המתארות את הדרך בה התנהלו חיי החולים. אני יכולה לכתוב מגילה שלמה על כאב אבל אני ריאליסטית. אני יודעת שאין לי מונופול על הכאב וכל אחד מאיתנו חווה אותו בדרכו. המטרה שלי לכתוב על האור ולא על הסבל. האור שאני מצאתי. כל אחד מאיתנו מנהל כאן. יש מי שמנהל קהילה בנושא קשה כמוני. המקום הזה הוא למעננו, כמנהלים, שנוכל להוציא החוצה, להתרוקן. ואני באה ממקום קצת שונה, רוצה לחזק את המנהלים כאן העושים עבודת קודש ונותנים מעצמם בעבור הקהילה שלהם. אני הענקתי המון בפורום שלי וביום שנפלתי הם החזירו לי וחיזקו אותי. אני מניחה שזהו מכתב הנכתב במטרה להודות לכל מנהל העושה בעבור קהילתו, כמו גם מכתב תודה להנהלת "תפוז אנשים" על הבמה שהם מעניקים לנו יום יום כדי שנוכל לסייע לאחרים. אני מאמינה בכנות בכוונות הטובות שיש למנהלי האתר והפורומים ויודעת שיש עם מי לדבר. עתה, כששנה חדשה בפתח, אני מרגישה יותר מאי פעם בריאה ומחוזקת ומאחלת לכל אחד ואחת מכם שתרגישו כמוני, שתתנו מעצמכם אך לא תאבדו את הדרך שלכם. ברגעי חולשה תמיד יהיה מי שיושיט את היד וייתן כתף תומכת. יש לנו על מי לסמוך. אנחנו כאן יחד וזה המון. זה הכי הרבה שאפשר. תודה. תודה מכל הלב. שלכם, תגל, פורום הפרעות אכילה
שלום לכולם, שמי תגל [לא לפרסום מחוץ לפורום הזה] ואני בת 29. לפני מעל 4 שנים נכנסתי לרשת לראשונה, לאחר אשפוז ארוך עקב אנורקסיה קשה מאוד. להפתעתי מצאתי כי אין שום קבוצת תמיכה ראויה לשמה שתעסוק במחלה ותסייע לאנשים הלוקים בה. לאחר הכרות עם אדם מסויים הגעתי ל"תפוז אנשים" והוצע לי להקים את הקהילה ללוקים בהפרעות אכילה. קהילה אשר תסייע, תכוון, תתמוך ותעזור לחולים ובני משפחתם, תראה את הדרך להחלמה. מאז הקהילה שלנו פורחת ואני מאוד גאה בה. הקהילה פועלת ברשת ומחוצה לה, מלווה אישית חולים למחלקה, מבקרת, תומכת. נוצרו קשרים שלא ייפלו מקשרי דם. חברויות אמיצות ואהבה הבלתי ניתנת להסבר. אך לא על זה רציתי לספר. רציתי לספר על עצמי קצת. אני לוקה בהפרעות אכילה כבר מעל 15 שנים וצברתי ידע רב בנושא, הן מבחינה אישית והן משיחות עם אחרים הלוקים כמוני. במהלך שנות פעילות הפורום היו לי נפילות ואושפזתי מספר פעמים, מתוכן, אושפזתי 3 פעמים עקב נפילה לתת משקל וחזרה לאנורקסיה. אני לא אומרת חלילה כי הפורום הפיל אותי, נהפוכו, הוא רק חיזק אותי וגרם לי לרצות לחזור הבייתה בריאה. במהלך החודשים האחרונים עברתי משבר נפשי קשה ובעקבותיו צנח משקלי שוב לתת משקל. הפעם זה היה שונה. הייתי עיוורת לנעשה סביבי וחליתי מאוד. האנורקסיה הארורה כירסמה את גופי ונפשי, שלא לדבר על כך שמחקה את ההיגיון הבריא שלי וגרמה לי לתעתועים. אושפזתי שוב ודווקא כשחשבתי שהכל אבוד כבר, במאמצים עילאיים הצלחתי לחזור למשקל תקין. לאחר שיחרורי מבית החולים היו לי מספר נפילות וחזרתי למחלקה עוד מספר פעמים, עד שהתחזקתי. את האשפוז האחרון סיימתי בערב ראש השנה. היום אני בריאה וחזקה, פיזית, נפשית ורוחנית. אני לא מנהלת בלוג וממעטת לדבר על מצבי בפורום. על המצב האמיתי יודעים רק משפחתי, מספר חברות קרובות והנהלת האתר. את החלמתי אני חייבת למשפחתי, לפורום שלי ולתפוז. בלעדיהם ספק אם הייתי מחלימה וחוזרת לביתי. אני לא אוהבת להרחיב במילים אבל יש לי מסר חשוב להעביר, דווקא כאן. אני מאמינה בכוחו של האדם. בכל אחד מאיתנו טמון הכוח, ובין אם ננתב אותו להרס עצמי או לבנייה, זהו עדיין כוח עצום. אני מצאתי את הכוח שלי. בשנה וחצי האחרונות עברתי כברת דרך ארוכה ומייגעת. למדתי להילחם על עצמי, לרצות לקבל את עצמי, הפנמתי את העובדה שהמחלה היא חלק ממני ואני זו היחידה שתדע אם לתת לה להתפרץ או לשתק אותה. קיבלתי כוחות עצומים מהפורום שלי בכלל ומהנהלת האתר בפרט, אשר הבינו את המצב ולא לחצו אלא סייעו לי בכך שנתנו לי את הזמן להחלים ולחזור לעצמי. היו פעמים שחשבתי לעזוב את הרשת לצמיתות אבל ידעתי שאם אתנתק זה יהיה למטרת נפילה ולא לשם בניה מחודשת. ידעתי שאם אני רוצה להמשיך לסייע לאחרים ולתת מנסיוני, אצטרך לסייע לעצמי קודם. "תפוז" נתנו לי את הבמה ובכך את הרצון. ידעתי שיש לי לאן לחזור. אני לא רוצה לכתוב כאן מסכת יסורים קורעת לבבות שעברתי, גם לא מילים קשות המתארות את הדרך בה התנהלו חיי החולים. אני יכולה לכתוב מגילה שלמה על כאב אבל אני ריאליסטית. אני יודעת שאין לי מונופול על הכאב וכל אחד מאיתנו חווה אותו בדרכו. המטרה שלי לכתוב על האור ולא על הסבל. האור שאני מצאתי. כל אחד מאיתנו מנהל כאן. יש מי שמנהל קהילה בנושא קשה כמוני. המקום הזה הוא למעננו, כמנהלים, שנוכל להוציא החוצה, להתרוקן. ואני באה ממקום קצת שונה, רוצה לחזק את המנהלים כאן העושים עבודת קודש ונותנים מעצמם בעבור הקהילה שלהם. אני הענקתי המון בפורום שלי וביום שנפלתי הם החזירו לי וחיזקו אותי. אני מניחה שזהו מכתב הנכתב במטרה להודות לכל מנהל העושה בעבור קהילתו, כמו גם מכתב תודה להנהלת "תפוז אנשים" על הבמה שהם מעניקים לנו יום יום כדי שנוכל לסייע לאחרים. אני מאמינה בכנות בכוונות הטובות שיש למנהלי האתר והפורומים ויודעת שיש עם מי לדבר. עתה, כששנה חדשה בפתח, אני מרגישה יותר מאי פעם בריאה ומחוזקת ומאחלת לכל אחד ואחת מכם שתרגישו כמוני, שתתנו מעצמכם אך לא תאבדו את הדרך שלכם. ברגעי חולשה תמיד יהיה מי שיושיט את היד וייתן כתף תומכת. יש לנו על מי לסמוך. אנחנו כאן יחד וזה המון. זה הכי הרבה שאפשר. תודה. תודה מכל הלב. שלכם, תגל, פורום הפרעות אכילה
