../images/Emo23.gifהיום יום הנישואים ה13 שלנו../images/Emo99.gif
לפני 13 שנים, חמישה חודשים ושבוע, קרה לי נס. פגשתי את האיש הכי מדהים בעולם. הוא חי אז בקצרין ואני בעכו. הייתי חודשיים אחרי פרידה מהאקס המיתולוגי שאיתו הייתי 7.5 שנים. יום אחרי הפגישה הראשונה שלנו, הוא טלפן לחבר ואמר לו שפגש את אשתו. אני לא זוכרת בדיוק מתי נפל לי האסימון אבל זה לקח פחות משבוע. אחרי שלושה שבועות החלטנו שמתחתנים. אחרי חודשיים וחצי, עם תום שנת הלימודים, ארזתי את חפצי ועברנו לגור יחד. אחרי חמישה חודשים ושבוע, נישאנו. כמה חודשים לפני שהכרתי את האיש, התחלתי לעשות ספורט. הייתי מתעמלת בסטודיו 4-5 פעמים בשבוע ועושה בעיקר מדרגה ועיצוב. המעבר לקצרין די קטע את זה. לא היה שם מועדון כושר כמו היום. ניסיתי חוגים, ניסיתי הליכות, ניסיתי חדר כושר ולא הצלחתי להתמיד בכלום. הקילוגרמים התחילו לשוב אלי. במקביל, גם התכנית להביא ילדים לעולם לא הצליחה. הבנו שטיפולים במקום כמו קצרין פשוט לא יצליחו ועברנו קרוב יותר למרכז. שלוש שנים ושלושה ימים לאחר החתונה, נולדו מאיה ויובל בניתוח קיסרי והאושר היה עצום. האמהות עטפה אותי מכל זווית. היא מלאה אותי באושר ואהבה, שלא לדבר על חוסר שינה והספורט נשכח. עשיתי מאמץ לשוב כשמאיה ויובל היו בני כשנה אבל לא הצלחתי להתמיד. כשמאיה ויובל היו בני שנתיים, עברנו למודיעין. שם ניסיתי לשוב לחוגים של עטרה דפני בהצלחה חלקית בלבד. שוב בעיות התמדה ואי רציפות. שנה מאוחר יותר, פתחו את ההולמס פלייס וחיינו השתנו. באותה תקופה גם שי לא עשה שום ספורט והתחיל לעלות במשקל. מי שמכיר אותו צוחק על המשפט הזה כי הוא כזה רזה תמיד אבל כך היה. הודעתי לו שאני רושמת אותנו להולמס פלייס והחיים שלנו ישתנו. אני שבתי לחוגים ולאנרגיות שלי ושי הלך לחדר כושר. בהתחלה לא היה הרבה שינוי. יום אחד גיליתי את הספינינג. חזרתי הביתה מאושרת והודעתי לשי שהוא חייב לנסות. ממש התחננתי בפניו כי הוא לא רצה. הוא חשב שספורט בקבוצה לא מתאים לו. ייתכן שהוא צדק.... מהשיעור הראשון הוא חזר מכור לגמרי. התחלנו לעשות המון ספינינג ותוך חצי שנה הוא החליט ללכת לקורס מדריכים. הייתי סקפטית אבל תמכתי בו. עזרתי לו למצוא מכון שיסכים לנסות אותו והשאר הסטוריה. עברתי לעשות ספינינג רק איתו. אין מדריך שמחליף כמוהו את המוזיקה כל שיעור ושם רק מוזיקה שאני אוהבת
. עזבנו את ההולמס פלייס. הייתי בכושר מצויין אבל רצינו עוד ילד. כמה חודשים אחרי העזיבה, חזרנו לטיפולי הפוריות ובמהירה היה לי אסור לעשות ספורט. אחר כך הייתי בהריון תאומים וחשבתי שאסור. הרופאים הזהירו אותי ואני הקשבתי. אחרי הלידה, הייתי בעייפות מתמדת וכל הנסיונות לשוב לספורט עלו בתוהו. לאט לאט התחלתי לשוב. כבר סיפרתי פה על הנסיון הלא מוצלח לרכב בכביש. אחר כך ניסיתי כל מיני דרכים: חדר כושר, ספינינג, חוגים. חזרתי לתקופה מסויימת לעטרה וזה, ביחד עם הספינינג, העלה אותי שוב לדרך המלך. בינתיים שי עשה את מירוץ הלילה של נייקי לפני שנה ולי זה נראה כמו מדע בדיוני. ההתחזקות שלי בספורט הביאה אותי להחליט שאני רוצה גם ובסוף זה קרה. התחלתי להתאמן בריצה כששי מתאמן במקביל. היום חגגנו את יום הנישואין שלנו בריצה מושלמת של 10 ק"מ על החוף בנהריה. שי רץ מרחק כפול מבית הורים לראש הנקרה. אבא שלו לקח אותי לראש הנקרה ומשם יצאנו יחד, זה לצד זו. החוף הוא המקום הכי רומנטי שאפשר לחשוב עליו בימים אלו. כולו מכוסה פריחה של חבצלת החוף ונר הלילה החופי ואף יש מקומות עם פריחת חצבים. תוך כדי ריצה, ראינו את השקיעה בשלל צבעים. בשלב מסויים ירד עלינו גשם - הגשמתי מוקדם יותר את החלום לרוץ בגשם.... היינו כבר חמים והיה לנו ממש כיף. אין מילה לתאר את הריצה מלבד תענוג. ממש ככה. קשה גם לתאר את התחושה בסיום. תחושה של כוח עצום. סוף ריצה שפותח עוד תקופה חדשה ונפלאה שבה אני עושה כל דבר כי אני יכולה. מקווה שזו פתיחה מופלאה לשנה מופלאה לא פחות. כמה נפלא שיש את המקום הזה כדי לשתף. כל זה כשאני מרגישה מלאה ואפופת אהבה.
לפני 13 שנים, חמישה חודשים ושבוע, קרה לי נס. פגשתי את האיש הכי מדהים בעולם. הוא חי אז בקצרין ואני בעכו. הייתי חודשיים אחרי פרידה מהאקס המיתולוגי שאיתו הייתי 7.5 שנים. יום אחרי הפגישה הראשונה שלנו, הוא טלפן לחבר ואמר לו שפגש את אשתו. אני לא זוכרת בדיוק מתי נפל לי האסימון אבל זה לקח פחות משבוע. אחרי שלושה שבועות החלטנו שמתחתנים. אחרי חודשיים וחצי, עם תום שנת הלימודים, ארזתי את חפצי ועברנו לגור יחד. אחרי חמישה חודשים ושבוע, נישאנו. כמה חודשים לפני שהכרתי את האיש, התחלתי לעשות ספורט. הייתי מתעמלת בסטודיו 4-5 פעמים בשבוע ועושה בעיקר מדרגה ועיצוב. המעבר לקצרין די קטע את זה. לא היה שם מועדון כושר כמו היום. ניסיתי חוגים, ניסיתי הליכות, ניסיתי חדר כושר ולא הצלחתי להתמיד בכלום. הקילוגרמים התחילו לשוב אלי. במקביל, גם התכנית להביא ילדים לעולם לא הצליחה. הבנו שטיפולים במקום כמו קצרין פשוט לא יצליחו ועברנו קרוב יותר למרכז. שלוש שנים ושלושה ימים לאחר החתונה, נולדו מאיה ויובל בניתוח קיסרי והאושר היה עצום. האמהות עטפה אותי מכל זווית. היא מלאה אותי באושר ואהבה, שלא לדבר על חוסר שינה והספורט נשכח. עשיתי מאמץ לשוב כשמאיה ויובל היו בני כשנה אבל לא הצלחתי להתמיד. כשמאיה ויובל היו בני שנתיים, עברנו למודיעין. שם ניסיתי לשוב לחוגים של עטרה דפני בהצלחה חלקית בלבד. שוב בעיות התמדה ואי רציפות. שנה מאוחר יותר, פתחו את ההולמס פלייס וחיינו השתנו. באותה תקופה גם שי לא עשה שום ספורט והתחיל לעלות במשקל. מי שמכיר אותו צוחק על המשפט הזה כי הוא כזה רזה תמיד אבל כך היה. הודעתי לו שאני רושמת אותנו להולמס פלייס והחיים שלנו ישתנו. אני שבתי לחוגים ולאנרגיות שלי ושי הלך לחדר כושר. בהתחלה לא היה הרבה שינוי. יום אחד גיליתי את הספינינג. חזרתי הביתה מאושרת והודעתי לשי שהוא חייב לנסות. ממש התחננתי בפניו כי הוא לא רצה. הוא חשב שספורט בקבוצה לא מתאים לו. ייתכן שהוא צדק.... מהשיעור הראשון הוא חזר מכור לגמרי. התחלנו לעשות המון ספינינג ותוך חצי שנה הוא החליט ללכת לקורס מדריכים. הייתי סקפטית אבל תמכתי בו. עזרתי לו למצוא מכון שיסכים לנסות אותו והשאר הסטוריה. עברתי לעשות ספינינג רק איתו. אין מדריך שמחליף כמוהו את המוזיקה כל שיעור ושם רק מוזיקה שאני אוהבת
