ילדה של סבא
New member
../images/Emo23.gifסבא...סוף סוף אני מסוגלת...../images/Emo23.gif
שמרתי את זה בבטן כל השנים. לא הרגשתי שאני מסוגלת להוציא את זה. התביישתי בזה. בשם כולנו. אין לי מושג איך מתחילים מכתב כזה. יש לי הרבה על הלב, והייתי חייבת להוציא את הכל באיזושהי דרך. אני פשוט אפתח שביל אל תוך הלב, ואתן לדברים לצאת החוצה... אני יושבת עכשיו בחדר, לבד בבית. מסתכלת על התמונה שלך. התמונה האחרונה שלך, מהבת מצווה שלי. יושב שם בצד. מנותק מכולנו. מכל המשפחה שאתה אמור להיות כל כך קרוב אליה. הייתי בת 12. עברו 5 שנים, כאילו כלום. אתה לא יוצא לי מהראש, איש יקר שלי. אין יום שאני לא חושבת עליך. על איך שכולם התנהגו אליך. על איך שאני התנהגתי אליך. אתה זוכר את הפעמים שהיית בא אלינו הביתה, דופק בדלת ללא מענה, מתיישב במדרגות עד שמישהו יגיע ואף אחד לא הגיע? אני הייתי שם. הייתי בבית ולא פתחתי לך את הדלת. אני אפילו לא יודעת למה. תמיד אמרת שאני הנכדה האהובה עליך, הערכת אותי והערצת אותי יותר מכולם. זוכר איך ישבנו אצל סבתא בבית, אתה ואני, כשאמרת לי את זה? אני לא אשכח זאת לעולמים. התמונה הזאת מהדהדת לי בראש בכל פעם שאני חושבת עליך. איך נתתי לך לשבת שעות בחדר המדרגות מבלי לפתוח לך את הדלת, גם כשלא היה לך לאן ללכת? איך הייתי מסוגלת לדעת שאתה ישן על ספסל בגן שעשועים קר ומלוכלך, בזמן שאני מתכרבלת בשמיכה שלי? ישנה כמו תינוקת... איך השלמתי עם העובדה שאתה "בילית" במרתף חשוך, מסריח ומבחיל, רחוק מאיתנו, משועמם ובודד, בזמן שכולנו היינו יחד בחגים? איך יכולתי לשבת ולאכול ארוחת צהריים בזמן שלך לא היה מה לאכול והיית צריך לקבל את האוכל שלך מכל מיני ארגונים לאנשים מסכנים? איך יכולתי להתנהג אליך ככה?! לראות כמה השפלה אתה עובר ולשתוק... אני מתביישת בעצמי. במה שהייתי. באיך שהתנהגתי. לא מסוגלת ללכת עכשיו ולהסתכל על עצמי במראה. לא היה לי לב! אני מבקשת סליחה על הכל. אני יודעת שאתה שומע אותי שם למעלה... מוחה דמעה. דמעות. ים שלם של דמעות מלוחות וכואבות שיורדות לי עכשיו. מוחה ורוצה להגיד לך כמה אהבתי, אוהבת ותמיד אוהב. כמה הערכתי אותך וכמה אני מתגעגעת אליך סבא. אתה לא יכול לתאר לעצמך... אני לא אותה ילדה קטנה שהכרת. התבגרתי. החכמתי. והכי חשוב - הבנתי כמה היית חשוב לי. 5 שנים אחרי. סבא, אני אוהבת אותך, חולמת אותך וחושבת עליך תמיד! נכדתך הבכורה, עדי.
שמרתי את זה בבטן כל השנים. לא הרגשתי שאני מסוגלת להוציא את זה. התביישתי בזה. בשם כולנו. אין לי מושג איך מתחילים מכתב כזה. יש לי הרבה על הלב, והייתי חייבת להוציא את הכל באיזושהי דרך. אני פשוט אפתח שביל אל תוך הלב, ואתן לדברים לצאת החוצה... אני יושבת עכשיו בחדר, לבד בבית. מסתכלת על התמונה שלך. התמונה האחרונה שלך, מהבת מצווה שלי. יושב שם בצד. מנותק מכולנו. מכל המשפחה שאתה אמור להיות כל כך קרוב אליה. הייתי בת 12. עברו 5 שנים, כאילו כלום. אתה לא יוצא לי מהראש, איש יקר שלי. אין יום שאני לא חושבת עליך. על איך שכולם התנהגו אליך. על איך שאני התנהגתי אליך. אתה זוכר את הפעמים שהיית בא אלינו הביתה, דופק בדלת ללא מענה, מתיישב במדרגות עד שמישהו יגיע ואף אחד לא הגיע? אני הייתי שם. הייתי בבית ולא פתחתי לך את הדלת. אני אפילו לא יודעת למה. תמיד אמרת שאני הנכדה האהובה עליך, הערכת אותי והערצת אותי יותר מכולם. זוכר איך ישבנו אצל סבתא בבית, אתה ואני, כשאמרת לי את זה? אני לא אשכח זאת לעולמים. התמונה הזאת מהדהדת לי בראש בכל פעם שאני חושבת עליך. איך נתתי לך לשבת שעות בחדר המדרגות מבלי לפתוח לך את הדלת, גם כשלא היה לך לאן ללכת? איך הייתי מסוגלת לדעת שאתה ישן על ספסל בגן שעשועים קר ומלוכלך, בזמן שאני מתכרבלת בשמיכה שלי? ישנה כמו תינוקת... איך השלמתי עם העובדה שאתה "בילית" במרתף חשוך, מסריח ומבחיל, רחוק מאיתנו, משועמם ובודד, בזמן שכולנו היינו יחד בחגים? איך יכולתי לשבת ולאכול ארוחת צהריים בזמן שלך לא היה מה לאכול והיית צריך לקבל את האוכל שלך מכל מיני ארגונים לאנשים מסכנים? איך יכולתי להתנהג אליך ככה?! לראות כמה השפלה אתה עובר ולשתוק... אני מתביישת בעצמי. במה שהייתי. באיך שהתנהגתי. לא מסוגלת ללכת עכשיו ולהסתכל על עצמי במראה. לא היה לי לב! אני מבקשת סליחה על הכל. אני יודעת שאתה שומע אותי שם למעלה... מוחה דמעה. דמעות. ים שלם של דמעות מלוחות וכואבות שיורדות לי עכשיו. מוחה ורוצה להגיד לך כמה אהבתי, אוהבת ותמיד אוהב. כמה הערכתי אותך וכמה אני מתגעגעת אליך סבא. אתה לא יכול לתאר לעצמך... אני לא אותה ילדה קטנה שהכרת. התבגרתי. החכמתי. והכי חשוב - הבנתי כמה היית חשוב לי. 5 שנים אחרי. סבא, אני אוהבת אותך, חולמת אותך וחושבת עליך תמיד! נכדתך הבכורה, עדי.
