שאלת סקר שלי

[ורד של שירה]

../images/Emo23.gifשאלת סקר שלי ../images/Emo23.gif

איך התנהג הבעל אחרי הלידה. בעלי היה פשוט מדהים, הוא התרוצץ בין הפגיה לבין יולדות לבקר אותי. הוא צילם מלא את שירה והביא לי תמונות. הוא סיפר לי סיפורים ותיאר לי אותה, כמה היא יפה וכמה היא דומה לי. אני אגלה לכם סוד- בפעם הראשונה שהוא החסיק אותה (יומיים אחר הלידה) הוא בכה מהתרגשות. אחרי שהשתחררתי, אני הייתי הולכת כל הבוקר לפגיה, חוזרת לנוח צהריים ואז היינו חוזרים שוב בערב ביחד. שבוע לפני השיחרור הוא הגיע לפגייה ללמוד לרחוץ, להחליף, להלביש בקיצור הוא היה פשוט מדהים

 

[דורית ובניה]

בעלי פשוט גדול מהחיים

אני חייבת להשוויץ כי באמת מגיע לו. בכל התקופה המאוד מאוד קשה שעברנו בעלי היה הרגוע, השקול והמשענת שלי. אין לי בכלל ספק שבלעדיו הייתי צריכה להתחיל ליטול תרופות הרגעה. עברנו שנתיים של סיוט אבל זה חיזק את הקשר בינינו, הראה לנו כמה אנחנו חזקים ביחד והיום על כל דבר קצת קשה שקורה לנו תמיד כיף להגיד "אחרי מה שעברנו את עומר ...קטן עלינו".

 

[מור של תומר ומיה]

כל-כך מזדהה!

גם בעלי היה מקור התמיכה העיקרי שלי לאורך כל התקופה ... ואמנם לא עברנו את כל מה שאתם עברתם - אבל גם אצלינו התחושה היא שהקשר בינינו כל-כך התחזק בעקבות ההתמודדות המשותפת עם הטראומה ועם הקשיים. ובודאי ובודאי התחושה הזו שכל דבר אחר שקורה - פשוט קטן עלינו! (ודורית - אולי זה המקום להוסיף ולציין שקראתי את הסיפור שלך ואני באמת ובתמים מעריצה אותך על הכוחות ועל כל ההתמודדות - אני חושבת שאת אישה חזקה ומדהימה!)

 

[דורית ובניה]

תודה , אבל אני בכלל לא כזו

אני בחורה מאוד מפונקת , חלשה ורגישה. כל כניסה לבית חולים היא טראומתית עבורי ואני יכולה להתעלף מטיפה דם. כנראה שבפנים בפנים יש לכל אחד כוחות שהוא לא מודע להם. כל הזמן אמרו לי "כל הכבוד, איך את מחזיקה מעמד?" אבל איזו ברירה היתה לי? סחבתי יום אחרי יום , בכיתי הרבה וחיכיתי שהסיוט ייגמר. אני לא מאמינה כמה ביליתי בבתי חולים ואילו פעולות רפואיות מסוכנות הייתי צריכה לעשות לעומר ועשיתי כמו גדולה!!

 

[אמא של אורי]

שתינו היינו המומים!!!

היינו זוג צעיר מכייפים כל היום ויוצאים לבלות כל לילה, תכננו לצאת לנופש לפני הלידה ופתאום ביום בהיר אחד חדשיים לפני הזמן הפכנו להורים, לא ידענו מה זה פג ולא ידענו איך להתמודד עם המצב החדש. כשראיתי אותו בפעם הראשונה לא קלטתי שהדבר הקטן הזה עם כל הצינורות הוא שלי, והוא בכה כל הזמן אז פשוט התחלתי לבכות ביחד איתו

בקיצור ההתחלה לא היתה קלה אבל אחרי שבועיים כבר לקחנו את המלאך הביתה והכל כבר היה הרבה יותר טוב! כל מי שראה את אורי הקטן התאהב בו

והפכנו להורים מאושרים

 

[anat30g]

סופר אבא

אני חושבת שגברים כשהם חייבים הם יודעים להיות סופרמנים אמיתיים... בעלי לא רק התרוצץ בין מחלקת יולדות לפגיה, אלא גם היה צריך לתפעל את שני הגודלים שהיו בבית (הגדולים היו בני 4 ו6 - והבכור היה יום לפני הכניסה לכיתה א´). מאחר ואני השתחררתי עם הילדים לא היתה בעיה של הורים אחרים שהאמא משתחררת והילדים נשארים... האמת שאני לא יכולה לומר שאני נחתי במחלקת יולדות לאחר לידת התאומים, רציתי להעניק להם חלב אם - אז כל הזמן שאבתי, כל הזמן רצתי בין החדר לפגיה, לתת להם חלב אם, לחזור לחדר לעשות סטרליזציה למשאבה, לארח את מי שבא - שוב לשאוב - שוב לרוץ לתת את החלב... אבל מה לעשות הבעל שלי - כמה סופרמן שהוא היה - לא יכול היה להחליף אותי בזה. ענת

 

[קרנושה]

אין, אין שני לו....

בשבילי כמובן... החששות מילאו אותנו והוא...תמיד ידע מה לומר לי... אני זוכרת את עצמי כשרק התעוררתי מהניתוח ושאלתי את בעלי....נו, מה יצא לנו? והוא תיאר לי (החסיר את העניין שליהיא הונשמה) את המינים ומשקלים ואותם בפרוטרוט....לאחר דקותיים שאלתי שוב...מה יש לנו בובי? והוא אמר לי...חח אמרתי לך לא לעשות הרדמה מלאה?!! (שאלה להודעה חדשה)....הוא אמר לי....כעת תגידי לי את מה יש לנו....דמעות...ים של דמעות ואושר היו ברגעים ההם....והוא היה משענתי ברגעים היפים ההם (כשכמעט התעלפתי מהם) וברגעים הקשים מאוד!

 

[אמא של נוריאל]

ירון הפתיע אותי בגדול

האיש שלי הוא ענק, "ג´מוס" כזה ומחוספס אימים וממש לא ציפיתי להתרגשות ולמעורבות שהוא גילה. קודם כל הוא ליווה את נוריאל לפגיה מיד עם הוצאתו מחדר הניתוח והיה שם איתו כמה שאיפשרו לו ואז חזר וחיכה מחוץ לחדר התאוששות. בזמן שהוא חיכה הוא עשה טלפונים ל -כ-ו-ל-ם (כשקודם הוא התנגד לעשות טלפונים חוץ מלמעטים), כשיצאתי מחדר התאוששות הוא "קפץ" עלי בשמחה והפליג בתאורי "איזה ילד יפיפה יש לנו, הוא הכי יפה שם....ועוד ועוד שהדהימו אותי והשכיחו ממני את הניתוח, ומיד הראה לי את התמונה שצילמו בפגיה (כי הם יודעים שלוקח יום עד שהאמא רואה את התינוק). כשכבר נוריאל הועבר מחדר טיפול נימרץ (הוא שהה בו 3 ימים), והיה מותר לנו להוציא אותו מהאינקובטור להאכיל, ירון בלי חשש ופחד ישר הוציא, התישב, החזיק והאכיל. אני היתי בשוק. אח"כ הוא הפך להיות שיחת היום של האחיות. הן היו גאות בו יותר ממני כי רוב האבות לדבריהן מגלים רתיעה, ביחוד בימים הראשונים. את שאר הטיפול הוא כבר לא טרח ללמוד אבל בבית הוא התגייס לזה מיד, ומרצונו. לא יכלתי לאכל לעצמי משהוא יותר טוב בכל הסיטואציה הקשה הזו.

 

[אמא של עמרי]

כנ"ל

פשוט מדהים . רץ בין שנינו בלי הרף . טיפל בי מדהים . קצת ייפה בפני את המציאות בהתחלה . הגיע כל יום ממרחקים (שם שירת ) נסע כל יום שעתיים הלוך וחזור . הגיע לפגיה ב- 11 בלילה לעשות משמרת שלישית על עמרי בבקור + צוהרים אני . אח"הצ חמתי ( שבאה כל יום באוטובוסים לתה"ש מנתניה ) ובערב בעלי . עשיתי משמרות כמעט כל היממה על הגוזל שלנו