../images/Emo23.gif../images/Emo23.gif../images/Emo23.gif../images/Emo124.gif../images/Emo124.gifוווואוווווו!
טוב, אז ככה . . . אתמול בערב הייתי בהופעה בת"א. בהתחלה הרגשתי נורא. המלצרים המשיכו להגיש אוכל ולטייל בערך עוד 40 דקות מאז שההופעה התחילה. אני ישבתי רחוק. חשבתי לעצמי כמה עדיף לשמוע דיסק באוטו מאשר להיות כאן. הייתי עם הבת שלי ובשלב מסויים היא שאלה מה קרה לי? הרגשתי יאוש. כל הזמן הפריעו. ואז החלטתי שזהו. מספיק. לא נחמדה יותר. התקרבתי לכיוון הבמה ואז המאבטח תפס אותי ואמר לי שאני לא יכולה להתקרב. מה הוא אומר? אני? לא יכולה להתקרב? הבת שלי נורא דאגה "מה נעשה"? אמרתי לה נעשה מה שצריך. עמדתי בשקט, כמו ילדה טובה, אבל רק כמו! שלומי התחיל לשיר את "מחפש את הדרך לליבך" ומי יכול לדבר איתי עכשיו? פרצתי את מחסום הברזל ורצתי לקדמת הבמה. המאבטח לא ויתר ורדף אחרי ותפס אותי במעיל. הרגשתי כמו עבריינית. בינינו, זה היה מאוד נחמד. טוב, מאותו רגע הרגשתי שאני בהופעה. שלומי ראה אותי, אני ראיתי אותו ויאללה בלאגן! ההופעה הייתה מדהימה! הקהל השתולל והיה שמח כמו ששלומי יודע לעשות! אבל זה לא הסוף . . . בזמן שאני כותבת לכם, כל המורות מחלקות תעודות בכיתות. אני צרודה מאוד כי ביום רביעי עשיתי מסיבה לתלמידים היקרים שלי והשתוללתי איתם ושרנו קריוקי. נחשו איזה שירים שרנו? זה ברור לא? כל התלמידים יחד איתי על הכיסאות ויאלה בלאגן. ואתמול בערב ההופעה. בקיצור, הלך לי הקול. ואז . . . בהפסקה . .. . לפני כשעה . . . בחדר המורים . . . הטלפון שלי מצלצל. אני נותנת למורה לענות במקומי כדי שתגיד שאני צרודה. היא עונה ואומרת היא לא יכולה לדבר היא צרודה. ואז מישהו אומר לה: "זה שלומי, היא צרודה בגללי" ווואווווו . . . .אני כבר לא צרודה! היא צועקת "זה החבר שלך, שלומי". לקחתי את הטלפון ודיברנו. שלומי . . . . . . . .אנחנו אוהבים אותך! זהו, אני משנה את שם ביה"ס נראה לי. גם המורים חושבים כמוני, והתלמידים יעשו כל מה שאני אומרת. באחריות! גם זיו אתמול אמר שנקרא לביה"ס: "שלומי שבת". כמה שהוא צודק. זהו. יש צלצול עכשיו והתור ארוך מחוץ לדלת שלי. אני אוהבת את כולכם, והאמת שהייתם חסרים לי אתמול מאוד. נתראה מחר.
טוב, אז ככה . . . אתמול בערב הייתי בהופעה בת"א. בהתחלה הרגשתי נורא. המלצרים המשיכו להגיש אוכל ולטייל בערך עוד 40 דקות מאז שההופעה התחילה. אני ישבתי רחוק. חשבתי לעצמי כמה עדיף לשמוע דיסק באוטו מאשר להיות כאן. הייתי עם הבת שלי ובשלב מסויים היא שאלה מה קרה לי? הרגשתי יאוש. כל הזמן הפריעו. ואז החלטתי שזהו. מספיק. לא נחמדה יותר. התקרבתי לכיוון הבמה ואז המאבטח תפס אותי ואמר לי שאני לא יכולה להתקרב. מה הוא אומר? אני? לא יכולה להתקרב? הבת שלי נורא דאגה "מה נעשה"? אמרתי לה נעשה מה שצריך. עמדתי בשקט, כמו ילדה טובה, אבל רק כמו! שלומי התחיל לשיר את "מחפש את הדרך לליבך" ומי יכול לדבר איתי עכשיו? פרצתי את מחסום הברזל ורצתי לקדמת הבמה. המאבטח לא ויתר ורדף אחרי ותפס אותי במעיל. הרגשתי כמו עבריינית. בינינו, זה היה מאוד נחמד. טוב, מאותו רגע הרגשתי שאני בהופעה. שלומי ראה אותי, אני ראיתי אותו ויאללה בלאגן! ההופעה הייתה מדהימה! הקהל השתולל והיה שמח כמו ששלומי יודע לעשות! אבל זה לא הסוף . . . בזמן שאני כותבת לכם, כל המורות מחלקות תעודות בכיתות. אני צרודה מאוד כי ביום רביעי עשיתי מסיבה לתלמידים היקרים שלי והשתוללתי איתם ושרנו קריוקי. נחשו איזה שירים שרנו? זה ברור לא? כל התלמידים יחד איתי על הכיסאות ויאלה בלאגן. ואתמול בערב ההופעה. בקיצור, הלך לי הקול. ואז . . . בהפסקה . .. . לפני כשעה . . . בחדר המורים . . . הטלפון שלי מצלצל. אני נותנת למורה לענות במקומי כדי שתגיד שאני צרודה. היא עונה ואומרת היא לא יכולה לדבר היא צרודה. ואז מישהו אומר לה: "זה שלומי, היא צרודה בגללי" ווואווווו . . . .אני כבר לא צרודה! היא צועקת "זה החבר שלך, שלומי". לקחתי את הטלפון ודיברנו. שלומי . . . . . . . .אנחנו אוהבים אותך! זהו, אני משנה את שם ביה"ס נראה לי. גם המורים חושבים כמוני, והתלמידים יעשו כל מה שאני אומרת. באחריות! גם זיו אתמול אמר שנקרא לביה"ס: "שלומי שבת". כמה שהוא צודק. זהו. יש צלצול עכשיו והתור ארוך מחוץ לדלת שלי. אני אוהבת את כולכם, והאמת שהייתם חסרים לי אתמול מאוד. נתראה מחר.