חנה בית הלחמי
New member
../images/Emo75.gif../images/Emo74.gif../images/Emo76.gifשרשור שנות טובות
ואני מתחילה (בבחינת "נאה דורשת נאה מקיימת") מזו שלי
ואני מתחילה (בבחינת "נאה דורשת נאה מקיימת") מזו שלי
- פותח הנושא חנה בית הלחמי
- פורסם בתאריך
חנה בית הלחמי
New member
../images/Emo75.gif../images/Emo74.gif../images/Emo24.gif
לכבוד השנה החדשה מחווה לרעננה
קטע מספר של תושבת רעננה הקטע: זוג עיניים ירוקות הציץ בי בסקרנות. עברו כמה חודשים מאז הגיעו הדיירים החדשים לבית הריק, שבצל העצים המקיפים אותו התמקם באין מפריע. הוא נמשך אל האורחים הלא קרואים שהפרו את שלוותו, קשוב בכל חושיו לאנרגיות שהביאו עימם, בוחן היוכל לשים בהם מבטחו. היות ולא התייחסתי, העיז לצאת מבין השיחים שעטפו את הבית, מטפס בזהירות במדרגות, ונשאר נטוע על שביל הכניסה. עדיין לא התייחסתי, הוא היה רחוק מכדי שאתחיל לפחד. בימים הבאים, ישובה בגינה, עט בידי האחת וסיגריה בשנייה, והחששן "תפס אומץ" והחל להתחכך בכיסאי. במאזן האימה הזה, נסתי על נפשי אל הבית פנימה. כשהתחלתי להניח עבורו מזון בכניסה, לא ניגש לאכול עד שהתרחקתי. שנינו חשדנים מאד בבחינה הדדית של כוונות ויצירת אמון הדרגתית, בכעין מחול של צעדי התרחקות והתקרבות. כיניתי אותו בשם הזמני "ג'ינו" כמו זה של ילד שחור פיקח וחמוד מסידרה ברזילאית בה צפיתי מדי ערב. מהר מאד למד שבהישמע הצליל "ג'ינו" הוא מוזמן ל! אכול והיה מגיח מאי שם . עדיין לא העזתי לגעת בו, והוא כבר מתלטף ברגלי, ואני מתכווצת. אחר כך התחיל להצטרף לסיבוב היומי שלי עם סויה . סויה , זקנה וסובלנית, קיבלה באדישות את בן הלוויה החדש. רק לכשנעצרה לעניין לשמו יצאנו, הייתה רוטנת כשלא שמר מספיק מרחק, עובר את גבול הטעם הטוב אל תחום הנוחיות שלה, תרתי משמע. הראשון שהעז לגעת בו היה זוהר, בן זוגה של נועה, בתי. כשהרים אותו על ידיו, נדהמתי על שלא קרה כלום, ועוד יותר, מכך שהוא היא. שיניתי את שמה לג'ינוג'ינה, ואחרי תקופה אנדרוגנית קצרה קראתי לה ג'ינה. בוקר אחד כשיצאתי לקחת את העיתון שהושאר עבורי השכם כרגיל , מצאתי ציפור מתה על סף דלתי. רק כשזה חזר על עצמו התחלתי לחשוד שזה לא מקרי. "וודו" – כך זה נראה לי . אבל נועה, שמכירה חתולים, הסבירה שג'ינה מביאה לי "מנחות", זו דרכה להביע תודה ולהגיד שהיא מרגישה שייכת, התרומה שלה למשק הבית . הייתי מעדיפה שתצוד תיקנים שהרי זו אמורה להיות תועלתו של חתול אבל זה היה קטן עליה. ! * בלילה הראשון בו השליכה יהבה על האנטנות שלה, והעיזה להישאר ללון, התמקמה לה על ספה בסלון. מבעד לחלונות הצרפתיים נשקפה הגינה, עוטפת את הבית בצמחים אקזוטיים, והגשם טופף קלות על הזגוגיות. באשמורת השנייה, ערה כדרכי, כמו חתולים חסרי בית, דרוכה, ערוכה לכל תרחיש, מקשיבה לרחשים, הזדקרתי לשמע קליק ק ן שהשתחל מבין טיפות הגשם המונוטוניות. קמתי לראות אם זו ג'ינה, והיא לא הנידה עפעף. בטח נדמה לי, חשבתי, ואז ראיתי את אור הפנס משוטט, חודר מבחוץ פנימה, מגשש אחר פרצה קוראת לגנב. בהרף עין של הבנה, הרמתי את האלחוטי מעריסתו וחרש התקשרתי למוקד העירוני. מיד הייתה המשטרה על הקו, והשוטרים בדרך אלי. שאלתי אם להדליק אורות, להשמיע קולות, אמרו לי שלא, רוצים לתפוס אותם "על חם" רק שאשאר על הקוו . אולי קצת ציני להשתמש בי כמלכודת חיה, אבל הפכתי למשתפ"ית מרצון . ריח של סיגריה מסתנן פנימה, וסויה, שנראית כמו חתול אבל שואגת כאריה , מתחילה לנבוח מול הדלת. "האיש" מופיע רדום בתחתוניו, ושואל בקול רם "מה קורה?". בעודי מהסה אותו, מוצף הסלון בשוטרים. "איך נכנסתם?" אני שואלת. "מדלת הזכוכית", שכבר ה ייתה, מסתבר, פתוחה. בין הקולניות של סויה לזו של האיש, הגנבים נמלטו. בבוקר ראיתי בדל סיגריה מסוג לא מוכר על מדרגות הכניסה. שכנים סיפרו שהרחוב הקטן שלנו, הוא מוקד עליה לרגל לגנבי האזור, גם על ביתו של ראש העיר לא פסחו. התפלאו שלא צעקתי, כי הם לא יודעים שיש אנשים המגיבים בחשאי כמו חתולים. הייתי אסירת תודה לג'ינה שנוכחותה גרמה לי לבדוק את המתרחש, חושבת לעצמי שסויה כבר לא ערנית מספיק. מאותו לילה היה האיש מניח את האקדח מתחת למיטתו. "בחייך" אני אומרת לו " ממילא לא תישמע. הרי אני החתול ואתה סויה". ==========================================
קטע מספר של תושבת רעננה הקטע: זוג עיניים ירוקות הציץ בי בסקרנות. עברו כמה חודשים מאז הגיעו הדיירים החדשים לבית הריק, שבצל העצים המקיפים אותו התמקם באין מפריע. הוא נמשך אל האורחים הלא קרואים שהפרו את שלוותו, קשוב בכל חושיו לאנרגיות שהביאו עימם, בוחן היוכל לשים בהם מבטחו. היות ולא התייחסתי, העיז לצאת מבין השיחים שעטפו את הבית, מטפס בזהירות במדרגות, ונשאר נטוע על שביל הכניסה. עדיין לא התייחסתי, הוא היה רחוק מכדי שאתחיל לפחד. בימים הבאים, ישובה בגינה, עט בידי האחת וסיגריה בשנייה, והחששן "תפס אומץ" והחל להתחכך בכיסאי. במאזן האימה הזה, נסתי על נפשי אל הבית פנימה. כשהתחלתי להניח עבורו מזון בכניסה, לא ניגש לאכול עד שהתרחקתי. שנינו חשדנים מאד בבחינה הדדית של כוונות ויצירת אמון הדרגתית, בכעין מחול של צעדי התרחקות והתקרבות. כיניתי אותו בשם הזמני "ג'ינו" כמו זה של ילד שחור פיקח וחמוד מסידרה ברזילאית בה צפיתי מדי ערב. מהר מאד למד שבהישמע הצליל "ג'ינו" הוא מוזמן ל! אכול והיה מגיח מאי שם . עדיין לא העזתי לגעת בו, והוא כבר מתלטף ברגלי, ואני מתכווצת. אחר כך התחיל להצטרף לסיבוב היומי שלי עם סויה . סויה , זקנה וסובלנית, קיבלה באדישות את בן הלוויה החדש. רק לכשנעצרה לעניין לשמו יצאנו, הייתה רוטנת כשלא שמר מספיק מרחק, עובר את גבול הטעם הטוב אל תחום הנוחיות שלה, תרתי משמע. הראשון שהעז לגעת בו היה זוהר, בן זוגה של נועה, בתי. כשהרים אותו על ידיו, נדהמתי על שלא קרה כלום, ועוד יותר, מכך שהוא היא. שיניתי את שמה לג'ינוג'ינה, ואחרי תקופה אנדרוגנית קצרה קראתי לה ג'ינה. בוקר אחד כשיצאתי לקחת את העיתון שהושאר עבורי השכם כרגיל , מצאתי ציפור מתה על סף דלתי. רק כשזה חזר על עצמו התחלתי לחשוד שזה לא מקרי. "וודו" – כך זה נראה לי . אבל נועה, שמכירה חתולים, הסבירה שג'ינה מביאה לי "מנחות", זו דרכה להביע תודה ולהגיד שהיא מרגישה שייכת, התרומה שלה למשק הבית . הייתי מעדיפה שתצוד תיקנים שהרי זו אמורה להיות תועלתו של חתול אבל זה היה קטן עליה. ! * בלילה הראשון בו השליכה יהבה על האנטנות שלה, והעיזה להישאר ללון, התמקמה לה על ספה בסלון. מבעד לחלונות הצרפתיים נשקפה הגינה, עוטפת את הבית בצמחים אקזוטיים, והגשם טופף קלות על הזגוגיות. באשמורת השנייה, ערה כדרכי, כמו חתולים חסרי בית, דרוכה, ערוכה לכל תרחיש, מקשיבה לרחשים, הזדקרתי לשמע קליק ק ן שהשתחל מבין טיפות הגשם המונוטוניות. קמתי לראות אם זו ג'ינה, והיא לא הנידה עפעף. בטח נדמה לי, חשבתי, ואז ראיתי את אור הפנס משוטט, חודר מבחוץ פנימה, מגשש אחר פרצה קוראת לגנב. בהרף עין של הבנה, הרמתי את האלחוטי מעריסתו וחרש התקשרתי למוקד העירוני. מיד הייתה המשטרה על הקו, והשוטרים בדרך אלי. שאלתי אם להדליק אורות, להשמיע קולות, אמרו לי שלא, רוצים לתפוס אותם "על חם" רק שאשאר על הקוו . אולי קצת ציני להשתמש בי כמלכודת חיה, אבל הפכתי למשתפ"ית מרצון . ריח של סיגריה מסתנן פנימה, וסויה, שנראית כמו חתול אבל שואגת כאריה , מתחילה לנבוח מול הדלת. "האיש" מופיע רדום בתחתוניו, ושואל בקול רם "מה קורה?". בעודי מהסה אותו, מוצף הסלון בשוטרים. "איך נכנסתם?" אני שואלת. "מדלת הזכוכית", שכבר ה ייתה, מסתבר, פתוחה. בין הקולניות של סויה לזו של האיש, הגנבים נמלטו. בבוקר ראיתי בדל סיגריה מסוג לא מוכר על מדרגות הכניסה. שכנים סיפרו שהרחוב הקטן שלנו, הוא מוקד עליה לרגל לגנבי האזור, גם על ביתו של ראש העיר לא פסחו. התפלאו שלא צעקתי, כי הם לא יודעים שיש אנשים המגיבים בחשאי כמו חתולים. הייתי אסירת תודה לג'ינה שנוכחותה גרמה לי לבדוק את המתרחש, חושבת לעצמי שסויה כבר לא ערנית מספיק. מאותו לילה היה האיש מניח את האקדח מתחת למיטתו. "בחייך" אני אומרת לו " ממילא לא תישמע. הרי אני החתול ואתה סויה". ==========================================
p a l o m a
New member
אני בעקבותייך, חנה...
לכבוד השנה החדשה הזדהות עם שדרות ועוטף עזה
קטע מתוך אותו ספר שדרות כשג'וני "האוסטרלי" רכש אותה, צאצאית למשפחת אצולה, הייתה כבת חודשיים, במשטר קפדני של אילוף למדה לציית לו בלבד, כשעזב עם משפחתו לארץ הולדתו, השאיר אותה לבתי, שתחת קורתה הסתופפו כבר המון חתולים, וסויה הקטנה וה"וותיקה". הללו חיו בשלום בית למופת, טינה, כלבת רועה גרמני, הפרה את השלווה, לא התחשבה בזכויות הוותק של סויה, וגם רדפה את החתולים. משם הובאה אלי, והשקט שב לשרור בארץ. בתום שלושה ימים, יצאה מדיכאון הפרידה, מן הסתם הוקל לה על שנפטרה מהמשטר הצבאי. כשעברתי להתגורר בשדרות לקחתי אותה איתי. * שדרות – עיירת פיתוח לשעבר, של עולים מצפון אפריקה, התפתחה לה יחדיו עם קיבוצי ומפעלי המועצה האזורית, אנשי הקיבוצים, הוותיקים, בעלי המפעלים ו"התרבות הנכונה", ואנשי העיירה, ה"פועלים" שמבטאם מזרחי ותרבותם "זרה". אולי, כ"חוכמת משה", הדור היה צריך להתחלף, כדי שתיווצר התקרבות הדדית. מייסדי שדרות, עם חוכמת החיים ואורך הרוח האופייני, חסכו כל פרוטה והשקיעו בחינוך ילדיהם, כששכרתי שם את הבית, ופגשתי באנשי המקום, "התחוור" לי שלא שקטו על שמריהם, וגידלו דור שני אכפתי, לוחמני, ומשכיל, וערכי המשפחה, היוו בסיס לקהילה תומכת. השילוב האזורי נוצר לא רק מחילופי הדורות בשני הצדדים, המונח "ישראל האחרת", קיבל משמעות שונה, בישראל החדשה והאחרת קיבוצי הנגב, הם חלק מהפריפריה הדרומית הזנוחה, הקיפוח יצר מטרות משותפות וקירוב. אחר כך ניתטשטשו הגבולות, שדרות הפכה לבירת האזור, בה כולם נפגשים בשוק, בקופת חולים, בבנק, ובמכללה, והמקרב רב מהמפריד. * רחוב הרקפת בשדרות, סמטה "הולנדית" קוטג' דו ענק חצר גדולה ומגודרת, דשא ועצי לימון, אישה לבד. השכנים בדו הם באטריס, וסמי, בן שדרות ובנותיהם. אותו פגשתי עוד קודם בפורומים שעסקו בפיתוח תכניות קהילתיות כשהיה ראש מועצה. אביו, עבד כל חייו במפעלי הקיבוצים, עתה אני "העולה החדשה", החמימות המשפחתית של הקהילה עוטפת אותי, מרפדת במצע רך את הנחיתה. עדיין לא בטוחה כיצד יבלעו את העוף המוזר שצנח כזלזל, בהתחלה נשמר הדיסטנס, אך מאוחר יותר נשבר הקרח באמצעות ג'סטה מרגשת של קבלת אורחים. בערב ראש השנה, בשובי מהעבודה, מצאתי את שכני וילדי השכונה, גוזמים, מכסחים ומנקים את גינתי הגדולה. עתה הרגשתי שייכת. כמו במעגל קסמים, הובילה ההפשרה לפתיחות הדדית, אינטימיות וידידות. מאז היינו ביאטריס ואני יוצאות בשבתות לצעדות סביב שדרות, נפגשים בגינתם לארוחת בוקר של שבת, ואת חג המולד חגגנו בביתי ביחד עם חברי. * התאקלמתי בשדרות . היו שם קריאות ה"אבטיח אבטיח" של מוכר האבטיחים שחלף מדי יום ברחוב; והמספרה של לולו, נשים עם צבע על ראשן ישובות, כשעשן הסיגריות מחניק את האוויר, והאפר שהצטבר במאפרות, משמש לניקוי כתמי צבע חצופים, מסיגי גבול שגלשו לפנים. הייתי זרה במקום בו כולם מכירים את כולם על בוריים, אבל היה משהו מאד מרגיע בפטפוטים סביבי. אנשים שהגורל לא האיר להם פניו היו מציצים מדי פעם , ונענים בסבר פנים יפות ובכמה מטבעות ; הערבי, שחלף תדיר ברחוב בטנדר רעוע, העלה בי שחוק מבודח כשהיה מכריז "אלטעזאכן". השוק, שהינו חלק בלתי נפרד מההווי הקהילתי; והמכולת של שושן, סביבה התגודדו מובטלים ועובדים זרים גומעים פחיות בירה. בימי שישי שורה בסמטאות אווירה של טרם שבת, ריחות של חומרי ניקוי מתקתקים ותבשילים, מציפים את חצרות הבתים ומתמזגים בסמטאות . אחר כך היו הבחירות לראשות העירייה, והתוודעתי לקשרים החמולתים והפוליטיים שמאפיינים אותה, אף לקחתי חלק בהליך הדמוקרטי, והצבעתי כמובן מאליו לחמולה "שלי" שממילא תפיסת עולמנו דומה; חלפה שנה, ובעל הבית הודיע לי שבכוונתו למכור אותו, יום שחור עבורי, לעזוב את השכונה הנהדרת, את האנשים הטובים ולהתחיל שוב לחפש את מקומי אי שם... שלושה ימים התחבטתי, בראשי חולפת המחשבה לרכוש את הבית, אבל באין לי את הסכום הדרוש, וויתרתי על הרעיון, ואז התעשתי, והחלתי לחפש בית חליפי. בשדרות , כמו בכל עיר שכונות בטוחות יותר, ופחות, הייתי לבד והיה עלי לחפש מקום בטוח ושקט, האופציות המתאימות שהוצעו לי על ידי מתווכים, היו ב"אזור מם" החדש והיוקרתי, אך הוילות ענקיות ומבודדות מדי עבורי. עדיין איש לא העלה בדעתו שבקרוב יתחילו להישמע כאן כריזות ה"שחר/צבע אדום" ושזה יהיה האזור הראשון שיספוג את הקסאמים * עזבתי את העיר, ועברתי למקום אחר עם טינה ועם סויה. אולי תודות לכור ההיתוך שעברו, באווירה הסובלנית בשדרות, קיימו עתה "מודוס ויונדי", סויה נותנת את הרוך, מלקקת אותי ללא הרף, יושבת בחיקי, ואחראית על צייד הזבובים, וטינה אמונה על השמירה. באותו לילה בו דעכה טינה מול עיני, כשהגיעה העזרה, לא נותר אלא לחפש מקום קבורה. לאחר התלבטות, הבאנו אותה לשדה והגברים חפרו גומה עמוקה, הסיטואציה סוריאליסטית, ארבע בבוקר ושלוש דמויות עומדות לרגלי ערימת עפר לאור הירח. * טינה, כאילו ראתה את הארץ מנגד, וסיימה את תפקידה לפני ששבתי לאזור המרכז, בטוחה שאני מגיעה למקום הכי מסוכן במדינה, "חמש דקות מקלקיליה". אך בימים אלה בעודי עוקבת בדאגה אחרי דיווחי הטלוויזיה על נפילת טילי קסאם בשדרות, ראיתי, לדאבוני, שרחוב הרקפת, הרחוב "שלי", ושכני, בחדשות. היי!! , יש עוד איזה מקום בטוח איפהשהוא? חשבתי לעצמי, המציאות הזויה. הנה, הדבק המחבר את האנשים בתעתועי ההיסטוריה, חלפו חמישים שנה מאז הותקפו קיבוצי האזור ע"י צבא ומפציצים מצריים, הילדים והאמהות פונו למרתף בתל אביב, משך שנה שלמה עקורים מצריפיהם ואוהליהם, עתה, שדרות והקיבוצים באותה חזית, באותה קלחת, גורל ומטרה משותפי
קטע מתוך אותו ספר שדרות כשג'וני "האוסטרלי" רכש אותה, צאצאית למשפחת אצולה, הייתה כבת חודשיים, במשטר קפדני של אילוף למדה לציית לו בלבד, כשעזב עם משפחתו לארץ הולדתו, השאיר אותה לבתי, שתחת קורתה הסתופפו כבר המון חתולים, וסויה הקטנה וה"וותיקה". הללו חיו בשלום בית למופת, טינה, כלבת רועה גרמני, הפרה את השלווה, לא התחשבה בזכויות הוותק של סויה, וגם רדפה את החתולים. משם הובאה אלי, והשקט שב לשרור בארץ. בתום שלושה ימים, יצאה מדיכאון הפרידה, מן הסתם הוקל לה על שנפטרה מהמשטר הצבאי. כשעברתי להתגורר בשדרות לקחתי אותה איתי. * שדרות – עיירת פיתוח לשעבר, של עולים מצפון אפריקה, התפתחה לה יחדיו עם קיבוצי ומפעלי המועצה האזורית, אנשי הקיבוצים, הוותיקים, בעלי המפעלים ו"התרבות הנכונה", ואנשי העיירה, ה"פועלים" שמבטאם מזרחי ותרבותם "זרה". אולי, כ"חוכמת משה", הדור היה צריך להתחלף, כדי שתיווצר התקרבות הדדית. מייסדי שדרות, עם חוכמת החיים ואורך הרוח האופייני, חסכו כל פרוטה והשקיעו בחינוך ילדיהם, כששכרתי שם את הבית, ופגשתי באנשי המקום, "התחוור" לי שלא שקטו על שמריהם, וגידלו דור שני אכפתי, לוחמני, ומשכיל, וערכי המשפחה, היוו בסיס לקהילה תומכת. השילוב האזורי נוצר לא רק מחילופי הדורות בשני הצדדים, המונח "ישראל האחרת", קיבל משמעות שונה, בישראל החדשה והאחרת קיבוצי הנגב, הם חלק מהפריפריה הדרומית הזנוחה, הקיפוח יצר מטרות משותפות וקירוב. אחר כך ניתטשטשו הגבולות, שדרות הפכה לבירת האזור, בה כולם נפגשים בשוק, בקופת חולים, בבנק, ובמכללה, והמקרב רב מהמפריד. * רחוב הרקפת בשדרות, סמטה "הולנדית" קוטג' דו ענק חצר גדולה ומגודרת, דשא ועצי לימון, אישה לבד. השכנים בדו הם באטריס, וסמי, בן שדרות ובנותיהם. אותו פגשתי עוד קודם בפורומים שעסקו בפיתוח תכניות קהילתיות כשהיה ראש מועצה. אביו, עבד כל חייו במפעלי הקיבוצים, עתה אני "העולה החדשה", החמימות המשפחתית של הקהילה עוטפת אותי, מרפדת במצע רך את הנחיתה. עדיין לא בטוחה כיצד יבלעו את העוף המוזר שצנח כזלזל, בהתחלה נשמר הדיסטנס, אך מאוחר יותר נשבר הקרח באמצעות ג'סטה מרגשת של קבלת אורחים. בערב ראש השנה, בשובי מהעבודה, מצאתי את שכני וילדי השכונה, גוזמים, מכסחים ומנקים את גינתי הגדולה. עתה הרגשתי שייכת. כמו במעגל קסמים, הובילה ההפשרה לפתיחות הדדית, אינטימיות וידידות. מאז היינו ביאטריס ואני יוצאות בשבתות לצעדות סביב שדרות, נפגשים בגינתם לארוחת בוקר של שבת, ואת חג המולד חגגנו בביתי ביחד עם חברי. * התאקלמתי בשדרות . היו שם קריאות ה"אבטיח אבטיח" של מוכר האבטיחים שחלף מדי יום ברחוב; והמספרה של לולו, נשים עם צבע על ראשן ישובות, כשעשן הסיגריות מחניק את האוויר, והאפר שהצטבר במאפרות, משמש לניקוי כתמי צבע חצופים, מסיגי גבול שגלשו לפנים. הייתי זרה במקום בו כולם מכירים את כולם על בוריים, אבל היה משהו מאד מרגיע בפטפוטים סביבי. אנשים שהגורל לא האיר להם פניו היו מציצים מדי פעם , ונענים בסבר פנים יפות ובכמה מטבעות ; הערבי, שחלף תדיר ברחוב בטנדר רעוע, העלה בי שחוק מבודח כשהיה מכריז "אלטעזאכן". השוק, שהינו חלק בלתי נפרד מההווי הקהילתי; והמכולת של שושן, סביבה התגודדו מובטלים ועובדים זרים גומעים פחיות בירה. בימי שישי שורה בסמטאות אווירה של טרם שבת, ריחות של חומרי ניקוי מתקתקים ותבשילים, מציפים את חצרות הבתים ומתמזגים בסמטאות . אחר כך היו הבחירות לראשות העירייה, והתוודעתי לקשרים החמולתים והפוליטיים שמאפיינים אותה, אף לקחתי חלק בהליך הדמוקרטי, והצבעתי כמובן מאליו לחמולה "שלי" שממילא תפיסת עולמנו דומה; חלפה שנה, ובעל הבית הודיע לי שבכוונתו למכור אותו, יום שחור עבורי, לעזוב את השכונה הנהדרת, את האנשים הטובים ולהתחיל שוב לחפש את מקומי אי שם... שלושה ימים התחבטתי, בראשי חולפת המחשבה לרכוש את הבית, אבל באין לי את הסכום הדרוש, וויתרתי על הרעיון, ואז התעשתי, והחלתי לחפש בית חליפי. בשדרות , כמו בכל עיר שכונות בטוחות יותר, ופחות, הייתי לבד והיה עלי לחפש מקום בטוח ושקט, האופציות המתאימות שהוצעו לי על ידי מתווכים, היו ב"אזור מם" החדש והיוקרתי, אך הוילות ענקיות ומבודדות מדי עבורי. עדיין איש לא העלה בדעתו שבקרוב יתחילו להישמע כאן כריזות ה"שחר/צבע אדום" ושזה יהיה האזור הראשון שיספוג את הקסאמים * עזבתי את העיר, ועברתי למקום אחר עם טינה ועם סויה. אולי תודות לכור ההיתוך שעברו, באווירה הסובלנית בשדרות, קיימו עתה "מודוס ויונדי", סויה נותנת את הרוך, מלקקת אותי ללא הרף, יושבת בחיקי, ואחראית על צייד הזבובים, וטינה אמונה על השמירה. באותו לילה בו דעכה טינה מול עיני, כשהגיעה העזרה, לא נותר אלא לחפש מקום קבורה. לאחר התלבטות, הבאנו אותה לשדה והגברים חפרו גומה עמוקה, הסיטואציה סוריאליסטית, ארבע בבוקר ושלוש דמויות עומדות לרגלי ערימת עפר לאור הירח. * טינה, כאילו ראתה את הארץ מנגד, וסיימה את תפקידה לפני ששבתי לאזור המרכז, בטוחה שאני מגיעה למקום הכי מסוכן במדינה, "חמש דקות מקלקיליה". אך בימים אלה בעודי עוקבת בדאגה אחרי דיווחי הטלוויזיה על נפילת טילי קסאם בשדרות, ראיתי, לדאבוני, שרחוב הרקפת, הרחוב "שלי", ושכני, בחדשות. היי!! , יש עוד איזה מקום בטוח איפהשהוא? חשבתי לעצמי, המציאות הזויה. הנה, הדבק המחבר את האנשים בתעתועי ההיסטוריה, חלפו חמישים שנה מאז הותקפו קיבוצי האזור ע"י צבא ומפציצים מצריים, הילדים והאמהות פונו למרתף בתל אביב, משך שנה שלמה עקורים מצריפיהם ואוהליהם, עתה, שדרות והקיבוצים באותה חזית, באותה קלחת, גורל ומטרה משותפי
חנה בית הלחמי
New member
הנה קישור לספר בסטימצקי
http://www.steimatzky.co.il/NS_GetProdInfo.asp?prodid=11281634 קראתי - הספר קולח, כתוב מנקודת מבט אישית צומחת ומתפתחת (שאלו באימגו האם זו כתיבה פמיניסטית - לטעמי זוה תיעוד אישי של תהליך אבולוציוני של התפתחות התודעה הפמיניסטית, שלא לדבר על כך שהסופרת מספרת גם על מצוקת הפרט בקיבוץ בתקופות שונות, שכול ואבדן, ציונות מתפקחת, קונפליקטים של זוגיות והורות לאורך השנים וכיו":ב). ואל לנו לשכוח את הפרק על רעננה
מומלץ בחום.
http://www.steimatzky.co.il/NS_GetProdInfo.asp?prodid=11281634 קראתי - הספר קולח, כתוב מנקודת מבט אישית צומחת ומתפתחת (שאלו באימגו האם זו כתיבה פמיניסטית - לטעמי זוה תיעוד אישי של תהליך אבולוציוני של התפתחות התודעה הפמיניסטית, שלא לדבר על כך שהסופרת מספרת גם על מצוקת הפרט בקיבוץ בתקופות שונות, שכול ואבדן, ציונות מתפקחת, קונפליקטים של זוגיות והורות לאורך השנים וכיו":ב). ואל לנו לשכוח את הפרק על רעננה
חנה בית הלחמי
New member
מ-ק-ס-י-ם
קראתי את הקטע ואח"כ את כל הספר, נשבתי בקסמו ובקסמה של הכותבת! הרבה תודה שהעלית את זה לפה! חנה
קראתי את הקטע ואח"כ את כל הספר, נשבתי בקסמו ובקסמה של הכותבת! הרבה תודה שהעלית את זה לפה! חנה
../images/Emo75.gifשנה טובה ומתוקה../images/Emo74.gif
לראש השנה בוא נאסוף את הכל. את כל האֲמשים האֲבודים והמחרים המקוּוִים, את פיסות הניר ופיסות השמים, את הבגידות הקטנות והפיוסים הגדולים, את הפרחים היבשים והדמעות הלחות, את הלחישות החמות והסכינים הקרים, את ידי את תוך ידיך ואת ראשינו אל הכר. בוא נאסוף את הכל ונתחיל מחדש. אריאנה הרן ז"ל
לראש השנה בוא נאסוף את הכל. את כל האֲמשים האֲבודים והמחרים המקוּוִים, את פיסות הניר ופיסות השמים, את הבגידות הקטנות והפיוסים הגדולים, את הפרחים היבשים והדמעות הלחות, את הלחישות החמות והסכינים הקרים, את ידי את תוך ידיך ואת ראשינו אל הכר. בוא נאסוף את הכל ונתחיל מחדש. אריאנה הרן ז"ל
שנה טובה שנה ללא קיטורים הכל תלוי בנו
שנה טובה לכל שכני. שנה טובה לכל משרתי שנה טובה לכל גולשי שנה טובה ללא קיטורים.. כי הכל תלוי בנו ואנחנו יכולים לעזור ולשנות ולא לחכות למוקד או לעירייה שיעשו עבורנו. שנה טובה לראש העיר שנה טובה למוקדנים היקרים שאני מטרידם בכל שעות היממה. שנה טובה לשכנתי כפרה עליה ועל המרק של יום שישי. שנה טובה לעמיתי לעבודה
שנה טובה לכל שכני. שנה טובה לכל משרתי שנה טובה לכל גולשי שנה טובה ללא קיטורים.. כי הכל תלוי בנו ואנחנו יכולים לעזור ולשנות ולא לחכות למוקד או לעירייה שיעשו עבורנו. שנה טובה לראש העיר שנה טובה למוקדנים היקרים שאני מטרידם בכל שעות היממה. שנה טובה לשכנתי כפרה עליה ועל המרק של יום שישי. שנה טובה לעמיתי לעבודה
חנה בית הלחמי
New member
אמן ואמן ../images/Emo39.gif
elonliberman
New member
שנה טובה ממשתלת הבונסאי זן-בונסאי שברשפון
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.