לכבוד השנה החדשה הזדהות עם שדרות ועוטף עזה
קטע מתוך אותו ספר שדרות כשג'וני "האוסטרלי" רכש אותה, צאצאית למשפחת אצולה, הייתה כבת חודשיים, במשטר קפדני של אילוף למדה לציית לו בלבד, כשעזב עם משפחתו לארץ הולדתו, השאיר אותה לבתי, שתחת קורתה הסתופפו כבר המון חתולים, וסויה הקטנה וה"וותיקה". הללו חיו בשלום בית למופת, טינה, כלבת רועה גרמני, הפרה את השלווה, לא התחשבה בזכויות הוותק של סויה, וגם רדפה את החתולים. משם הובאה אלי, והשקט שב לשרור בארץ. בתום שלושה ימים, יצאה מדיכאון הפרידה, מן הסתם הוקל לה על שנפטרה מהמשטר הצבאי. כשעברתי להתגורר בשדרות לקחתי אותה איתי. * שדרות – עיירת פיתוח לשעבר, של עולים מצפון אפריקה, התפתחה לה יחדיו עם קיבוצי ומפעלי המועצה האזורית, אנשי הקיבוצים, הוותיקים, בעלי המפעלים ו"התרבות הנכונה", ואנשי העיירה, ה"פועלים" שמבטאם מזרחי ותרבותם "זרה". אולי, כ"חוכמת משה", הדור היה צריך להתחלף, כדי שתיווצר התקרבות הדדית. מייסדי שדרות, עם חוכמת החיים ואורך הרוח האופייני, חסכו כל פרוטה והשקיעו בחינוך ילדיהם, כששכרתי שם את הבית, ופגשתי באנשי המקום, "התחוור" לי שלא שקטו על שמריהם, וגידלו דור שני אכפתי, לוחמני, ומשכיל, וערכי המשפחה, היוו בסיס לקהילה תומכת. השילוב האזורי נוצר לא רק מחילופי הדורות בשני הצדדים, המונח "ישראל האחרת", קיבל משמעות שונה, בישראל החדשה והאחרת קיבוצי הנגב, הם חלק מהפריפריה הדרומית הזנוחה, הקיפוח יצר מטרות משותפות וקירוב. אחר כך ניתטשטשו הגבולות, שדרות הפכה לבירת האזור, בה כולם נפגשים בשוק, בקופת חולים, בבנק, ובמכללה, והמקרב רב מהמפריד. * רחוב הרקפת בשדרות, סמטה "הולנדית" קוטג' דו ענק חצר גדולה ומגודרת, דשא ועצי לימון, אישה לבד. השכנים בדו הם באטריס, וסמי, בן שדרות ובנותיהם. אותו פגשתי עוד קודם בפורומים שעסקו בפיתוח תכניות קהילתיות כשהיה ראש מועצה. אביו, עבד כל חייו במפעלי הקיבוצים, עתה אני "העולה החדשה", החמימות המשפחתית של הקהילה עוטפת אותי, מרפדת במצע רך את הנחיתה. עדיין לא בטוחה כיצד יבלעו את העוף המוזר שצנח כזלזל, בהתחלה נשמר הדיסטנס, אך מאוחר יותר נשבר הקרח באמצעות ג'סטה מרגשת של קבלת אורחים. בערב ראש השנה, בשובי מהעבודה, מצאתי את שכני וילדי השכונה, גוזמים, מכסחים ומנקים את גינתי הגדולה. עתה הרגשתי שייכת. כמו במעגל קסמים, הובילה ההפשרה לפתיחות הדדית, אינטימיות וידידות. מאז היינו ביאטריס ואני יוצאות בשבתות לצעדות סביב שדרות, נפגשים בגינתם לארוחת בוקר של שבת, ואת חג המולד חגגנו בביתי ביחד עם חברי. * התאקלמתי בשדרות . היו שם קריאות ה"אבטיח אבטיח" של מוכר האבטיחים שחלף מדי יום ברחוב; והמספרה של לולו, נשים עם צבע על ראשן ישובות, כשעשן הסיגריות מחניק את האוויר, והאפר שהצטבר במאפרות, משמש לניקוי כתמי צבע חצופים, מסיגי גבול שגלשו לפנים. הייתי זרה במקום בו כולם מכירים את כולם על בוריים, אבל היה משהו מאד מרגיע בפטפוטים סביבי. אנשים שהגורל לא האיר להם פניו היו מציצים מדי פעם , ונענים בסבר פנים יפות ובכמה מטבעות ; הערבי, שחלף תדיר ברחוב בטנדר רעוע, העלה בי שחוק מבודח כשהיה מכריז "אלטעזאכן". השוק, שהינו חלק בלתי נפרד מההווי הקהילתי; והמכולת של שושן, סביבה התגודדו מובטלים ועובדים זרים גומעים פחיות בירה. בימי שישי שורה בסמטאות אווירה של טרם שבת, ריחות של חומרי ניקוי מתקתקים ותבשילים, מציפים את חצרות הבתים ומתמזגים בסמטאות . אחר כך היו הבחירות לראשות העירייה, והתוודעתי לקשרים החמולתים והפוליטיים שמאפיינים אותה, אף לקחתי חלק בהליך הדמוקרטי, והצבעתי כמובן מאליו לחמולה "שלי" שממילא תפיסת עולמנו דומה; חלפה שנה, ובעל הבית הודיע לי שבכוונתו למכור אותו, יום שחור עבורי, לעזוב את השכונה הנהדרת, את האנשים הטובים ולהתחיל שוב לחפש את מקומי אי שם... שלושה ימים התחבטתי, בראשי חולפת המחשבה לרכוש את הבית, אבל באין לי את הסכום הדרוש, וויתרתי על הרעיון, ואז התעשתי, והחלתי לחפש בית חליפי. בשדרות , כמו בכל עיר שכונות בטוחות יותר, ופחות, הייתי לבד והיה עלי לחפש מקום בטוח ושקט, האופציות המתאימות שהוצעו לי על ידי מתווכים, היו ב"אזור מם" החדש והיוקרתי, אך הוילות ענקיות ומבודדות מדי עבורי. עדיין איש לא העלה בדעתו שבקרוב יתחילו להישמע כאן כריזות ה"שחר/צבע אדום" ושזה יהיה האזור הראשון שיספוג את הקסאמים * עזבתי את העיר, ועברתי למקום אחר עם טינה ועם סויה. אולי תודות לכור ההיתוך שעברו, באווירה הסובלנית בשדרות, קיימו עתה "מודוס ויונדי", סויה נותנת את הרוך, מלקקת אותי ללא הרף, יושבת בחיקי, ואחראית על צייד הזבובים, וטינה אמונה על השמירה. באותו לילה בו דעכה טינה מול עיני, כשהגיעה העזרה, לא נותר אלא לחפש מקום קבורה. לאחר התלבטות, הבאנו אותה לשדה והגברים חפרו גומה עמוקה, הסיטואציה סוריאליסטית, ארבע בבוקר ושלוש דמויות עומדות לרגלי ערימת עפר לאור הירח. * טינה, כאילו ראתה את הארץ מנגד, וסיימה את תפקידה לפני ששבתי לאזור המרכז, בטוחה שאני מגיעה למקום הכי מסוכן במדינה, "חמש דקות מקלקיליה". אך בימים אלה בעודי עוקבת בדאגה אחרי דיווחי הטלוויזיה על נפילת טילי קסאם בשדרות, ראיתי, לדאבוני, שרחוב הרקפת, הרחוב "שלי", ושכני, בחדשות. היי!! , יש עוד איזה מקום בטוח איפהשהוא? חשבתי לעצמי, המציאות הזויה. הנה, הדבק המחבר את האנשים בתעתועי ההיסטוריה, חלפו חמישים שנה מאז הותקפו קיבוצי האזור ע"י צבא ומפציצים מצריים, הילדים והאמהות פונו למרתף בתל אביב, משך שנה שלמה עקורים מצריפיהם ואוהליהם, עתה, שדרות והקיבוצים באותה חזית, באותה קלחת, גורל ומטרה משותפי