חלק 4
חזרתי הבייתה, ואמא לא בדיוק חיכתה לי. זה כבר מפתיע, נכנסתי לחדר בשביל להחליף את הג'ינס למשהו יותר נקי ממה שהיה. המשפחה שלי לא הכילה הרבה אנשים, בדירה העכשווית גרנו, אני אימא ומרס החתול הג'ינג'י. אימא ואבא שלי התגרשו לפני 10 שנים בערך. אני לא זוכרת הרבה מאז אבל זה היה שקט. פתאום יום אחד הם אמרו לי שאהבה ביניהם נפסקה ואין להם טעם להמשיך לחיות ביחד. אבל זה לא אומר שהם לא אוהבים אותי, הם עדיין אוהבים אותי הכי בעולם. ואני מרגישה את זה. הדירה לא הייתה קטנה והראתה על מצב כלכלי טוב יחסית. אמא שלי היא עובדת בחברה מצליחה שעד עכשיו אין לי מושג מה היא עושה. לי יש חדר די גדול ומאוד נעים להיות בו. וגם החדרים המרכזיים בבית היו גדולים. היה מרחב בבית, והוא לא חנק. הבית של אבא הוא אחר לגמריי. אבא הוא מחתים להקות למיניהן. יש לו פיינהאוס ענק עם מלא טכנולוגיה חדשה. שגם אני לא ממש מתמצאת בה. אבל הביקורים אצלו מאוד כייפים, אנחנו עושים כל פעם משהו שונה. ואני לא מתלוננת. כשיצאתי מהחדר אמא בירכה אותי בחיוך, קוראת עיתון ומלטפת את מרס השמן. אמא לא אוהבת שאני קוראת לו שמן, היא מעדיפה מלא. אז אני לא קוראת לו ככה בנוכחותה. החלטתי לשבת ליידה וגם לקרוא. לקחתי את הספר שאני קוראת ברגע זה, "אשתו של הנוסע בזמן" ספר רומנטי שהאהבה שם מנצחת את הזמן. אני תמיד קוראת ספרי רומנטיקה ומנסה לחלום שגם לי זה יקרה. כמו שלמשל, חלמתי שהפעם הראשונה שלי תהייה מתוכננת, עם גבר שאני אוהבת אבל החיים הם אכזבה, הפעם הראשונה שלי הייתה עם סלב שיכור. אבל בכל זאת, הסמקתי. אמא שמה לב והרימה גבה, חייכתי אליה והורתי לה לספר. שתייחס את זה לקטע בספר. לא לקח לי הרבה זמן להבין שאני לא מרוכזת ועליתי לחדר. המיטה קראה לי, ואני לא התנגדתי. התקלחתי והלכתי לישון שינה מעורפלת חושים. שבה חלמתי שדאגי ואני יוצאים והוא מתקשר אליי ושואל שאלות ממש מוזרות. קמתי בבוקר רעננה יחסית. החלטתי שבא לי להתלבש יפה היום. אבל לא היה לי מה. לבסוף לבשי ג'ינס וחולצה כחולה עמוקה. את שערה סירקתי והשארתי אותו פזור על גבי. משכתי מסקרה על העיניים ויצאתי לאכול ארוחת בוקר עם אמא. היא לא הרימה את עיניה מעיתון הבוקר. אכלתי מהר את דגני הבוקר ויצאתי מהבניין. מול הכניסה עמד רכב מוכר ירוק. למה הוא פה?! למזלי, היום קמתי בזמן. בדרך כלל אני מאחר לחזרות שלנו, אבל היום קמתי מוקדם מדיי. בחיים זה לא קרה לי. הרגשתי רעננות שלא מהעולם הזה. לא ראיתי את הבנים יום ואני סוג של מתגעגע אליהם. כי בכל זאת, כשאין בחורה אין למי להתגעגע אז מתגעגעים לגברים. טוב, הבנים הם מיוחדים, הם משפחה, והם יודעים הכל. הלכתי למקלחת, מסתכל על עצמי במראה. פנים ארוכות, עיניים כחולות ירוקות, אף ישר, שפתיים דקות, שיער בגוון בלונדיני מוזר ארוך חסר צורה. אני צריך להתגלח ולהסתפר. דחוף. התחלתי עם הלהתגלח. אין כמו להתגלח על הבוקר, פשוט מרענן. אחרי סידורים של היגיינה עצמית-כן, גם גברים עושים את זה- יצאתי כמו חדש מהמקלחת, נודף ניחוחות נקיים, שתיתי את קפה הבוקר שלי. הסתכלתי בשעון וראיתי שהגיע הזמן לצאת. נעלתי את הבית ויצאתי למכונית שלי. הבייבי שלי עמדה שם. היא קצת ראוותינית, אבל התאהבתי בה במבט ראשון, זאת MG TF 160 חמודה בצבע ירוק. גיליתי שיש לי משיכה לצבע ירוק, כי כבר יש לי אוסף של מכונית ובאס נוצצת. הדלקתי את המנוע והפעלתי רדיו בעוצמה חלשה, מתאימה לבוקר. נסעתי עם הגג סגור ברחובות בצד השקט יותר של לונדון, פוגש בדרך חנויות שרק עתה נפתחות, תלמידי בית ספר הממהרים לשם, אני כבר לא זוכר איך זה, נשרתי מבית הספר בהיותי בן 15 וגם כשלמדי לא הייתי הכי מבריק בכיתה, אפילו לא הייתי מבריק. כאשר ראיתי את תנועת התלמידים, החלטתי לשים משקפי שמש ואת הכובע שהבאתי להסוואה, ופניתי לרחוב שאליס אמרה לי אתמול. היא אמרה כנראה מתוך שינה שהיא יוצאת מהבית בשעה 7.45 ולוקח לה פחות מ10 דקות להגיע לשערי התיכון שלה, אז באתי 5 דקות קודם וחיכיתי ליד פתח הבניין שלה. שמתי לב שהיא גרה במקום די נאה, הבניין שלה מאוד מודרני, חדש, לא גורד שחקים כמו בלב לונדון, קומפקטי חמוד. סובבתי את ראשי וראיתי אותה יוצאת מפתח הבניין, לובשת ג'ינס בהיר, חולצה כחולה עמוקה ושיערה הבלונדיני המושלם פזור על גבה בצורה יפה כל כך שבא לי לבכות. צפרתי לה וכשהיא שמה לב שצופרים לה נופפתי לה בידי. היא לא נראית כמו נערת תיכון. היא נראית כמו דוגמנית צמרת, ותאמינו לי אני יודע על מה אני מדבר. היא נכנסה באיטיות לרכב, כבר עכשיו זועמת. "בוקר טוב" בירכתי אותה בחיוך. "בוקר" היא מלמלה. "למה אתה פה?" "אני לא יודע" עניתי בכנות, עדיין מחייך. "אוקיי" היא נראתה חשדנית. היא חגרה חגורת בטיחות, מודעת לעובדה שאני עומד להסיע אותה לבית הספר. "אז מה שלומך היום" אני שואל בעודי נוסע לכיוון בית הספר הקרוב, ששם אני משער כי היא לומדת. "בסדר" היא עונה. "איך אתה יודע שאני יוצאת בשעה הזאת?!" "התקשרתי אלייך ושאלתי" למרות שאתמול התקשרתי קצת מאוחר ואני די בטוח שהיא ישנה. היא דיברה לא ממש ברור. "מתי?" שאלה, מבולבלת מנסה להיזכר. שמתי לב כי השיער שלה מונח על כתף שמאל. התענינתי לדעת למה. למרות שידעתי את התשובה. "אוה. זה לא היה חלום" היא מלמלה. "מה את מסתירה עם השיער?" שאלתי, והושטתי יד לשיערה בשביל לראות את ההיקי שעשיתי לה. אינסטינקטיבית היא הסתירה את הסימן עם היד. "מה אתה עושה?!" צחקתי והורדתי את היד. "הוא גדול?" "מי?" "ההיקי" מנסה לגרום לה להראות לי. "לא ממש" "תראי לי" "לא רוצה" "בבקשה?" "לא" ויתרתי. היא עקשנית מדיי. כבר הגענו לשער בית הספר, כולם נעצו מבט. מזל שיש לי כובע ומשקפיים. החלטתי שאני אמשיך לנסוע והוריד אותה במקום שלא יסתכלו עליי. עדיף לא להסתכן. היא שתקה, כנראה הבינה. לבסוף נעצרנו כמה מטרים מהשער, לא היו שם הרבה תלמידים. הסתובבתי אליה והיא בדיוק חיפשה את הכפתור לניתוק החגורה. היא הייתה שוב קרובה לפניי. הסומק הוורוד שלה כבר הופיע על לחייה והעיניים שלה בהו בי בתדהמה.