Ms Brightside D
New member
../images/Emo248.gifPicture Of Memory-פאנפיק לא גמור
טוב, אז זה הסיפור שלי, כתבתי אותו לפני שנתיים בערך כשהמוח שלי עוד תפקד כמו שצריך ולא היה תחת לחץ מטורף- ככה שעוד הייתה לי מוזה. מסיבות לא מוסברות הפסקתי לכתוב את הסיפור, ועכשיו שנתיים אחרי אני ממש רוצה להמשיך אותו. הבעיה? אני פשוט לא יודעת איך להמשיך. אז מה עושים? אני אעלה לפה בהתחלה את הפרקים עד כל מה שיש לי. תוך כדי, אני רוצה שתכתבו לי כל אחת ע"פ דעתה האישית איך היא רואה שהסיפור מתקדם, אפילו דברים שכבר כתובים לי יכולים לשנות את כל מבנה הסיפור,סבבה? סבבה
טוב אז בלי (עוד) חפירות מיותרות קבלו את הפרק הראשון:
הקדמה: הדמות המרכזית בסיפור היא אמנדה, שבעברה גרה בעיר סנט. הלנס, במחוז מרזיסייד שבצפון מערב אנגליה, אך כיום לאחר אילוצי עבודה היא גרה בלונדון. אמנדה- הידועה בתור זוכת פרס הצילום הטוב ביותר בטקס פרסי ה*שקר אנגלי כלשהו* (
) אוהבת לרקוד, לעשות שטויות, אבל בעיקר בנים. אמנדה מוכשרת בלהכניס את עצמה לצרות, למצבים מביכים ולריבים בין אנשים. היא נוטה להגיד את מחשבותייה בקול ולדבר עם עצמה. "אז אפשר כבר להתחיל?"
השעון המעורר צלצל. פקחתי את עייני, עדיין חושך בחוץ. אני כבר שלוש שנים בלונדון ועוד לא התרגלתי לזה שעדיין חשוך בשש בבוקר. קמתי מהמיטה, נעלתי את נעלי הבית הלבנות והתחלתי לדדות לכיוון המטבח, הוצאתי ספל והרתחתי מים. נמאס לי לגור לבד, נמאס לי לנסוע חצי שעה לעבודה בכל בוקר, נמאס לי שקר! הנחתי את ידי מעל הקומקום לחמם אותם בעזרת האדים, הטלפון צלצל, מי מתקשר בשעה כזאת? "הלו?" עניתי בקול חלוש. "אמנדה, בוקר טוב" הא. הבוס, מצא מתי להתקשר "בוקר..טוב." עניתי בקול עייף. "אני רוצה שתגיעי למשרד שלי בבוקר, ואל תאחרי" "כן בוס... אה ריצ'רד.." עניתי מרימה את ספל הקפה ומנתקת. התקדמתי לכיוון הארון, "מה ללבוש..מה ללבוש.. מה ללבוש.." הוצאתי ג'ינס קצר. "את משוגעת? קר בחוץ" החזרתי אותו לארון. "אז ג'ינס ארוך?" אני באמת חייבת להפסיק לדבר לעצמי. התקדמתי לכיוון הדלת, הסתכלתי בכרית הקטנה שהייתה מונחת על הרצפה ולידה קערת האוכל הריקה, "איימי.." מלמלתי לעצמי, איימי הייתה החתולה שלי מאז שאני קטנה, היא מתה לפני חודשיים, מאז אני מרגישה כל כך לבד. יצאתי מהבית ממהרת לכיוון הרכבת התחתית, אסור לי לאחר. יצאתי מתחנת הרכבת התחתית הולכת ברגל לכיוון המשרד, הסתכלתי בשעון, פאק אני מאחרת, להתקשר!. התקשרתי, צלצול ראשון, שני, שלישי שתענה כבר הבתזו.. " משרדי צילום אופיטקארם שלום" סוף סוף היא עונה "קארן זו אמנדה," "אמנדה! איפה את לעזאזל! הפגישה עם הבוס בעוד חמש דקות ו.." "קארן, אני בחוץ. אני כבר עולה." "תמהרי". לחצתי על הכפתור במעלית, עולה לקומה העשרים, "כמה קומות לחברה אחת, מה יעשו אם תתקלקל המעלית?" "יעלו במדרגות" שמעתי קול מאחורי, אני באמת חייבת להפסיק לדבר לעצמי!. הסתובבתי, נבוכה. "ומה יעשה נכה אם תתקלקל המעלית?" השבתי מגחכת לעצמי. "יתסכל בך וימריא למעלה מהיופי שלך" פאק, עכשיו אני בטוחה שאני אדומה והוא בטוח רואה את זה. שנגיע לקומה עשרים.! הדלת נפתחה סוף סוף, יצאתי מהמעלית והוא נשאר בפנים, ממשיך לעלות. נכנסתי למשרד, "אמנדה, את מאחרת. אין לי ספק שאם המנהל קרא לך זה בשביל פיטור או משהו" "תודה קארן את מעודדת." נכנסתי לחדר המנהל ונעלי האולסטאר שלי עשו רעש על הפרקט הבהיר, "בוקר טוב ריצ'ארד" חייכתי חיוך שמנסה להסתיר את המבוכה והפחד שהיו לי בפנים. "בוקר טוב אמנדה לוסי קלאוס שפר." שונאת כשקוראים לי בשם המלא. "שבי" הוא אמר בקול הסמכותי הזה שלו, ישבתי מביטה בו בעיניים מלאות ציפייה, "תראי, הסרט האחרון שצילמת בו נחל הצלחה," "תודה" אמרתי בשביל זה הוא קרא לי? "הגיעו הרבה תגובות על הצילום המדויק והזווית הטובה שתפסת" "ו...?" אין לי סבלנות בשיט! "אין לך סבלנות בשיט הא?" הוא אמר, מה? "קלטת אותי." עניתי, "בקיצור, אני רוצה אותך לפרוייקט חדש" הוא ענה "ייאי!" קפצתי במקום ונפרש לי חיוך ענק על השפתיים "מה הפרוייקט?!" שאלתי בקוצר רוח "זה הולך להיות כמו מסע, את הולכת לעזוב את העיר ואולי אפילו את הארץ לשנה," סוף סוף לא לגור בבית המסריח הזה. "את תחיי עם עוד כמה אנשים, אנחנו עדיין לא יודעים מי הם יהיו, אבל התפקיד שלך יהיה לתעד להם את החיים" "מה זאת אומרת? אני צריכה לצלם אותם כל הזמן?" "לא, אבל כשהם עושים משהו מעניין," "וזהו?" "לא, את הצילומים שלך יערכו לתוכנית טלוויזיה," "מגניב! אני אחראית על תוכנית טלוויזיה!!" "את שאר הפרטים כבר תקבלי אמנדה, תחזרי למשרד שלך תמשיכי לעבוד." "תודה רבה ריצ'ארד! " שמחתי, קיפצתי החוצה, איפה, איפה קארן הבת של הבת של הבתזו.. אני יראה לה מה זה, היא מזכירה בחור הזה ואני קיבלתי קידום ולא פיטור!. "נו? אז מתי את מפסיקה לעבוד?" קארן והקול המתגרה שלה. "קצת הרבה אחרייך קארן. קיבלתי קידום," היא נשארה לעמוד שם בפה פעור, ואני המשכתי למשרד, בא לי שוקו.
טוב אז זה היה הפרק הראשון, מקווה שאהבתן
מחכה לביקורות ומחשבות ו.. מה שבא לכן.
טוב, אז זה הסיפור שלי, כתבתי אותו לפני שנתיים בערך כשהמוח שלי עוד תפקד כמו שצריך ולא היה תחת לחץ מטורף- ככה שעוד הייתה לי מוזה. מסיבות לא מוסברות הפסקתי לכתוב את הסיפור, ועכשיו שנתיים אחרי אני ממש רוצה להמשיך אותו. הבעיה? אני פשוט לא יודעת איך להמשיך. אז מה עושים? אני אעלה לפה בהתחלה את הפרקים עד כל מה שיש לי. תוך כדי, אני רוצה שתכתבו לי כל אחת ע"פ דעתה האישית איך היא רואה שהסיפור מתקדם, אפילו דברים שכבר כתובים לי יכולים לשנות את כל מבנה הסיפור,סבבה? סבבה
