a e q u i t a s
New member
../images/Emo26.gif אם אין אני לי מי לי.../images/Emo36.gifהי
אני לא מאמין שאני מביע על כתב, את כל הרגשות שעד כה הדחקתי, למרות שאני יודע ומבין עד כמה זה נשמע תמוה...להדחיק את עובדה שאתה מגמגם. הרי הדיבור והשיחה זה דבר שבשגרה. היי אני חדש בפורום, למרות שעקבתי הרבה מאוחרי הקלעים, אני רוצה להיות חלק מהפורום ולכן אני פה. אני בן 19 חייל, התגייסתי לא מזמן לשירות צבאי בסדיר, אני מגמגם מגיל ינקות, למעשה נולדתי עם זה. אמי מספרת שלא דברתי עד גיל 3 ואחרי לא הוצאתי עד גיל מאוחר, יותר מילים שלמות. מעולם מצבי החברתי לא היה טוב, נראה לי שממבט לאחור אולי פחדתי ליצור קשרים, פחדתי לפנות לאנשים - אולי לפחד זה לא המילה הנכונה, אני מניח שהמילה הנכונה היא חושש. תקופתי בבית הספר היסודי היתה קשה, בודד ולבד, אולי חבר אחד או שתיים, לא חבר שאפשר לקרוא לו חבר אמיתי. תמיד פחדתי להיחשף עוד מגיל צעיר. ידעתי שברגע שאתה נחשף אתה ללא חומות הגנה - לא ידעתי במי לבטוח, תקופת הבדידות היא תקופה קשה מאוד - אתה זקוק נואשות לידיד, אבל בתור אחד שתמיד לעגו עליו - אתה כבר לא יודע מי אדם שבאמת מנסה להיות חבר אמיתי ומי בעצם משחק ברגשות שלי. חטיבה תיכון, עברו באותה מתכונת, החשש מלדבר עם אנשים, מליצור קשרים חברתיים.בכתה למרות שידעתי דברים רבים, מעולם לא הצבעתי ועניתי בפרהסיה. נענשתי רבות על "חוסר מעש" בשיעורים...אולי הייתי שקט מידי, לא בהכרח עצלן אלא הססנות מהולה עם פחד וחשש. להאשים אחרים בפחדנות שלי, לא אוכל. מה שכן למחות על היחס המשפיל של אנשים כלפי מגמגמים זה כן ארצה לעשות בפורום זה. בגלל בעית הגמגמום, בניתי לי חומות הגנה גבוהות, אולי אפילו גבוהות מידי, באיזהו שלב - כבר לא היה איכפת לי מקללות, ירידות וגידופים של "חברי לכתה". התחלתי להיות משתמש כבד בשירותי האינטרנט, מצאתי לי בצאט'ים אנשים שאני גאה לקרוא להם חברים. אנשים שלא מודדים אותך על פי אך שאתה מדבר, אלא על פי הבן-אדם. אומנם הם חברים וירטואלים, אך בשבילי הם תחליף לדבר אמיתי, בשבילי הם תחליף לחברים אנושיים. הטירונות ובבה"ד 13, עברו עלי הרגעים, אולי, הכי קשים בחיי הקצרים. הן המפקדים והן "חברי הטירונים" לא עשו לי חיים קלים. פטור משמירות קיבלתי מהמ"מ - פחד שאגמגמם בקשר "במקרה של אירוע פח"ע" כדבריו והטירונים לעגו וגדיפו כמעט יום, כל שעה כל דקה. אימלמא הייתי אדם עצבני - מזמן הייתי נכנס לפייטים, מכות מידי יום, אך בזכות אותם חומות הגנה שבניתי - כבר לא היה איכפת לי - אי-התגובה שלי, אדישות גרמה רק ללהט היצרים והם מהמשיכו לגדף יותר ויותר. אלמלא הטיפול המסור של הקבני"ת בבסיס הטירונות, מזמן הייתי יוצא מהצבא על 21. מאז גיוסי לצה"ל ועד עצם היום הזה - אני נמצא בטיפול אצל הקב"ן היחידה שלי. לטלפונים, אני בקושי עונה, להגיד את המילה "הלו"בטלפון מבחינתי היא משימה כה מורכבת עד שנראה שמבצע חומת מגן קטנה פי עשרה מונים. אני נלחם כל יום. לפעמיים מצליח ולרוב נכשל. הפסדתי הרבה, פספסתי כל כך הרבה הזדמנויות פז, כל מה שהייתי צריך לעשות הוא לבקש...לדבר...מבחינתי לדבר זה משימה מעל לגבולות היכולת האישיים שלי. פספסתי וכנראה אפספס עוד הרבה בעתיד. יש לי בעיה, מה לעשות נולדתי איתה...אני חיי איתה מיום ליום ומנסה להתגבר. אני יודע שיום אחד אגשים את חלומתיו...אך אני גם יודע שאם כולם מתחילים מקו התחלה אפס, אני תמיד מתחיל ממינוס אחד. למזלי, אני גם רואה את הצד החיובי שבגמגום...כן כן...יש צד חיובי...אנו המגמגמים אנשים הרבה יותר סובלניים כלפי החברה, אדיבים יותר ונחמדים יותר...אני יודע מה להיות בצד לבד...לא אתם לאף אחד להיות בצד כל עוד זה תלוי בי.... "אם אין אני לי, מי לי?"
אני לא מאמין שאני מביע על כתב, את כל הרגשות שעד כה הדחקתי, למרות שאני יודע ומבין עד כמה זה נשמע תמוה...להדחיק את עובדה שאתה מגמגם. הרי הדיבור והשיחה זה דבר שבשגרה. היי אני חדש בפורום, למרות שעקבתי הרבה מאוחרי הקלעים, אני רוצה להיות חלק מהפורום ולכן אני פה. אני בן 19 חייל, התגייסתי לא מזמן לשירות צבאי בסדיר, אני מגמגם מגיל ינקות, למעשה נולדתי עם זה. אמי מספרת שלא דברתי עד גיל 3 ואחרי לא הוצאתי עד גיל מאוחר, יותר מילים שלמות. מעולם מצבי החברתי לא היה טוב, נראה לי שממבט לאחור אולי פחדתי ליצור קשרים, פחדתי לפנות לאנשים - אולי לפחד זה לא המילה הנכונה, אני מניח שהמילה הנכונה היא חושש. תקופתי בבית הספר היסודי היתה קשה, בודד ולבד, אולי חבר אחד או שתיים, לא חבר שאפשר לקרוא לו חבר אמיתי. תמיד פחדתי להיחשף עוד מגיל צעיר. ידעתי שברגע שאתה נחשף אתה ללא חומות הגנה - לא ידעתי במי לבטוח, תקופת הבדידות היא תקופה קשה מאוד - אתה זקוק נואשות לידיד, אבל בתור אחד שתמיד לעגו עליו - אתה כבר לא יודע מי אדם שבאמת מנסה להיות חבר אמיתי ומי בעצם משחק ברגשות שלי. חטיבה תיכון, עברו באותה מתכונת, החשש מלדבר עם אנשים, מליצור קשרים חברתיים.בכתה למרות שידעתי דברים רבים, מעולם לא הצבעתי ועניתי בפרהסיה. נענשתי רבות על "חוסר מעש" בשיעורים...אולי הייתי שקט מידי, לא בהכרח עצלן אלא הססנות מהולה עם פחד וחשש. להאשים אחרים בפחדנות שלי, לא אוכל. מה שכן למחות על היחס המשפיל של אנשים כלפי מגמגמים זה כן ארצה לעשות בפורום זה. בגלל בעית הגמגמום, בניתי לי חומות הגנה גבוהות, אולי אפילו גבוהות מידי, באיזהו שלב - כבר לא היה איכפת לי מקללות, ירידות וגידופים של "חברי לכתה". התחלתי להיות משתמש כבד בשירותי האינטרנט, מצאתי לי בצאט'ים אנשים שאני גאה לקרוא להם חברים. אנשים שלא מודדים אותך על פי אך שאתה מדבר, אלא על פי הבן-אדם. אומנם הם חברים וירטואלים, אך בשבילי הם תחליף לדבר אמיתי, בשבילי הם תחליף לחברים אנושיים. הטירונות ובבה"ד 13, עברו עלי הרגעים, אולי, הכי קשים בחיי הקצרים. הן המפקדים והן "חברי הטירונים" לא עשו לי חיים קלים. פטור משמירות קיבלתי מהמ"מ - פחד שאגמגמם בקשר "במקרה של אירוע פח"ע" כדבריו והטירונים לעגו וגדיפו כמעט יום, כל שעה כל דקה. אימלמא הייתי אדם עצבני - מזמן הייתי נכנס לפייטים, מכות מידי יום, אך בזכות אותם חומות הגנה שבניתי - כבר לא היה איכפת לי - אי-התגובה שלי, אדישות גרמה רק ללהט היצרים והם מהמשיכו לגדף יותר ויותר. אלמלא הטיפול המסור של הקבני"ת בבסיס הטירונות, מזמן הייתי יוצא מהצבא על 21. מאז גיוסי לצה"ל ועד עצם היום הזה - אני נמצא בטיפול אצל הקב"ן היחידה שלי. לטלפונים, אני בקושי עונה, להגיד את המילה "הלו"בטלפון מבחינתי היא משימה כה מורכבת עד שנראה שמבצע חומת מגן קטנה פי עשרה מונים. אני נלחם כל יום. לפעמיים מצליח ולרוב נכשל. הפסדתי הרבה, פספסתי כל כך הרבה הזדמנויות פז, כל מה שהייתי צריך לעשות הוא לבקש...לדבר...מבחינתי לדבר זה משימה מעל לגבולות היכולת האישיים שלי. פספסתי וכנראה אפספס עוד הרבה בעתיד. יש לי בעיה, מה לעשות נולדתי איתה...אני חיי איתה מיום ליום ומנסה להתגבר. אני יודע שיום אחד אגשים את חלומתיו...אך אני גם יודע שאם כולם מתחילים מקו התחלה אפס, אני תמיד מתחיל ממינוס אחד. למזלי, אני גם רואה את הצד החיובי שבגמגום...כן כן...יש צד חיובי...אנו המגמגמים אנשים הרבה יותר סובלניים כלפי החברה, אדיבים יותר ונחמדים יותר...אני יודע מה להיות בצד לבד...לא אתם לאף אחד להיות בצד כל עוד זה תלוי בי.... "אם אין אני לי, מי לי?"