ליטון (לא תמיד שפוי)
New member
../images/Emo26.gifבין שני עולמות../images/Emo36.gif
מזג האוויר היה נסבל יחסית. באפלולית הרכה נעו המים בעדנה בְּגַליוּת בלתי מוחשית כמעט מלטפים ועוטפים בחמימות. השלוה היתה נחלת הכלל. משפחתי, שכני וחברי, כולם רבצו סביבי ועירסלו עצמם בעונג חירשי בפרסם את נימיהם הדקיקים ביותר, הצעירים ביותר, ללא חשש, כשהם מעצימים תוך כדי הפריסה את מרחב מחיתם עד קצה הגבול, נים נוגע בנים, וכך מעבירים זה לזה את תחושת הנינוחות והרוגע. "החיים מענגים כל כך, מזינים כל כך", חשבנו, ובבת אחת התחלנו כולנו לינוק וליזלול בכל נימינו את המזון שאמא מים נשאה לעברנו. רגעים ארוכים התמסרנו לדממה, לאפלולית ולקטיפטיות המגע ותחושת השובע. ואפילו כשהחלו זרמים חזקים יותר לטלטלנו, היינו ברמות כאלו של נינוחות שאפילו לא הצלחנו לקטר ולהתכווץ כרגיל. אבל מי שלא מיהר לאסוף את נימיו, מצא עצמו במהירות האור בלעדיהם, כי זה חוק תנועת הזרם, תמיד יקטע נימים צעירים ורכים בתנועתו. כשנרגעה אמא מים מזרימתה ונאטם סוגר הפתח שבתוך העולם השני, לקח לנו זמן עד שנרגענו-כרגיל. ובתוך הזמן הזה הציפו אותי התחושות והמחשבות שבאו והלכו – לאחרונה. תחילתו של פחד. מין לחשושים הדהדו בעולם שלנו לכל אורכו, מקצה לקצה, כאילו לא מתוך אמא מים אלא מתוך מעטפת הגבול שעטפה אותה. המעטפת היתה עשויה מחומר כהה וקשיח מאוד בעל ריח מר, שלאחרונה נוסף לו נופך של חמיצות. פרורים חדים שנשרו ממנו צפו ושטו בכל העולם. רבים מקרובי נפצעו ואפילו הושמדו על ידי חלקיקים אלו. בהדרגה הפכו הלחשושים לקולניים יותר ויותר. רציתי לגעת בחברי ולשאוב מהם מידע, אבל כמו תמיד במצב תנודתי לא יציב, כולם התכנסו בתוך עצמם, אספו את נימיהם קרוב קרוב למרכז גופם ושקעו בעצמם. הזמן נקף ועבר כך. הזמנים שבהם אמא מים הייתה רגועה ומלטפת כמעט ונשכחו עכשיו. רוב הזמן היא נעה וזעה בעצבנות. אם בגלל הסוגר הפתוח בעולם השני, אם בגלל הנהמות שהלכו וחזקו במעטפת שלה. אחי ושכני נותרו מצונפים בעצמם, כך שלא יכלנו לשאוב עידוד זה מזה. היה קשה יותר ויותר להתחמק מהגושים החדים ששטו בצפיפות גדלה והולכת סביב. לפתע נשמעה שאגה אדירה. שמעתי אותה בכל נימי והתכווצתי עוד יותר. השאגה הדהדה מתוך מעטפת העולם, מתוך אמא מים, מכל אחי ושכני ולחרדתי, גם מתוכי. שאגה נוראית ורועדת כאילו כל חיינו הולכים ונמשכים לתוכה, לתוך השאגה הרוטטת הזאת ועולמנו הולך וחרב עלינו. נשמעו חריקות נוראיות. צווחנו וצרחנו. ניסינו להיצמד זה לזה. אבל פתאום נשבר העולם ברעש אדיר, ואמא מים העדינה, הרוגעת, המלטפת, השקטה, פרצה בכוח אדירים, מעלה, לתוך האין והלכה ואזלה בפראות, תוך ששאגתה הזורמת פורצת, גועשת כלפי "האין אפלה", כלפי אור נוראי שנשפך מתוך השבר של האין – החידלון. לא היה כבר היכן להסתתר. אמא מים סחפה אותנו בתנופה לתוך החלל המואר עד להכאיב ואנו נשרנו ממנה אחד אחד אל מותנו. ואני עוד רואה מתוך המשטח הקשה שנחתתי עליו במכה מוחצת, את העולם השני – קירותיו בהירים, גגו אדמדם והוא דומם וסגור. וסביבי מין צבעוניות פראית של צורות וריחות ואור, הוי איזה בוהק. אני הולך ומתפוגג. העולם שלי חרב, העולם השני סגור ואני בחלל הציבעוני הנורא הזה באור אינסופי שאוסף אותי אליו בדממה רועמת, על נימֵי שורשי המרוסקים, על תאי גופי המעוכים והנשרפים באור של הסוף…. ---------------------------------- "אבל מה גרם לפיצוץ?" שאלה האישה תוך כדי שהיא פותחת את דלת הבית לשרברב, ומובילה אותו בגינה לעבר הצינור המרכזי המפוצץ של הבית מתחת לחלון המטבח. "הסיבה?" השיב השרברב, "יש כמה סיבות, כרגיל בבניה מסוג כזה, החומרים של הצנרת אינם משובחים, העבודה עוד פחות, יש בלאי טבעי. אבל אני מהמר בעיקר על שורשים שחודרים לצינור ומתפתחים ומתרבים שם עד לפיצוץ הצינור". ובדברו, התכופף והרים מתוך זרם המים הגועש מתוך הצינור – עיסה סמיכה של שורשים מעוכים.
מזג האוויר היה נסבל יחסית. באפלולית הרכה נעו המים בעדנה בְּגַליוּת בלתי מוחשית כמעט מלטפים ועוטפים בחמימות. השלוה היתה נחלת הכלל. משפחתי, שכני וחברי, כולם רבצו סביבי ועירסלו עצמם בעונג חירשי בפרסם את נימיהם הדקיקים ביותר, הצעירים ביותר, ללא חשש, כשהם מעצימים תוך כדי הפריסה את מרחב מחיתם עד קצה הגבול, נים נוגע בנים, וכך מעבירים זה לזה את תחושת הנינוחות והרוגע. "החיים מענגים כל כך, מזינים כל כך", חשבנו, ובבת אחת התחלנו כולנו לינוק וליזלול בכל נימינו את המזון שאמא מים נשאה לעברנו. רגעים ארוכים התמסרנו לדממה, לאפלולית ולקטיפטיות המגע ותחושת השובע. ואפילו כשהחלו זרמים חזקים יותר לטלטלנו, היינו ברמות כאלו של נינוחות שאפילו לא הצלחנו לקטר ולהתכווץ כרגיל. אבל מי שלא מיהר לאסוף את נימיו, מצא עצמו במהירות האור בלעדיהם, כי זה חוק תנועת הזרם, תמיד יקטע נימים צעירים ורכים בתנועתו. כשנרגעה אמא מים מזרימתה ונאטם סוגר הפתח שבתוך העולם השני, לקח לנו זמן עד שנרגענו-כרגיל. ובתוך הזמן הזה הציפו אותי התחושות והמחשבות שבאו והלכו – לאחרונה. תחילתו של פחד. מין לחשושים הדהדו בעולם שלנו לכל אורכו, מקצה לקצה, כאילו לא מתוך אמא מים אלא מתוך מעטפת הגבול שעטפה אותה. המעטפת היתה עשויה מחומר כהה וקשיח מאוד בעל ריח מר, שלאחרונה נוסף לו נופך של חמיצות. פרורים חדים שנשרו ממנו צפו ושטו בכל העולם. רבים מקרובי נפצעו ואפילו הושמדו על ידי חלקיקים אלו. בהדרגה הפכו הלחשושים לקולניים יותר ויותר. רציתי לגעת בחברי ולשאוב מהם מידע, אבל כמו תמיד במצב תנודתי לא יציב, כולם התכנסו בתוך עצמם, אספו את נימיהם קרוב קרוב למרכז גופם ושקעו בעצמם. הזמן נקף ועבר כך. הזמנים שבהם אמא מים הייתה רגועה ומלטפת כמעט ונשכחו עכשיו. רוב הזמן היא נעה וזעה בעצבנות. אם בגלל הסוגר הפתוח בעולם השני, אם בגלל הנהמות שהלכו וחזקו במעטפת שלה. אחי ושכני נותרו מצונפים בעצמם, כך שלא יכלנו לשאוב עידוד זה מזה. היה קשה יותר ויותר להתחמק מהגושים החדים ששטו בצפיפות גדלה והולכת סביב. לפתע נשמעה שאגה אדירה. שמעתי אותה בכל נימי והתכווצתי עוד יותר. השאגה הדהדה מתוך מעטפת העולם, מתוך אמא מים, מכל אחי ושכני ולחרדתי, גם מתוכי. שאגה נוראית ורועדת כאילו כל חיינו הולכים ונמשכים לתוכה, לתוך השאגה הרוטטת הזאת ועולמנו הולך וחרב עלינו. נשמעו חריקות נוראיות. צווחנו וצרחנו. ניסינו להיצמד זה לזה. אבל פתאום נשבר העולם ברעש אדיר, ואמא מים העדינה, הרוגעת, המלטפת, השקטה, פרצה בכוח אדירים, מעלה, לתוך האין והלכה ואזלה בפראות, תוך ששאגתה הזורמת פורצת, גועשת כלפי "האין אפלה", כלפי אור נוראי שנשפך מתוך השבר של האין – החידלון. לא היה כבר היכן להסתתר. אמא מים סחפה אותנו בתנופה לתוך החלל המואר עד להכאיב ואנו נשרנו ממנה אחד אחד אל מותנו. ואני עוד רואה מתוך המשטח הקשה שנחתתי עליו במכה מוחצת, את העולם השני – קירותיו בהירים, גגו אדמדם והוא דומם וסגור. וסביבי מין צבעוניות פראית של צורות וריחות ואור, הוי איזה בוהק. אני הולך ומתפוגג. העולם שלי חרב, העולם השני סגור ואני בחלל הציבעוני הנורא הזה באור אינסופי שאוסף אותי אליו בדממה רועמת, על נימֵי שורשי המרוסקים, על תאי גופי המעוכים והנשרפים באור של הסוף…. ---------------------------------- "אבל מה גרם לפיצוץ?" שאלה האישה תוך כדי שהיא פותחת את דלת הבית לשרברב, ומובילה אותו בגינה לעבר הצינור המרכזי המפוצץ של הבית מתחת לחלון המטבח. "הסיבה?" השיב השרברב, "יש כמה סיבות, כרגיל בבניה מסוג כזה, החומרים של הצנרת אינם משובחים, העבודה עוד פחות, יש בלאי טבעי. אבל אני מהמר בעיקר על שורשים שחודרים לצינור ומתפתחים ומתרבים שם עד לפיצוץ הצינור". ובדברו, התכופף והרים מתוך זרם המים הגועש מתוך הצינור – עיסה סמיכה של שורשים מעוכים.
