3. אוכלים אותה בגדול
על תזונה ומזון במשקים מתועשים (כתבה ראשונה) העניין שלנו בתזונה. כמי שנחשפו לזוועות המתרחשות
במשקים מתועשים, אנו מתקשים להתייחס ל"שניצל", ל"סטייק", ואפילו לחביתה וליוגורט, בתור אוכל – וזהו. ידיעת העובדות מובילה אותנו לדרגות שונות של חרם על מוצרים מן החי – מהפחתה בצריכה ועד להימנעות מוחלטת מצריכת מוצרים אלה. במקביל לכך, בעקבות הוויתור על מוצרים מסוימים שבהם הורגלנו, נוהגים רובנו לברר, כיצד נספק לגופנו את הרכיבים הנחוצים לו – ממקורות צמחיים. העניין החדש שאנו מגלים במזון שאנו אוכלים ובתזונה, תורם לעובדה, שהצמחונים הם מן הקבוצות הבריאות ביותר במדינות המערב. אולם עבור החיות שבמשקי-החי, משמעותו של ידע תזונתי היא נושא שונה לחלוטין. הרעבה: עסק ישן. מחסור במזון הוא הבעיה הבסיסית ביותר בתזונת בעלי-החיים. אין צורך בידע מדעי בתזונה כדי להבין, שמניעת מזון מחיות גורמת להן סבל; וכאשר היא מתמשכת – היא מדרדרת את בריאותם. בעלי-חיים מבויתים סבלו מרעב מזה אלפי שנים, מסיבות שונות: החל בחיסכון מכוון במזון וכלה במחסור במזון. לפני פיתוחן של שיטות מודרניות לגידול צמחי מאכל, היה המחסור במזון בחורף, במדינות קרות, עניין שבשגרה. בנוסף לכך, המינים העיקריים המנוצלים בחקלאות הובאו לארצות הצפון מאזורי אקלים חם, והם אינם מסוגלים למצוא לעצמם מזון בחורף ולהסתגל לקור עז. שחיטת חיות המונית לקראת החורף הייתה מנהג רווח בארצות קרות, שכן לא היה במה להאכיל אותן באקלים זה. החיות הנותרות נאלצו לאכול פחות, ועד האביב הן רזו מאוד, וחלקן מתו. רק הגדלת שכלולים בשיטות החקלאות הצמחית, שראשיתם בבריטניה במאה ה 18, אפשרו לצבור די מזון כדי להחזיק חיות רבות בחורף במכלאות, ולהאכיל אותן באופן מלאכותי. גילוי הוויטמינים: התנאי לתיעוש. כליאתן של חיות לאורך זמן גורמת להתפתחות שורה ארוכה של מחלות, שלא היו מוכרות במשק המסורתי. רבות ממחלות אלה נובעות ממחסור בוויטמינים וברכיבי מזון נוספים. בתנאים טבעיים, נמצאים הוויטמינים בכמות הנחוצה לחיות המחפשות מזון בעצמן, במרעה. היעדר ידע על ויטמינים עיכב את כליאתם של עופות בלולים סגורים, בתקופה שבה כבר היה לחץ מסחרי לעבור לשיטות כליאה, המאפשרות "ייצור" המוני בשטחים קטנים ויקרים, לא הרחק מן המרכזים העירוניים. המחסור בוויטמין D, למשל, גורם רככת. ויטמין זה התגלה בשנת 1922, ובשנות השלושים של המאה העשרים הוא הוכנס לשימוש בלולים כתוסף מזון (שמקורו בכבד של דגי בקלה). המחסור בוויטמין A גורם להתפשטות של הפרשות בחלקים העליונים של מערכת הנשימה והעיכול, ובעיניים. ויטמין זה, וכן הוויטמינים B, E, B1, ו C וחומרים נוספים כגון מגנזיום, הוכנסו לשימוש אף הם בשנות השלושים, כתוספי מזון. ללא גילויים אלה – לא היה בא לעולם משק-החי המתועש, והחקלאים היו נאלצים לספק לחיות תנאים טובים יותר. מדע התזונה בשירות התעשייה. גילוי הוויטמינים והמינרלים החיוניים לגוף, גילוי הרכב החלבון האופטימלי ומינונו המומלץ, וחידושים רבים נוספים, הביאו לכך שבני-אדם יכולים, ולו באופן תיאורטי, לדאוג טוב יותר לבריאותם ולבריאות בעלי-חיים הנמצאים תחת שליטתם. אך כשם שניתן לרתום את הידע התזונתי למניעת מחלות ולקידום רווחתם של בני-אדם ובעלי-חיים אחרים, כך ניתן לנצל אותו למטרות עסקיות, אשר מימושן יגרום סבל. בהתאם לזאת גייסו משקי-החי החקלאיים את מדע התזונה לצורכיהם, והידע החדש משמש בפועל להשתלטות גורפת יותר מאי-פעם על גופן של החיות המבויתות, תוך כדי גרימת מחלות חדשות, חלקן אף מכוונות. לפני 70-80 שנה, הביא השימוש המיידי בידע על תזונה להתפשטות המונית של שיטות כליאה אינטנסיביות לתרנגולות, ללא יציאה לחצר, על בסיס הזנה מלאכותית לחלוטין – בתחילה בארצות-הברית, ועד מהרה בכל מדינות המערב ואף מעבר להן. מחוכמת המשק להגיון של מפעל. עקרונות ההזנה במשק המסורתי היו פשוטים למדי. תרנגולות נוצלו בעיקר לצורך לקיחת ביצים, ופרות נוצלו בעיקר לצורך לקיחת חלב; החיות ליוו את החקלאים במשך שנים רבות, ואלה השתדלו להזין אותן היטב, כמידת האפשר: "דאג שהעופות שלך לא יסבלו רעב או צמא", היא כותרת אופיינית בספרות חקלאית מלפני 50 שנה. כיום, כבר לא מתעניינת הספרות החקלאית בסבלם של בעלי-החיים המורעבים. בתעשיית הבשר, ואפילו בתעשיות הביצים, החלב והצמר, נותרה רק תוחלת-חיים קצרה ביותר. הרווחים הכספיים מופקים ממאסות אדירות של חיות – לא מחיות אינדיבידואליות – וכך נותרות המוני חיות "מיותרות", שאין זה משתלם עוד להאכילן היטב: אפרוחים זכרים נחשבים כ"עודף" של תעשיית הביצים ומותירים אותם לגווע ברעב במכלי האשפה במדגרות; עופות חולים ופצועים (ולעתים גם פרות) אינם "שווים" את מחיר הטיפול בהם, והחקלאים משליכים אותם לגווע לאיטם; אפילו כבשים בתעשיית הבשר גוועים ברעב: הם מובלים מאוסטרליה לישראל במסע אימים באונייה, האורך שלושה שבועות, וחלקם אינם מסתגלים למזון התעשייתי המוגש להם, לאחר שהורגלו בחודשים של מרעה. אולם מרבית ההרעבות, שמהן סובלות החיות כיום
במשקים מתועשים, הן מתוכננות יותר, שיטתיות יותר, והן תוצאה של עשרות (ולעתים מאות) מחקרים דקדקניים בתזונה. הרעבה למתקדמים. בשנה האחרונה, עלה על סדר-היום הציבורי נושא
הרעבת התרנגולות בתעשיית הביצים במסגרת "השרה כפויה". לפי אופי
הדיונים בנושא בוועדת הכלכלה של הכנסת, נדמה כי רק מעטים יודעים, שהרעבה זו איננה ההרעבה היחידה, שנכפית על תרנגולות אלה במהלך חייהן: איש לא הזכיר את "הגבלת המזון" החמורה שנכפית עליהן בפרגייה (לול לתרנגולות צעירות, לפני תחילת ההטלה), איש גם לא דיבר על הרעבתן בשבועות האחרונים לחייהן, כאשר "אין להן עוד ערך כלכלי". ככל הנראה, איש מהמשתתפים בדיון לא קרא את המחקרים התזונתיים, שמצאו כי אין צורך להאכיל את התרנגולות בימים האחרונים לחייהן: על-פי המלצות החוקרים, ישמשו המאגרים הגופניים לצורך ההטלות האחרונות, ולאחר מכן – ממילא יומתו התרנגולות. לא רק תרנגולות. המחקרים החקלאיים ממליצים להרעיב, בתקופות מסוימות, חיות מכל מין, כמעט. עופות בתעשיית הבשר לא יספיקו "להמיר לבשר" את המזון הניתן להם ביממה האחרונה לפני שחיטתם – ולכן ממליצים "להרחיק מהם מזון". להקות רבייה לבשר – הן הלהקות המוחזקות לצורך הטלת הביצים, שמהן יבקעו העופות שינוצלו באופן ישיר ל"ייצור" בשר – מוחזקות ברעב מתמיד. מאחר שבשרן של תרנגולות אלה אינו מיועד לשיווק, וכן מכיוון שגופן עבר ברירה מלאכותית להשמין במהירות – מספקים להן רק רבע מכמות המזון, שהיו אוכלות לולא הוגבלו. אפילו דגים סובלים מהרעבה בחקלאות: לפני שיווקם מונעים מהם מזון, וגם לפני שמבצעים בגופם פעולות פולשניות לצורך שליטה מלאכותית ברבייה שלהם: סחיטת זרע בזכרים ואילוץ הטלה בנקבות. מקורות Gordon Sawyer, The Agribusiness Poultry Industry: A History of Its Development, (New York: Exposition Press, 1971), pp. 65-66. י. ברקמן, "ראשית דעת בגידול עופות", משק העופות, 1948, כרך א´, חוברת א´, עמ´ 11. יצחק מלכא ואחרים, "הגבלת מזון באפרוחי פיטום", משק העופות, דצמבר 1996, עמ´ 26. יצחק פלבניק ואחרים, "השפעת הגבלת מזון בפרגיות צעירות על מבצעי הטלה וגודל הביצים הראשונות", משק העופות, אפריל 2001, עמ´ 23. ערן אררט, "צום בן חמישה ימים בתחילת ההטלה כדרך לשיפור גודל הביצה – מיתוס או אמת?", משק העופות, יוני 1993, עמ´ 374-376. ישראל ניר, "תזונת עופות", מתוך: ספר הלול, עורכים: ש. בורנשטיין, שלום נחמן, בן-עמי רון, עמ´ 277-334.
