4. ומה בעניין דבש?
לאחרונה נשלחה לאנונימוס שאלה פשוטה, לכאורה: "האם תהליך ייצור הדבש כרוך בהתעללות ובסבל עבור הדבורים?" משמעותה המעשית של שאלה זו היא, "האם מן הראוי להחרים דבש?" אריאל צֹבל מנסה להשיב – ללא מסקנות חד-משמעיות. מעט על תעשיית הדבש. אם נניח, שדבורים הן יצורים בעלי יכולת להרגיש ולהיפגע, מצטיירת תעשיית הדבש כתחום אכזרי מאוד, מעבר לעצם גזלת פרי עבודתן של הדבורים, כרוכה רדיית הדבש בהרג הרימות וזחלי הדבורים, ובהרג חלק מן הדבורים הבוגרות – כתוצאה מהשפעת עשן או כימיקלים ל"הרגעה", או מניסיונות להגן על הכוורת. במקרים מסוימים, כאשר מצבה של הכוורת אינו מספק את הכוורנים, הם משמידים את כל הדבורים שבה. הכוורנות כוללת פגיעות נוספות, כגון כריתת כנפי המלכה כאשר מעבירים אותה לכוורת חדשה. בנוסף לכך, יצרו הריבוי, הצפיפות והעיוות הגנטי בדבורים פגיעוּת רבה יותר למחלות. תעשיית הדבש גורמת לא מעט פגיעה גם בחיות בר. הכוורנים נוהגים להרוג דובים וגיריות, הנחשבים בעיניהם כאויבים. הרג גיריות בידי כוורנים מתקיים גם בישראל, ובמקרים שהגיעו לידי תלונה במשטרה, בחר בית-המשפט שלא להתערב. בנוסף לכך, הריבוי המלאכותי של דבורים מביא לשינוי בדפוסי ההאבקה של פרחים, וכתוצאה מכך לפגיעה במערכת האקולוגית כולה. הלו, יש שם מישהו? הפגיעה בדבורים מוצגת על-ידי המתנגדים לצריכת דבש במונחים, הזהים למונחים שבהם אנו מתארים התאכזרות ליונקים ולעופות, למשל, שיכולתם לחוש נפגעים היא ברורה ביותר. אולם ניתן לתאר במונחים כאלה, למשל, גם את הטיפול בצמחים, אילו האמנו, שצמחים מסוגלים לחוש. אמונה כזו נחשבת כאבסורד (על אף שספרים בדיוניים כמו "החיים המסתוריים של הצמחים", יצרו, באמצעות האנשה גרוטסקית במיוחד, מעין "שמועה" הרווחת בחברה שלנו, כאילו צמחים "מתנהגים" ו"מרגישים" באופן הדומה לבעלי-חיים). השאלה החשובה היא, אם כן, האם יש בכלל משמעות להתייחס לפגיעה בדבורים כפי שאנו מתייחסים לפגיעה בבעלי חוליות? הגישה המקובלת בתנועה לשחרור בעלי-חיים תולה את התחום המוסרי כולו ביכולת לחוש רגשות שונים, כגון סבל והנאה. ללא יכולת לחוש דבר, אין שם "מישהו", שניתן להתייחס אליו – רק "משהו". אך מה לגבי דבורים? דבורים: מורכבות מדהימה. דבורים, כחרקים חברתיים, מקיימות ביניהן תקשורת מורכבת מאוד, על עניינים החשובים לחיי הכוורת. בדרך-כלל, המדובר בהעברת מידע על מקורות מזון. הדבורים מעבירות ביניהן מידע גם על צרכים נוספים, כגון מחילות העשויות לשמש כמקום חדש להשתכן בו. הדבורים מצליחות להעביר ביניהן מידע על הכיוון שבו נמצא אובייקט חשוב (כגון ציבור של פרחים), על המרחק שלו מהכוורת, על מידת עושרו ועוד. להעברת המידע, הן נעזרות בשילוב של כימיקלים בעלי ריח ותנועות גוף המתבצעות לפי דגמים מסוימים, בהתאם לכיוון התנועה ולרטט הגוף. יש שהמידע נמסר על-ידי דבורים שונות בו-זמנית, ועם זרימת המידע משתנים הסימנים ונוצרת בחירה לצאת ליעד מסוים, מבין האפשרויות שעלו. התקשורת המורכבת נערכת בתוך הכוורת החשוכה, הרחק מכל מגע חושי עם האובייקטים מעוררי העניין. דבורים חושבות? המדובר אפוא במה שנראה כשפת סמלים, הנשענת כנראה על ייצוגים מופשטים של דברים בעולם. למסקנה זו הגיע הזואולוג הוותיק והנודע דונאלד גריפין, הדמות הבולטת זה למעלה משני עשורים בתחום הנקרא "אתולוגיה קוגניטיבית" (תחום מחקר חדש, שעניינו מחשבתם של בעלי-חיים). גריפין קובע בלשון זהירה, שמידת המורכבות של התקשורת הסמלית בין דבורים מצביעה על כך, שהן מסוגלות לבצע מחשבות פשוטות (יש להעיר, כי לא נובע מכך, שגריפין מייחס יכולת חשיבה לחרקים שהמבנה החברתי שלהם פשוט יותר, ללא תקשורת מורכבת ביניהם). לאור הנתונים, גריפין מסתייג מן הניסיונות להסביר את התנהגות הדבורים במונחים מכניים פשוטים. הוא אף טוען, שהכחשת יכולת המחשבה של דבורים נובעת מתוך רצון לשמור על מעמד מיוחד לבני-האדם מחד גיסא, ולהרחיק את החרקים מתחום העניין המוסרי שלנו מאידך גיסא. חוקי פעולה פשוטים? זואולוגים אחרים מגלים ספקנות רבה יותר. מריאן סטמפ דוקינס, שהתפרסמה במחקריה על סבל ועל העדפות של בעלי-חיים, טוענת, שכל ביצועיהן המדהימים של הדבורים (ושל חרקים אחרים) אינם דורשים ייצוג של העולם במחשבה מודעת. לדבריה, הביצועים הללו מצרפים יחד שורה של חוקי פעולה, פשוטים מאוד כשלעצמם, והניתנים להסבר מספק כמנגנונים אינסטינקטיביים, לא-מודעים. השילוב בין מספר חוקי פעולה כאלה עשוי להיראות מסובך, אך לדעת דוקינס, מרכיבי התקשורת של הדבורים הם, למעשה, פשוטים מאוד. אחד הטיעונים החזקים של דוקינס (שעמדתה בהחלט מקובלת יותר מזו של גריפין) היא, שדבורים אינן מפגינות גמישות בשימוש שהן עושות במערכת הסמלים שלהן. הן מגיבות לתנאים נתונים באופן קבוע, ואינן יכולות להגיב כראוי על מצבים המתנגשים עם כללי התקשורת שלהן. לא דומות לבעלי חוליות. על המגבלות ביכולת התקשורת של הדבורים יש המוסיפים את העובדה, שדבורים, כחרקים אחרים, אינן מפגינות מאפיינים אחרים של היכולת להרגיש או לחשוב. למשל, אם חלק אחד מאיבריהן נפגע, אין הן מחזיקות את האיבר הפגוע במנוחה, תופעה המוכרת בבעלי חוליות כעדות לכאב. מערכת העצבים של הדבורים אינה כוללת מוח גדול ומאפיינים אחרים, הידועים כקשורים בתחושה בבעלי-חוליות. ואם לא די בכך, גם היתרון האבולוציוני של החישה אינו ברור כל-כך בעולמן הפשוט של הדבורים ובחייהן הקצרים – תנאים שבהם אינסטינקטים לא-מודעים מועילים יותר להישרדות. מי ייהנה מן הספק? על-פני הדברים, הטיעונים השוללים מן הדבורים את היכולת להרגיש נראים משכנעים יותר, מכל הבחינות: התנהגותית, פיזיולוגית ואבולוציונית. עבור רבים מאתנו, די ברמה זו של שכנוע, כדי להמשיך ולצרוך דבש. אך חשוב לציין, שגם חרם על צריכת דבש הוא מסקנה רציונלית מן הדיון, ולא תוצאת הנפשה עיוורת של יצורים אוטומטיים בעליל. התקשורת בין דבורים מורכבת מאוד, והקושי להסבירה הוא ממשי; על רקע זה, נקודת המוצא של דוקינס היא, שחובת ההוכחה בעניין נפש הדבורים (או יכולתן להרגיש), מוטלת על מי שטוען שיש להן נפש; זאת לעומת גריפין, שעבורו חלה חובת ההוכחה על מי ששולל מהן את הנפש. מדברי גריפין אף עולה, שהטענות על הפשטות לכאורה, אשר עומדת ביסוד התנהגותן של הדבורים, אינן בהכרח מדויקות, ומסקנות המחקר נוטות במיוחד להיות מושפעות מהנחות-היסוד המחקריות. הניתוח שלו מותיר את סוגיית קיומה של נפש הדבורים בספק. לדעת כותב רשימה זו, יהיה זה הוגן לתת לדבורים ליהנות מן הספק – אם אמנם הן מסוגלות ליהנות. מקורות יריב גלבוע, "חיי הדבורים והדבש: מתוק שמשאיר טעם מר – הדבש ונזקיו לבעלי-החיים, לאדם ולסביבה", טבע-און ובריאות 113, ספטמבר-אוקטובר 2001, עמ´ 9-12. Donald R. Griffin, Animal Minds, (Chicago and London: The University of Chicago Press, 1992), pp. 138-141, 178-194. Marian Stamp Dawkins, Through Our Eyes Only: The Search for Animal Consciousness, (Oxford, New York and Heidelberg: W. H. Freeman and Spektrum, 1993), pp. 89-102. David DeGrazia, Taking Animals Seriously: Mental Life and Moral Status, (Cambridge, New York and Melbourne: Cambridge University Press, 1996), pp. 105, 110-112.
