4. המרביצנים והמלטפים
גישות שונות לטיפול בקופים במעבדות ניסוי לא כלי מחקר. כיצד מתייחסת הקהילייה המדעית לבעלי-החיים שבמעבדות? הדימוי הרווח הוא של יחס קר ואדיש, כאילו מדובר במכשירי מחקר דוממים ותו לא. ארנולד ארליוק, פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת צפון-מזרח (בוסטון), יצא לשטח לבדוק איך חושבים ומתנהגים עובדי המעבדות. הוא ראיין עובדים וצפה בהם בשתי מעבדות דומות וקרובות זו לזו, המבצעות מחקרים דומים בקופים. האנשים שבחן ארליוק אינם מדענים, אלא עובדי המעבדות (ולמעשה – "בתי החיות"), הבאים במגע יומיומי ואינטנסיבי עם החיות, הרבה יותר מן המדענים. בקרב עובדים אלה, מצא ארליוק כי התפתחו רגשות חזקים כלפי הקופים – שלא כמו הדימוי הרווח של "מכשירי מחקר". אולם הרגשות היו שונים לחלוטין בשני המקומות, וכך גם דרכי הטיפול בקופים. הקאובויז: ניכור וסלידה. במעבדת אייווי (Ivy), נתפסה העבודה עם הקופים בעיני צוות העובדים (שכינו את עצמם "קאובויז" – cowboys) כעבודה קשה, גופנית, מלוכלכת ומסוכנת, שמטרתה אחת: המשכורת. בעיניהם, הקופים הם יצורים נחותים, מסריחים, בעלי אופי תוקפני ודוחה; הם בהחלט לא דומים לבני-אדם או לכלב שבבית. העובדים התנגדו לכל ניסיון לשפר את תנאי המחיה של הקופים, וגם הזנחה הייתה נפוצה: עובדים לא מיומנים או אדישים שכחו להאכיל את הקופים ולספק להם מים, ולא פעם נפגעו קופים ואף מתו כתוצאה מכך. כאשר נשאלו לדעתם על שיפור הטיפול בקופים, השיבו עובדים, שממילא הם כלואים ב"בית-כלא", ואין טעם במאמץ. הקאובויז והרודאו. היחס לקופים באייווי היה כוחני מאוד. התגרות, הפחדה ואף פגיעה מכוונת בגוף היו נפוצות, וכאשר העז קוף להתנגד או לתקוף עובד, הוא לא היסס "להחזיר" לקוף מנה אחת אפיים (העובדים הראו לארליוק קוף עם לסת מעוותת, תוצאה של מכת אגרוף או את מידי עובד כועס). עובדים זכו להערכה בקרב חבריהם ובעיני עצמם לפי מידת קשיחותם בטיפול בקופים, ולפי נכונותם ויכולתם לעבוד עם הקופים החזקים ביותר. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר במקרים, שהיה עליהם ללכוד את הקופים כדי לקחת אותם למעבדות – אירועים שנקראו בפיהם "רודאו". עובדים רבים התלהבו מן המאבק, סירבו ללבוש אמצעי מיגון, ויצאו להתגושש עם הקופים במטרה להכריע אותם במו ידיהם, כשהם מתארים זאת לארליוק במונחים של "ניצחון" ו"הפסד" במאבק. נפוץ היה גם השימוש באת, בעזרתו נהגו עובדים להפחיד קופים, לדחוק אותם לכלובים, ולהכות אותם כאשר התמהמהו. מעבר למאבקים, הייתה הכרעתו המהירה של הקוף מטרתם העיקרית של העובדים. במקרים רבים ירו בקופים חצי הרדמה, ואז לא פעם נפלו הקופים מגבוה על קרקע הכלוב. אנשי החיות. גישת העובדים במעבדת אורבן (Urban) הייתה שונה לחלוטין. הם הגיעו לעבודה מתוך אהבה לקופים, ורבים מהם (שכונו במעבדה "אנשי החיות"), תמכו במפורש בזכויות בעלי-חיים. הם ביקשו להעניק לקופים יחס טוב מתוך הכרה בעובדה, שהקופים יישארו במעבדה, איתם או בלעדיהם. העובדים העריכו את הקופים – את כוחם ואף את אישיותם האינדיבידואלית. הם שאבו סיפוק רב מן הקשר הרגשי בינם לבין מטופליהם, הקדישו זמן רב למשחקים עם הקופים מעבר לשעות העבודה הרשמיות, ואפילו אימצו הביתה גורים, שנדחו על-ידי אמותיהם. יש שהתייחסו לקופים, ובעיקר לגורים, כאל בני-אדם ממש – "תינוקות" או "חברים"; אחרים התייחסו אליהם כאל "חיות מחמד". ארליוק אינו מתייחס לקונפליקטים אלימים בין עובדי אורבן לבין הקופים; כיצד נתפסו הקופים ונשלחו לניסויים וכיצד הגיבו עליהם – הוא אינו מספר. איש המפתח. ארליוק טוען, שהיחס השונה כל-כך לקופים בשתי המעבדות, נובע באופן מובהק מהבדלים מכריעים בדרג ניהולי נמוך: האדם האחראי על שכירת העובדים ועל העסקתם. באייווי היה זה טכנאי מעבדה ששכר את העובדים. הוא הקפיד לבחור אנשים, שאינם נרתעים מעבודה קשה ומלוכלכת, ומבקשים לעבוד במקום זה כמו בכל מקום אחר – לעבוד, לקבל משכורת – וללכת הביתה; "משוגעים לחיות" ואף תומכים נלהבים בניסויים בבעלי-חיים – נדחו. באורבן, לעומת זאת, היה זה וטרינר ששכר את העובדים, ולטענתו הגאה – הוא נתן לקופים לבחור את העובדים, לפי הקשר שנוצר ביניהם. הווטרינר עצמו השקיע מאמץ רב בטיפול בקופים, וסירב להזדהות כתומך בניסויים בבעלי-חיים. תרבויות מקומיות. תחת הבחירה הראשונית וסגנון הניהול השונה, נוצרו תרבויות שונות לחלוטין בשתי המעבדות. באייווי נוצר מנגנון של בקרה חברתית באמצעות לעג ועלבונות. עובדים, שביקשו להעניק לקופים יחס טוב יותר מן הנורמה, זכו ליחס מזלזל מאוד. אפילו מי שביקשו לנקוט אמצעי זהירות במגע עם הקופים, ספגו עלבונות. הזנחת הקופים הייתה נורמה. משקל רב ניתן לניקיון הרצפה והקירות, למשל, מתוך התעלמות ממצבם של מתקנים חיוניים – וממצבם של הקופים: "לא חשוב אם יש עשרה קופים מתים בכלוב, כל עוד הרצפה נראית מבריקה", העיד אחד העובדים. בנוסף לכך, כללו הנורמות באייווי טיוח של מות קופים כתוצאה מהזנחה. זאת בניגוד לנורמות באורבן, שם נחשב הווטרינר כמודל לחיקוי במסירותו לקופים, והוא אף עודד ביקורת מטעם עובדים על טיפול לקוי. יש להעיר, שעבודתו של ארליוק, כעבודתו של סוציולוג מסורתי, חסרה ממד מהותי: הוא מתייחס רק לתרבויות של העובדים האנושיים במקום, אף על-פי שהתרבות היא מכלול יחסי-הגומלין שבין בני-האדם לקופים; ארליוק מתעלם כליל מן ההבדלים – אשר סביר ביותר להניח כי הם קיימים – בתרבותם של הקופים בשתי המעבדות. מעבר לארליוק. עבודתו של ארליוק עוסקת בקופים; הגישה של "אנשי החיות" עשויה להתפתח גם במעבדות המנצלות כלבים וחתולים, אך ככל הנראה, היחס לקורבנות העיקריים של הניסויים – מכרסמים – נע בעיקר בין אדישות להזנחה. מעבר לכך חשוב לציין, שהפער העצום בין אייווי לאורבן נוצר תחת חסותו של חוק אחד: "אנשי החיות" העניקו לקופים יותר ממה שנדרש בחוק האמריקאי, בעוד שה"קאובויז" הפרו את החוק ויצאו מזה בשלום, עקב כיסוי הדדי ופיקוח חיצוני רופף (או בלתי קיים). נתונים אלה ממחישים, עד כמה קצרה ידם של חוקים להגנה על בעלי-חיים: כל עוד לא נאסרו הניסויים וגרמו לפירוק המעבדות, האנשים הבאים במגע עם החיות הם שיקבעו את היחס אליהן; החוק משפיע, אך השפעתו משנית. התנאים המשופרים, באופן יחסי, במעבדת אורבן, הם תולדת חדירתם של "אנשי חיות" למעבדות. כדי להקל על סבלן של חיות במעבדות, נראה אפוא שהמשימה האפקטיבית ביותר כיום היא להכניס אנשים כאלה לתוך המערכת. מקור: Arnold Arluke and Clinton R. Sanders, “Systems of Meaning in Primate Labs”, in: Regarding Animals, (Philadelphia: Temple University Press, 1996), pp. 107-131.
