4. בשר כסמל לשליטה בטבע
לקראת ההרצאה: שליטת הציוויליזציה בטבע למה להתעניין בערכים סמליים? כולנו נתקלים בטיעונים שונים, המצדיקים אכילת מוצרים מן החי. אילו היו הסיבות לצריכת מוצרים אלה ענייניות לחלוטין, לא היה כל קושי לשכנע אנשים, להפסיק לצרוך אותם – והדבר, כידוע, קשה למדי. זאת משום שצריכה אינה נקבעת רק לפי ערך השימוש של המוצרים, אלא גם – ולא פעם בעיקר – לפי התפקוד הסמלי שלהם. למשל, ניתן להמיר בקלות את הבשר כמקור לחלבונים, במקור צמחי של חלבונים. אך מוצרים צמחיים אלה לא ימלאו את התפקידים הסמליים שממלאת צריכת הבשר, יהא התחליף התזונתי מוצלח ככל שיהא. החלפת התפקוד הסמלי של בשר – ושל מוצרים אחרים מן החי – קשה הרבה יותר מהחלפת תפקודו התזונתי. בשר: חשוב? לבשר מיוחסת חשיבות רבה ביותר בתרבויות רבות ושונות: אנשים משקיעים מאמץ גדול להשגת בשר – השקעה כלכלית או עבודה ישירה. קיים שפע עצום של מחוות סמליות הקשורות בהרג חיות, בהכנת בשרן לאכילה ובאכילה עצמה. קיימים ביטויים לשוניים מיוחדים, המתייחסים לבשר בנפרד ממוצרי מאכל אחרים. למען האמת, לא כל-כך חשוב. חשיבות זו, המיוחסת לבשר, כלל אינה משקפת כהלכה את הערך, שניתן לייחסו לצרכים ביולוגיים בבשר או לאפשרויות המעשיות להשיגו. מעידות על כך עובדות רבות: ברוב התרבויות מספק המזון הלא-בשרי את הרוב המכריע של הצרכים התזונתיים. בשר יקר הרבה יותר ממזון צמחי, כי הוא מכלה משאבים רבים יותר ביחס לערכו התזונתי. מיליוני אנשים, בתרבויות שונות, בחרו להימנע מאכילת בשר, והם נהנים מבריאות טובה לא פחות מאוכלי הבשר. יש המניחים, כי קיימת בבני-אדם משיכה טבעית לטעמו של בשר. אולם הטעם האנושי נייד ביותר: מאכלים הנתפסים כטעימים בתרבות אחת, נחשבים לא פעם כדוחים בתרבות אחרת. גם אם קיימות באנשים נטיות מולדות מסוימות לטעם, לא הן שקובעות מה יאהבו אנשים לאכול, אלא הערכים הרווחים בתרבותם. בשר: סמל לכוח ולהרג. אם כן, לא ניתן להסביר את המקום המרכזי שתופס הבשר בתרבויות שונות במונחים של חישובי עלות-תועלת, על בסיס של צרכים גופניים ואפשרויות מעשיות. הפער שבין הערך המיוחס לבשר לבין ערכו הממשי מתמלא במשמעויות סמליות, המבוססות על עובדה ברורה אחת, הידועה היטב בכל תרבות: בשר הוא תמיד גופה המת של חיה, שכמעט תמיד הומתה באמצעים אלימים. לעובדה זו יש השלכות מרחיקות לכת. הרג אינו יכול כמעט להיחשב כפעילות חסרת-משמעות. הוא מעורר תגובות חזקות. גם מן העובדה שה"מוצר" הוא חיה מתה לא ניתן כמעט להתעלם. מפגינים את שליטת האדם בטבע. בתרבות שבה רווחת הערכה לכוח, אנשים אוכלים בשר לא למרות שהדבר כרוך בעינוי ובהרג של חיות, אלא בגלל העינוי וההרג. מערכות הכוח הסמליות לוכדות את הקורבנות שלהן בתוך מעגל של אלימות: הכוח מאפשר לענות ולהרוג, וכתוצאה מכך משמשים העינוי וההרג כעדות לקיומו של הכוח; לכן, ככל שהורגים ומענים יותר, כך מעיד הדבר על קיומו של כוח רב יותר. הנחה זו, העשויה לעורר התנגדות ברגע הראשון, ניתנת לבדיקה במספר מישורים: בני-אדם נוהגים להפגין את כוחם כלפי חיות, מעבר לנדרש לצורך אכילתן. שיטות של הרג איטי היו נפוצות באירופה עד למאה ה-19, והן עדיין לא נדירות במזרח הרחוק (פציעה לצורך דימום איטי, השלכה למים רותחים, שיסוי כלבים ועוד). גם בימינו, במערב, מאכלי בשר הנחשבים כמעדנים, כוללים עינוי ממושך של החיות בתהליך הייצור שלהם: בשר עגל וכבד אווז הם הדוגמאות הבולטות ביותר. אכילת בשר מקושרת בגלוי לסטטוס חברתי גבוה. במהלך ההיסטוריה של תרבות המערב, אכלו המעמדות הגבוהים בשר רב יותר (בפער עצום, בדרך-כלל) מהמעמדות הנמוכים – מעבר למה שניתן להסביר על-ידי הפער ביכולת הכלכלית. לפי תיאוריות מן המאה ה-19 (השורדות במידת-מה גם בימינו), לא זו בלבד שהכוח מאפשר לאכול בשר רב יותר, אלא שהבשר נתפס כמאכל, היוצר עליונות גופנית ורוחנית על פני קבוצות חברתיות אחרות. גברים לבנים מן המעמד הגבוה אכלו במשך רוב ההיסטוריה האירופית יותר בשר מבני עמים אחרים (בעיקר בתנאי כיבוש), וגם מהנשים והילדים בחברה שלהם. אכילת הבשר נתפסה כמכוננת זהות גברית, ואילו אכילת מזון צמחי נתפסה כמכוננת זהות נשית – ונחותה. בני-אדם נרתעים מאכילת חיות, שלא הומתו בידי אדם. קיימת התנגדות נרחבת, בתרבויות שונות, לאכילת חיות שמתו מסיבות טבעיות – כלומר שלא מעורבת בהן הפגנת כוח אנושית. התנגדות זו עומדת בעינה גם אם החיה מתה בתאונה, ולכן אין להסביר רתיעה זו בחשש מפני מחלות. בשר כסמל דו-ערכי. התזה שהוצגה כאן עלולה להעלות את חמתם של מרבית אוכלי הבשר סביבנו כיום: "אין לי, כשאני אוכל בשר, דחף להפגין שליטה בחיות שאני אוכל! וממילא לא אני הרגתי אותן!". ואמנם, בחברה שלנו מתחרות ביניהן גישות מנוגדות ביחס לשליטה אלימה. מצד אחד מצויה בתרבות המערב אידיאולוגיה כוחנית, השמה את האדם (הגבר המערבי, בעיקר) במרכז היקום, כשליט של הטבע. תפיסת-עולם זו הגיעה לשיאה לפני 300 שנים ויותר; מאז היא בסימן של שקיעה, וגילויים בוטים של כוח ואלימות נחשבים יותר ויותר כביטוי ל"ברבריות", שיש לרסן אותה. גם היחס לבשר מושפע מכך. החיים עם סמל דו-ערכי. כדי לשמור על הערך הסמלי החיובי של הכוח, יש להסוות אותו (למשל: לעבד את גוף החיה המתה ולעטוף אותו בניילון). המראה הבוטה של הרג, דם או עיניים של חיה מתה נתפסים כ"בוטים מדי" וכתובעים הסוואה. יש מי שאינם מקבלים עוד את ההסוואה, ומצהירים כי הם צמחונים משום שבשר נראה בעיניהם מגעיל וברברי (כלומר, לאו דווקא מתוך הכרה מוסרית). בולטים גם אנשים הנמנעים מאכילת "בשר אדום" – בשר הנושא משמעות סמלית מובהקת יותר מבשר עופות, אף על פי שבמציאות החקלאית, הפגיעה בעופות אלימה הרבה יותר מן הפגיעה בבקר ובצאן. סמליות זו ניכרת גם בתגובתם של אנשים, המתריסים כנגד צמחונים וטבעונים; אלה נוהגים לומר "בא לי איזה סטייק!", (ולעתים – המבורגר); איש כמעט אינו מתריס בעזרת "פולקע" או "כנפיים", שערכם הסמלי מובהק פחות. מקורות עיקריים: Nick Fiddes, Meat: A Natural Symbol, (London and New York: Routledge, 1991). Carol A. Adams, The Sexual Politics of Meat: A Vegetarian-Feminist Critical Theory, (Ney York: Continuum, 1990).