תמיד איתנו
New member
../images/Emo26.gif מה דעתכן/ם?../images/Emo108.gif
הנה סיפור טרי מהחיים... היום בדרך לסידורים, עברתי ליד כביש וראיתי גור חתלתול קטן
שחור לבן ורואים עליו שהוא עזוב, רעב והכי חשוב ממש ליד הכביש. אתם לבטח חושבים שאו טו טו הוא... אז לא, הוא לא נדרס. הוא המשיך לעמוד על המדרכה. אינני מחבב חתולים במיוחד...המשכתי לדרכי אבל המחשבה עליו לא הרפתה ממני. כעסתי על עצמי. מדוע אני כמו כולם, ממשיל ללכת כאילו כלום...הרי אני איבדתי ילד, אני יודע מהו אבדן אז למה? למה לתת לחתלתול המסכן הזה להידרס?! חזרתי אליו, כל כך חמוד...הייתם צריכים לראות את כמות האהבה שהרעיף עלי...אחזתי אותו בידי והוא מייד נכרך על החולצה שלי צמוד צמוד לחזה וחיפש חום. נתתי לו, מדוע לא?! מה עושים איתו?! לתת לו למות ברחוב אינני יכול, וגם לא לגדלו...אז שמתי אותו בשמירה אצל מישהו שהבטיח לי לשמור עליו עד הערב. בערב, אשחרר אותו במקום פתוח לא ליד כביש, ואני מקווה שישרוד. אולם אני מנסה לדאוג שיאספו אותו מאגודת תנו לחיות לחיות. נקודות למחשבה:
1. אין ספק כי האבדן גרם לי להיות רגיש מאד לסבל של אחרים...אפילו שמדובר בחתול רחוב. 2. חושב על החתולה, אמא שלו שאם היתה יכולה לדבר היתה אומרת לי: "נכון שאני חתולת רחוב ולא בשר ודם...אבל אני שמחה שמי שאיבד ילד יודע מה זה לאבד...ודאגת שהחתול לא ידרס". 3. אני מתעסק עם חתול, וברגע זה ממש עשרות אם לא מאות ילדים , בני אדם נמצאים עזובים ללא השגחה, מסוממים, נאנסים ורעבים..מחפשים בית חם ואוהב ורק חלקם זוכה למקום מחסה. האם גם אתן/ם חשים כמוני, כי האבדן מעלה בנו תחושות ומחשבות שגורמים לנו להיות כה רגישים לסבלם של ילדים ובעלי חיים? אשמח לשמוע את דעתכן/ם
ממני, תמיד איתנו
הנה סיפור טרי מהחיים... היום בדרך לסידורים, עברתי ליד כביש וראיתי גור חתלתול קטן
