מעין סיכום

[יעל של תום]

../images/Emo26.gifמעין סיכום../images/Emo35.gif

כתבתי לדוריס תשובה להודעתה, והתגובה שלי התפתחה למעין מכתב שמיועד עבור כולכם. אני מעתיקה את ההודעה לכאן כלשונה. תרשי לי רגע אחד לדבר על מה שאני מרגישה עכשיו. ביומיים האחרונים אני נכנסת לכאן ולפורום השכן כל הזמן וקוראת כל מילה שנכתבת. מכל הדברים הקשים שנכתבו כאן, ההודעה שלך הזאת היא הנוראית והמכאיבה ביותר. זה איום ונורא מה שקרה לאמילי, המוות שלה ביסורים מחום ומחנק, המראה שלה שלא עוזב. זה עוד יותר איום שיכולנו למנוע את המוות הזה, בין אם נקודתית באותו בוקר ובין אם באופן גידול אחר. אבל אני מבקשת מכם, שלרגע אחד תזכרו שמאחורי ההודעות כאן, מאחורי הכינוי "יעל של תום" נמצאת אמא שבורה, שלא מחפשת אמפטיה ומצד שני גם לא מחפשת אנשים שיגידו לה "נו נו נו" ו"מה עשית?!". את זה אני עושה לבד, תודה. אבל לא ציפיתי למצוא כאן כל כך הרבה רעל ושנאה. לא ציפיתי לקרוא כאן הודעות כמו "תנו לה להתבשל בתוך עצמה - כי זה יכאב לה יותר, אולי לא עכשיו אבל כך הכאב והיסורים ישארו זמן רב יותר". אולי אלה לא המילים שבהם השתמשת, דוריס, אבל זה מה שזועק מתוך הטקסט שלך. אם את חושבת שבעזרת ההתקפות כאן עליי אני ארגיש טוב יותר אחר כך (כי "חטפתי") את פשוט טועה. את לא מכירה אותי, את לא יכולה לדעת עד כמה אני מודעת לעצמי ולתהליכים שאני עוברת. את לא יכולה (כך אני מקווה בשבילך) להבין את הכאב העצום הזה. כבר עברתי אבל נוראי בחיי, כשלפני 10 שנים אבא שלי התאבד, ובתור ילדה בת 16 הייתי צריכה להתמודד עם הידיעה שאבא שלי בחר למות. חשבתי שאין ידיעה יותר נוראית להתמודד איתה, וטעיתי. הכאב על אבא שלי לא הרפה ולא ירפה לעולם, ולכאב הזה, על אבא שלי, לא מתלוות תחושות כמו "יכולתי למנוע את זה" או "זה באשמתי". אני עדיין לא יודעת איך אני יכולה עכשיו ואיך אוכל בעתיד להתמודד עם הכאב של האובדן והאשמה. תגידו: "מה היא מתלוננת, מי שסבל היתה הכלבה, אין ליעל בכלל זכות דיבור". אז תגידו. תגידי, דוריס, "הנה - זה בדיוק מה שהתכוונתי כשאמרתי שאותם אנשים קופצים ואומרים שזה לא נכון ושעכשיו אני מרגיש חרא". אז תגידי. כלום לא ישנה את מה שאני מרגישה עכשיו ומה שארגיש אח"כ. אין לי לא את הצורך, לא את הרצון ובטח שלא את הכוחות להתמודד עם ויכוחים כאלו עכשיו. כשנכנסתי לכאן ביום שבת וכתבתי את ההודעה על אמילי, עשיתי את זה כדי לחלוק לאמילי את הכבוד הגדול שמגיע לה, את האהבה העצומה והאינסופית שיש לי כלפיה. עשיתי את זה כדי שאחרים יקראו וילמדו. "בעיני רוחי" ראיתי שרשור מכובד עם נרות לכבוד אמילי. הודעות התמיכה מאוד הפתיעו אותי, לא שיערתי שאנשים ימצאו בליבם חמלה כלפיי. אך הפתיעו אותי גם הודעות השנאה. אני מאמינה (עדיין) שלבו של האדם טוב בבסיסו, בעיקר כשמדובר באוהבי חיות שמסוגלים להרגיש כל-כך הרבה חמלה כלפי יצורים חיים. קראתי ולמדתי מכל מה שנכתב כאן. אני כמובן לא נמצאת כרגע במצב בו אני יכולה להחליט החלטות מושכלות ושקולות, לא יכולה "להסיק מסקנות". זה תהליך שייקח עוד הרבה מאוד זמן, עצב וכאב גדול. אני מודה לכל מי שכתב כאן את דעתו הכנה והאמיתית, בין אם זה היה בצורת חיזוק והשתתפות בצערי, ובין אם זה היה בצורת ביקורת. אבל אני מאוד כואבת את האופן בו נכתבו כאן דברים, את ההתקפות. אני מאמינה גדולה בכנות ובביקורת, אבל גם מאמינה גדולה באהבה וקבלה של בני אדם, גם כאלו שעשו טעות איומה ככל שתהיה מבלי שהתכוונו לכך. אם הייתי שומעת את הסיפור הזה כצד שלישי, בוודאי גם הייתי מרגישה כעס עצום כלפי הבעלים של הכלבה המסכנה. אבל לעולם, לעולם, לא הייתי שולחת חיצי רעל חדים כל-כך, לא בשעה כזו. ושוב - אני לא מנסה לגרום לכם לחשוב שאני בחורה כל-כך טובה ונחמדה, כרגע אני ממש לא מרגישה כך, גם לא כלפי עצמי. אבל אני מבקשת מכם, בכל לשון של בקשה, שלא תעשו את זה שוב לאחרים. אם אי פעם שוב תתקלו במצב כזה חכו רגע עם החיצים. אל תביעו סימפטיה אם אינכם חשים כך, תביעו ביקורת בונה. אבל אל תלקו. ולא כדי שאותו אדם "יתבשל בעצמו" יותר טוב אח"כ, אלא מתוך הבנה שזו שעתו הקשה ביותר של האדם (כן! כן! גם של האדם, לא רק של הכלבה האומללה שמתה ביסורים). ומעבר לכך שאותן הלקאות לא עוזרות, לא עכשיו ולא בטווח הרחוק יותר, הן גם גורמות לכאב קשה מנשוא, אם אפשר בכלל לכאוב יותר מהכאב אותו אני חשה מאז שמצאנו אותה, מאז שראיתי אותה בתוך האוטו והתחלתי לצרוח שהרגתי את אמילי. מאוד קל "למחוק" את אותן הודעות ממוחי, לבטל אותן בנימוק שהן סתם נועדו להכאיב, לכעוס ולהכעיס, ולא אומרות בעצם שום דבר. וזה לא נכון, אני יודעת שזה לא נכון. ועובדה היא שניסיתי והתאמצתי לקרוא את התוכן שעולה מבין החיצים והרעל, ולהפנים אותו היטב. את תהליכי המחשבה והסקת המסקנות אני אתחיל בשלב כלשהו, ובמידה רבה אעשה זאת בעזרת הביקורות שנכתבו כאן, אבל קודם תנו לי לעכל את מה שקרה. כי את זה אני חושבת שעוד לא הצלחתי לעשות. אני מאחלת לכם שלעולם לא תצטרכו להתמודד עם דבר כל-כך נורא, אבל בבקשה אל תשגו באשליות כמו "אצלי דבר כזה לא יכול לקרות". גם אני האמנתי בכך בכל ליבי. גם אם אתם יודעים שהדרך בה אתם מגדלים את כלבכם היא הטובה ביותר עבורכם ועבורו, גם אם אתם משווים כל הזמן בין אופן הגידול של אמילי לאופן הגידול שלכם, אל תגידו "לי זה לא יקרה". כי אחרת באמת לא למדנו כלום. לי יש עוד הרבה מאוד מה ללמוד, וכמו שאני אמרתי, בבוא הזמן אני אוכל להתחיל את תהליך הלימוד. אבל בבקשה, תלמדו מזה גם אתם. מהכל. אני אמשיך לחיות, אין לי אפשרות אחרת. החיים חזקים מהכל. יש לי תינוק בן שנה ושלושה חודשים שצריך אמא חזקה ובריאה, פיזית ונפשית. יש לי בעל שגם עליו עוברים תהליכים של אבל ואשמה. יש לי משפחה גדולה שכל-כך אהבה את אמילי. יש לי הרבה מאוד לחיות בשבילו. ואמילי היקרה תשאר תמיד בליבי, לעולם. אני אהבתי אותה אהבה עצומה וממשיכה לאהוב ולכאוב אותה גם עכשיו. אני אוהבת אותך אמילי. וכל כך כל כך מצטערת. שלכם,

 

[sagi.exe]

היי יעל...אני מבין אותך....

כשרק לקחתי את החתול שלי הוא היה הולך אחרי לכל מקום. פעם אחת כשלא שמתי לב הוא התיישב מאחורי (כשבישלתי) וכשעשיתי צעד אחורה...דרכתי עליו וריסקתי לו את הרגל.... אמנם הוטרינר שלי עשה נס...והיום החתול מופרע מתמיד... אבל כל פעם שהוא מסתכל עלי.....האשמה והצער בוערים בי. אבל חשוב לזכור...תאונות קורות ואין מה לעשות. חיות שהלכו לעולמן הן צער בדיוק כמו בני אדם שהלכו לעולמם... ובסוף מתגברים גם אם לא שוכחים. איתך בצערך. שגיא

 

[מ י א ו]

שלום יעל

אני לא מכירה אותך וגם לא הכרתי את אמילי, אבל הסיפור ומזעזע שלך כבר יומיים פשוט לא יוצא לי מהראש. אני נורא מרחמת על אמילי וגם עלייך ומאחלת לך מכל לבי להיות חזקה ולהתגבר על הכאב הנוראי. יחד עם זאת אני ממש מזועזת מכת התגובות התוקפות שקיבלת. לא תיארתי לעצמי שקיימים אנשים כאלה חסרי רגש, חסרי טקט, חסרי חינוך בסיסי, שלרגע לא חשבו עד כמה התגובות שלהם פוגעות בך ומחמירות את הכאב. לא פעם מופיעות בפורומים שונים הודעות על כלב שעבד או אל חתול שקפץ מהחלון מקומה גבוהה. ואני מודה, שגם אצלי בראש עוברות מחשבות: למה הכלב לא היה קשור? למה החלון היה פתוח? אבל אני בחיים לא אעיז לכתוב את זה לאנשים, כי אין לי זכות לשפוט אותם, במיוחד ברגע של אובדן. גם החתולה שלי פעם ברחה מהדירה שלא ראיתי ועברה לילה שלם בחדר המדרגות. ופעם אחת יצא מהחלון ומצאתי אותה מטיילת לאורך החלון של השכנים. ופעם היא נכנסה לתיק והעלנו אותה לבוידם מבלי לדעת. דברים כאלה קוראים. אנשים עושים דברים מתוך מחשבה שהם עושים את הדבר הנכון. רק אחרי המעשה אפשר לדעת אם הם עשו טעות או צדקו. אי אפשר לחזות כל דבר שיכול לקרות. ברור שצריך להיזהר, אבל החיים מלאים בסיכונים ואי אפשר למנוע את כולם. נכון, הסיפור שלך מאוד עצוב. ועווד יותר עצוב ומעצבן לראות את הלינצ´ שעשו לך חלק מהגולשים!

 

[brose]

יעל היקרה

תני לזמן לעשות את שלו, הרי זה תפקידו.. אני יודעת ששום דבר לא יכול לרפא את הפצעים, ובטח ובטח שהחיצים ששולחים עליך, רק מעמיקים אותם. אבל יש אנשים שלא שווים ממש התייחסות, כי הפרספקטיבה של העולם שלהם כל-כך לא נכונה, וכל-כך לא הגיונית, שכל מה שנשאר להם זה רק להתלונן, במקום לקבל את החיים כמוה שהם. אפשר מתי פעם להרים גבה, להזיז כמה אצבעות ושפתיים, אבל יש הבדל של עולם ומלואו בין זה לבין רצח האופי שעושים עלייך כאן. אז יעל, עזבי... אני לא יגיד לך שהחיים יפים, כי הם לא, ואני לא יגיד לך שמה שהיה ימחק, והכאב יעלם, אני רק יכולה להגיד לך להיות חזקה, וכמובן (בלי נימה אחת של שחצנות), ללמוד מהטעויות... אני בטוחה שהם לעולם לא יחזרו. יעל היקרה, תני לזמן לעשות את שלו... זה התפקיד שלו, לא?!?

 

[bluse]

יעל יקרה

את החיבוק הרחב והאמיתי שלי נתתי לפני יומיים אני מכירה אותך מפורום הנקה , למעשה לשרשור המזעזע הגעתי משם אני לא מכירה את הפורום הזה וטוב שכך. אני מחבקת אותך יעל, כי את בן אדם, כי את אנושית כי כמו שאמרתי כבר לכולנו קורים דברים איומים, חלק באחריותנו וחלק לא. חלק נגמרים בשלום וחלק לצערי לא. גם אצלי בחצר הכלבים והחתולים משוחררים, אני מהדפוקים האלה שקשה להם לקשור כלב, הרבה יותר מזעזע אותי לראות כלב שקשור יום שלם, אבל אין לי שום ביקורת על אדם שמחליט כך כמו שאין לי ביקורת להורים שמגדלים ילד בדרך שונה משלי. אני לא חושבת שלשחרר את הכלבה בחצר זו התעללות, התאכזרות, או חוסר אחריות. וכן כל אלו שצועקים לי זה לא היה קורה - הייתי אומרת תזהרו יוהרה היא דבר שמשלמים מחיר כבד עליו. כי כשכל כך בטוחים ואין ספק , ההתמודדות עם הלא צפוי הרבה יותר קשה. לסיום אני באמת חושבת שחלק מהתגובות כאן היו סוג של התעללות קשה כשכל מה שעובר לי בראש הוא שלא הייתי רוצה להיות כלב של אף אחד מהאנשים האיומים האלו.

 

[brose]

גם אני לא...

הייתי רוצה להיות

של אף אחד מהאנשים המזעזעים האלה, שמתיימרים להיות בני-אדם.

 

[יעל של תום]

שוב אני מבקשת

בכל לשון של בקשה. אל תרדו לרמה הזו, זה לא לעניין. כל מי שכתב כאן, גם אם דברים קשים וכואבים, עשה זאת מתוך אהבה גדולה לבעלי חיים. אני בטוחה שהכלבים של כולם כאן זוכים לאהבה רבה ולטיפול מסור.

 

[girl111]

יעל... אל תתייחסי

לתגובות השלליות. תמיד יש כאלה אנשים שיגידו דברים פוגעים לא בזמן ולא במקום. קארתי היום מה קרה לאמילי, ועוד לא קרה לי כזה דבר כאן בפורמים, אבל פשוט זלגו דמעות מעיני כשקראתי את הודעתך המרגשת. כאב לי כ"כ לקרוא את זה... אני לא שופטת אותך ( מי אני בכלל שאשפוט אנשים), אני יודעת שכל אדם עושה טעויות, ומי כמוני יודעת זאת.. כשהייתי בת 17 הייתה לי חתולה שמאד אהבתי. גרתי בזמנו בפנהאוז של ההורים והחתולה תמיד אהבה לשחק במרפסת. חשבנו שאם היא חתולה, אז לא יקרה לה כלום.. יום אחד היא נשכחה במרפסת , נפלה ומתה.הרבה מאז זמן לא הצלחתי לעבור לסדר היום.(היום, אני גרה בקומה שמינית, אני בכלל לא פותחת חלונות.. לפני שאני יוצאת מהדירה אני עושה "טקס" בדיקה, לראות אם יש ניילונים(שהחתולה שלי יכולה להכנס לתוכם, סכינים, אסלות סגורות וכו... אני יודעת שאולי זה נשמע מצחיק, אבל למדתי בדרך הקשה)וכו...) אני יודעת מה את מרגישה , ואני מתארת לעצמי שזה מאד כואב...אני מקווה שהרגשתך תשתפר בקרוב

 

[ד ו ר י ס]

החלטתי להגיב לך פה ולא שם

ודווקא בגלל שפה ההודעה לא מופנית אלי, אלא אל הכלל. חשוב לי שהדברים שאני כותבת פה יבונו היטב ויקראו ע"י כל מי שמתכנן אי פעם לקרוא איזה שהיא הודעה שנכתבה על ידי. ראשית, אם פגעתי בך בדברי - אני מתנצלת. זאת לא היתה הכוונה. אם זו היתה מטרתי הייתי מסתפקת בלהתנפל עליך בהודעה תוקפנית הרבה יותר ודורשת מחשבה הרבה פחות. התופעה שדיברתי עליה, של אנשים שמחפשים במצבים כאלו "הלקאה" עצמית מגורם חיצוני, היא לצערי תופעה שיצא לי לפגוש הרבה פעמים. סיפרת על אבא שלך, וגם אם זה מאוחר מאוד אני רוצה להביע השתתפות בצערך. מעבר לכך זה גם גורם לי להרגיש מספיק בטוחה לחלוק איתך סיפור משלי, על הפעם הראשונה בה נתקלתי בתופעה הזו: אבא שלי, להבדיל אלף הבדלות מאבא שלך - הוא חלאת המין האנושי. במשך שנים ארוכות מאוד הוא מירר את חיי בצורות שאני ממש לא מעוניינת להזכר בהן כרגע ולהרוס לעצמי את היום הזה. בגיל 16 יצאתי מהבית ולא שבתי אליו גם לאחר ש"הבית" הפך להיות ביתה של אימי שהתגרשה ממנו. פשוט לא יכולתי לשאת את זה, מסיבות ברורות. לפני כשלוש שנים אבא שלי קרא לי לביתו, אמר שהוא רוצה לדבר איתי. האינסטינקט הראשוני שלי היה לסרב, מן הסתם. אני לא יודעת למה ואיך מצאתי כוחות והלכתי אליו. הוא דיבר במשך שעה ארוכה על הדברים שהיו בעבר, התנצל והמתין שאני אלקה אותו את אותה הלקאה שהוא כל כך רצה, כדי להרגיש טוב עם עצמו, כדי להרגיש שהוא קיבל את מה שהגיע לו. לצערי הרב - סיפקתי לו אותה. צעקתי, צרחתי, בכיתי, קיללתי וזעמתי. זה הוכיח את עצמו כטעות - ימים ספורים לאחר אותו ארוע הוא החל להתקשר אלי באופן קבוע, בטוח שעכשיו, "כשקיבל את שלו", פתחנו דף חדש. זאת למרות שבאותה שיחה ארורה אמרתי לו שוב ושוב שאני לא רוצה שום קשר איתו. במשך השנים האחרונות הוא שוב ושוב מנסה ליצור איתי קשר, וזה לא קל להתחמק - אחנו גרים באותו קיבוץ. בזמן הזה גיליתי שבכל פעם שנזקקתי לעזרתו - הוא לא היה שם, ושבכל פעם שהוא נזקק למשהו ממני - הוא רץ ישר אלי. גיליתי שהוא לא הפנים, לא הבין, לא קלט כמה קשה לי בכלל לראות אותו. זאת, משום שהוא עדיין לא הבין מה לא בסדר בכל מה שהיה. לפני כמה חודשים ניתקתי איתו את הקשר. בפעם שלאחר מכן, כשהוא ניסה ליצור איתי קשר והתחיל שוב בזמירות המוכרות "אני חרא של בנאדם, עשיתי דבר נורא" וכו´ וכו´ - לא הגבתי. פשוט לא הגבתי. אמרתי לו שכשהוא בעצמו באמת יגיע למסקנה הזו מתוך עצמו, לא מתוך זה שאני ואנשים אחרים אומרים לו את זה - יהיה לנו על מה לדבר. רק כשהוא יבין באמת מה לא בסדר אצלו, רק כשהוא יבין שהוא האשם ולא כל העולם ואשתו (ואני, כמובן, ש"הייתי ילדה קשה" כך הוא טען אז)- הוא יבין איך לתקשר איתי היום. ולאט לאט הוא מבין. הוא כבר מכבד, סוף סוף את רצוני לא להיות איתו בקשר, ומדברים שאני שומעת מאנשים אחרים - הוא בהחלט מתחיל להבין ולהפנים שהוא ורק הוא אשם. הוא מבין את זה באמת הפעם, כי הוא לא קיבל לא ממני ולא מהסביבה את הכעס שהוא כל כך רצה, את ההאשמות. הוא לא מרגיש שהוא יצא ידי חובה, להבדיל מבסיבוב הראשון. אז נכון, זה מקרה קיצוני. וחלילה, אני לא משווה ולו לרגע את מה שעשה לי אבא שלי למה שקרה עם אמילי (וחשוב לי שזה יהיה ברור!). אבל - בכוונה נתנתי לך דוגמא קיצונית, אפילו קיצונית מאוד. אני יכולה לצערי, לתת לך עוד עשרות דוגמאות לאנשים שפגעו כך או אחרת באחרים, "קיבלו את שלהם" מהסביבה ובכך יצאו ידי חובה והמשיכו הלאה אחרי זמן מה. אז אולי את צודקת, אולי את אחרת מכל אותם אנשים שפגשתי. אולי את לא תרגישי בעוד זמן מה טוב יותר כי "קיבלת את שלך". ואולי לא - אולי התת מודע של כולנו חזק יותר מאיתנו. אני יכולה רק להגיד לך שאת הגישה הזו אני מכילה גם על עצמי, ויכולה לתת לך גם דוגמאות לגבי עצמי, כשנהגתי כך. החיפש אחרי הלקאה מגורם חיצוני הוא לא חולשת אופי, הוא לא אומר שמדובר באדם רע. אני רואה את זה כחלק מטבע האדם, לא פחות ובטח לא יותר. אני לא מייחסת לזה חשיבות בשעה שאני שופטת אדם, כי לתפיסתי כולנו כאלה. זה פשוט קל יותר. הרעיון ממש לא היה "תנו לה להתבשל בתוך עצמה - כי זה יכאב לה יותר, אולי לא עכשיו אבל כך הכאב והיסורים ישארו זמן רב יותר", ממש לא, וצר לי אם זה מה שהבנת. הרעיון היה לא שהיסורים והכאב ישארו זמן רב יותר, כי אלו ישארו זמן רב איתי או בלעדי. הרעיון שהובע בדברי כוונתו היתה שאם אין התערבות חיצונית בשלב הזה - מוסר ההשכל נלמד טוב יותר, האחריות נלקחת בעומק הרבה יותר רציני של הנשמה, פחות על פני השטח. אין לזה קשר ליסורים וכאב. יש לזה קשר להתבשלות רעיון לקיחת האחריות. יש לזה קשר לשאלה שכרגע לא לי ולא לך יש תשובה בקשר אליה - איך תנהגי בעוד שנה? בעוד שנתיים? בעוד שלוש? איך תנהגי עם הכלבה הבאה, אם תהיה? ניכר בהודעותיך, מהראשונה שכתבת ועד לנוכחית, שינוי מהותי בתפיסת האירוע הנורא שקרה. ניכרת לקיחת אחריות הולכת וגוברת. כל שטענתי הוא שלו שינוי זה היה נובע מעצמך, במשך הזמן, ולא מתוך הטפות מוסר של מלומדי הפורום - הוא היה משמעותי יותר בשבילך עצמך. זה טבעם של תהליכים שקורים לנו מתוך עצמנו - הם פשוט עמוקים יותר. ואולי - אולי טעיתי לגביך. אולי את באמת לא כזאת. אם כך הדבר - יתכן וההלקאות האלו כן היו במקומן. אני לא חושבת כך. אני חושבת שהדבר הטוב יותר לעשות היה להניח לך לעבור את שלבי האבל השונים (שאגב, האשמה עצמית היא חלק מהם, אך במקומה לעיתים נדירות). את כל הביקורת, שאני כן חושבת שהיה ראוי שתשמע - היה ראוי לדעתי להשמיע בזמן אחר. לפעמים החוכמה הגדולה ביותר היא לשתוק ולזכור. לקחת את הדברים, ולהבין שהאדם שמולך לא בשל כרגע לקבל את מה שיש לך להגיד לו. זה מה שחשבתי לגביך, וזה מה שהצעתי לאחרים בפורום לעשות. להגיד את הדברים - כן. עכשיו? לא. אני בטוחה שלפחות לגבי מעוד הביקורת - תסכימי איתי, גם אם לא תסכימי איתי לגבי הסיבהלדחיית הביקורת. כך או כך, לפחות בנוגע למועדים המתאימים להטחת ביקורת, אנחנו מסכימות... ואת יודעת מה? זה מה שחשוב. אחרי הכל גם אם הדברים הם כפי שאני רואה אותם וגם אם כפי שאת רואה אותם, אם הטחת הביקורת תעשה בזמן בו שתינו טוענות שהיא תהיה מתאימה יותר - לפי שתי התפיסות היא תהיה מועילה יותר... אני מקווה שעכשיו את מבינה למה התכוונתי, מבינה שלא היתה כל כוונה לפגוע או לראות אותך סובלת לאורך זמן רב יותר. הערתי את ההערה הזו כי ראיתי לנכון להעיר אותה, לטובתך. לטובתך, כי אני מאמינה בכנות דבריך כשאת מדברת על הכאב. מאחר ואני מאמינה בכאבך, אני הייתי רוצה שאת מעט הטוב שאפשר להוציא מכאב שכזה (=לקיחת אחריות אמיתית וכנה, עמוקה ומאלה) תקבלי לפחות. אילו לא הייתי מאמינה שבאמת כואב לך, אילו לא היה לי אכפת שבעתיד תהיה שלמה עם עצמך יותר - לא הייתי כותבת זאת. אני מקווה שיהיה לך רק טוב, באמת. אני מאמינה שתחזיקי מעמד, ולא כי אין לך ברירה, אלא כי יש לך בשביל מה ובשביל מי להחזיק מעמד! אני אולי ילדונת, כולי בת 22, אבל עברתי כבר מספיק וראיתי כבר מספיק כדי לדעת שמי שיש לו בשביל מי להחזיק מעמד - יחזיק מעמד. יש לך את תום, יש לך את בעלך, יש לך את משפחתך הגדולה, כתבת בעצמך. אל נא תראי בהם כ"אין ברירה אלא להחזיק מעמד", אלא כ"יש לי בשביל מי להחזיק מעמד" - ראי בהם את נקודת האור בחושך הזה. וכפי שכבר כתבתי - לאור נסיוני עם בני אדם וכלבים אני נוטה להאמין שבגן העדן הכלבים הם הרוב המכריע, הם כאלה טובים שהם מגיעים במותם לשם ורק לשם - אני מאמינה שגם אמילי שלך שם עכשיו. תחזיקי מעמד גם בשבילה, אני בטוחה שהיא היתה רוצה בכך. היי חזקה. ושוב - אם פגעתי, אם הכאבתי, אם גרמתי לך להרגיש נורא - אני מצטערת מעומק ליבי. אוהבת, דוריס.