../images/Emo26.gif פינת אור - פרשת ראה../images/Emo36.gif
בתנ"ך הרבה הפעמים במקום נִפְעֹל ונִפְעַל מופיעה הצורה נִפְעְלָה: נִפְרְצָה, נִשְׁלְחָה ועוד. כשישנה אות גרונית החיריק הופך לפתח - "נַעְצְרָה-נָּא אוֹתָךְ" (שופטים יג,טו). ולפעמים גם חל חוק ה-??? (שמישהו יזכיר לי!
), והחטף-פתח שהיה אמור לבוא באות הגרונית הופך לפתח רגיל בגלל השווא שלאחריו, כמו בפרשתנו - "נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים..." (דברים יג,ז) (נַעְבְדָה --> נַעֲבְדָה --> נַעַבְדָה). בפרשתנו מופיעה גם צורה נוספת: נָעָבְדֵם (דברים יג,ג). לדעת הרב מרדכי ברויאר שני הקמצים הם קטנים (המבוטאים O). התהליך דומה לקודם: נָעֳבְדָה (כמו נָעֳמִי) --> נָעָבְדָה (כל הקמצים קטנים!). יש לציין שלפי המסורת הספרדית, בדומה למילה נעמי, הקמץ הראשון נקרא כקמץ גדול (A).
מעלי גרה - דיברנו כבר. אמנם הבאתי מקור מספר ויקרא, אבל עניני כשרות החיות נזכרים גם בפרשתנו (פרק יד)
"מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים, תּוֹצִיא אֶת-כָּל-מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ..." (דברים יד,כח). "מִקֵּץ שֶׁבַע-שָׁנִים, תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה" (דברים טו,א). בלשוננו אנו מפרשים מקץ - מסוף - אחרי שלוש שנים, אחרי שבע שנים. אבל בתנ"ך ניתן לראות שלפעמים "X שנים" משמעותו "השנה ה-X" כמו: " שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, עָבְדוּ אֶת-כְּדָרְלָעֹמֶר; וּשְׁלֹשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה, מָרָדוּ. וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר, וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ..." (בראשית יד,ד) בנוסף לכך, יש מפרשים ש-"קץ" משמעותו גם סוף וגם התחלה, ולכן: מקץ שלוש שנים = מתחילת השנה השלישית מקץ שבע שנים = מתחילת השנה השביעית. כך מפרש רבי אברהם אבן עזרא (ראב"ע) בשני המקומות. לפירוש הפסוקים יש גם משמעות הלכתית ואכמ"ל. אהרון מרסקי, בפירושו לספר דברים בסדרת "דעת מקרא" מביא דוגמה נפלאה שגם היא מוכיחה שפירוש כזה אפשרי: "כֹּה-אָמַר יְהוָה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: אָנֹכִי, כָּרַתִּי בְרִית אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם, בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר. מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר-יִמָּכֵר לְךָ, וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים, וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי, מֵעִמָּךְ" (ירמיה לד,יג) מקץ שבע שנים = בתחילת השנה השביעית!
את קרבן הפסח יש לצלות באש כמו שנאמר בספר שמות: "אַל-תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא, וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם: כִּי אִם-צְלִי-אֵשׁ, רֹאשׁוֹ עַל-כְּרָעָיו וְעַל-קִרְבּוֹ". (שמות יב,ט) אם כך כיצד נאמר בפרשתנו: "וּבִשַּׁלְתָּ, וְאָכַלְתָּ, בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ..."? (דברים טז,ז) אלא שבתנ"ך כמו בלשוננו בישול הוא שם כולל לכל צורות הכנת האוכל. ומביא ראב"ע את הפסוק המפורש בפסח שעשה המלך יאשיהו: " וַיְבַשְּׁלוּ הַפֶּסַח בָּאֵשׁ, כַּמִּשְׁפָּט; וְהַקֳּדָשִׁים בִּשְּׁלוּ, בַּסִּירוֹת וּבַדְּוָדִים וּבַצֵּלָחוֹת, וַיָּרִיצוּ, לְכָל-בְּנֵי הָעָם." (דברי הימים ב, לה,יג). את קרבן הפסח בישלו באש = צלו, ואת הקרבנות האחרים שמותר לבשלם במים בישלו בסירות(!) = סירים.
ומן ההפטרה (ישעיהו נד,יא) מי שהמציא את המילה אקדח במשמעות כלי ירייה (מישהו ידוע מי?), ודאי עשה זאת בגלל השורש ק-ד-ח שמעותו בלשון המקרא הבערת אש. כמו: " כִּי-אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי" (דברים לב,כב, עיינו בפינה הקודמת). בהפטרה מופיעות אבני אקדח, ומפרש עמוס חכם ב-"דעת מקרא" שגם כאן המשמעות היא אש - אבנים מבריקות כאילו הן בוערות באש. " וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ, וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח; וְכָל-גְּבוּלֵךְ, לְאַבְנֵי-חֵפֶץ." (ישעיהו נד,ב) שבת שלום
