אילו הם היו שואלים אותי הייתי מחזקת את ידי התובעים, ומציעה להם לתרום את הכסף שביה"מש יפסוק להם (בהנחה שיזכו גם בעירעור) למטרה הומניטרית כלשהי, שאינה קשורה ליהודים. החשיבות של פסיקה כזאת, היא בעיניי מהותית- לסתור את הטענה ש"לא היתה לנו ברירה,ולכן גם איננו נושאים באחריות", טענה שרווחת בכל שדרות הציבור בארצות אירופיות רבות. חברות שעשו עסקים עם הנאצים, נהגי רכבות המוות, רופאים וכמרים שחטאו לשבועותיהם, וגם "סתם" אנשים, שראו את שכניהם נעלמים, הציצו מאחורי הוילון ולא עשו דבר- כולם נושאים באחריות. נכון שהפחד שלט, והיה קשה להעיז לקום נגד הרֶשע; אבל סיפורים כדוגמת סיפורן של הנשים הברלינאיות שהפגינו נגד מעצרם של בעליהן היהודים ע"י הגסטאפו, והביאו לשיחרורם (אם אני זוכרת נכון-ב43'), מוכיחים שזה היה אפשרי. כדי להדגיש את עקרוניות התביעה, ולא לתת פתח לחריצת לשון, ניראה לי רצוי לתרום את הכסף.