DoRiT ChaN
New member
../images/Emo28.gif../images/Emo107.gifאמ...אני חדשה פה.
שלום. שמי דורית ואני בת 14. הגעתי לפה דרך אחד הפורמים האחרים. אני לא יודעת אם מה ה"סיפור" שלי מתאים לפה. אבל לפי עוד כמה ילדים שראיתי פה אז יכול להיות שכן: נסעתי עם אחותי וסבא שלי לנתניה בשל לחגוג מאורע משפחתי. פתאום, באמצע הנסיעה שלנו לשם סבא שלי קיבל התקף לב והאוטו התחיל להתנגש בצידי הכביש. זה הדבר הכי מפחיד שקרה בחיים שלי. תוך כדי שאנחנו מתנגשים בצידי הכביש אני רואה את סבא שלי על ההגה, ללא הכרה. ואז פתאום עצרנו בצד הכביש. למזלי ולמזל אחותי לא נגרמה לנו שום תאונה ואנחנו יצאנו בסדר-חוץ מסבא שלי שמת בגלל ההתקף לב הזה. רק מלהיזכר בזה זה גורם לי מחנק בגרון. בשביל ילדה בכיתה ד' זאת הייתה החוויה הכי טראומתית שהייתה לי. בגלל הדבר הזה הייתי מאוד אובססית לעניין של אמא ואבא שלי בכבישים. הייתי חייבת תמיד לדעת מתי הם חוזרים מעבודה, בילוי, פגישות וכדומה. אם היה נגיד יום שבו היה להם פגישה, וכבר הגיע הלילה והם מאחרים הייתי פורצת בבכי ורצה לטלפון בשביל לשאול למה הם חזרו כבר הביתה. שנה לאחר מכן, כשעליתי לכיתה ה', כל השנה הייתה לי את הטראומה הזו [לא ידעתי אז שזה מהתאונה, אחרי קריאה קצרצרה בפורום הבנתי שכן] ולא הלכתי כלל לביצפר. הייתי נעדרת רוב הזמן. ואפילו חברותיי התחילו לדאוג 'למה אני לא מגיעה לביצפר'. עכשיו אני עולה לכיתה ט', האובססיה לטלפונים חלפה לי. אבל אני לא דיברתי מאז על התאונה אם אף אחד. אני עכשיו חושבת אם בכלל כדאי לי לשלוח את ההודעה הזו. אבל מצד שני אני רוצה לספר את זה כבר למישהו, אני מרגישה את זה כמו רעל בתוכי. גם העידרויות לאט לאט ונעלמו. אולם יש זמנים שאני נעדרת יותר מהרגיל.
שלום. שמי דורית ואני בת 14. הגעתי לפה דרך אחד הפורמים האחרים. אני לא יודעת אם מה ה"סיפור" שלי מתאים לפה. אבל לפי עוד כמה ילדים שראיתי פה אז יכול להיות שכן: נסעתי עם אחותי וסבא שלי לנתניה בשל לחגוג מאורע משפחתי. פתאום, באמצע הנסיעה שלנו לשם סבא שלי קיבל התקף לב והאוטו התחיל להתנגש בצידי הכביש. זה הדבר הכי מפחיד שקרה בחיים שלי. תוך כדי שאנחנו מתנגשים בצידי הכביש אני רואה את סבא שלי על ההגה, ללא הכרה. ואז פתאום עצרנו בצד הכביש. למזלי ולמזל אחותי לא נגרמה לנו שום תאונה ואנחנו יצאנו בסדר-חוץ מסבא שלי שמת בגלל ההתקף לב הזה. רק מלהיזכר בזה זה גורם לי מחנק בגרון. בשביל ילדה בכיתה ד' זאת הייתה החוויה הכי טראומתית שהייתה לי. בגלל הדבר הזה הייתי מאוד אובססית לעניין של אמא ואבא שלי בכבישים. הייתי חייבת תמיד לדעת מתי הם חוזרים מעבודה, בילוי, פגישות וכדומה. אם היה נגיד יום שבו היה להם פגישה, וכבר הגיע הלילה והם מאחרים הייתי פורצת בבכי ורצה לטלפון בשביל לשאול למה הם חזרו כבר הביתה. שנה לאחר מכן, כשעליתי לכיתה ה', כל השנה הייתה לי את הטראומה הזו [לא ידעתי אז שזה מהתאונה, אחרי קריאה קצרצרה בפורום הבנתי שכן] ולא הלכתי כלל לביצפר. הייתי נעדרת רוב הזמן. ואפילו חברותיי התחילו לדאוג 'למה אני לא מגיעה לביצפר'. עכשיו אני עולה לכיתה ט', האובססיה לטלפונים חלפה לי. אבל אני לא דיברתי מאז על התאונה אם אף אחד. אני עכשיו חושבת אם בכלל כדאי לי לשלוח את ההודעה הזו. אבל מצד שני אני רוצה לספר את זה כבר למישהו, אני מרגישה את זה כמו רעל בתוכי. גם העידרויות לאט לאט ונעלמו. אולם יש זמנים שאני נעדרת יותר מהרגיל.