../images/Emo31.gif חוויות ממרכז יום לתשושי נפש
סיפרתי לכם כבר שבעלי ביקר למעלה משנתיים במרכז יום רגיל, במושב מחוץ ליישוב שלנו, והשתלב בו נהדר ואפילו כיכב בו, כי האישיות שלו מאוד כריזמתית, והוא היה אהוב מאוד על המבקרים ועל הצוות. הוא תיקשר נפלא עם האנשים, הצחיק ועזר, בקיצור, השתלב יפה למרות המחלה... אבל לאחרונה חלה התדרדרות גדולה במצבו שהבחינו בה גם במרכז היום והציעו לי למצוא לו מקום מיוחד לתשושי נפש. ביישוב שלנו יש מרכז יום גדול מאוד שיש בו מחלקה לתשושי נפש, אבל האוכלוסייה מאוד אתנית, הרקע שלו לא מתאים להם וגם הרמה האינטלקטואלית שלו עדיין גבוהה מאוד. קיבלתי המלצה על מקום אחר, באזור כפרי, לא רחוק מהיישוב שלנו אלא שלא יממן את הנסיעות. ביום רביעי הלכתי, ביחד עם הבת של בעלי, לבקר בשני המקומות. המקום הכפרי אכן נחמד, טובל בירק, האווירה בו פסטורלית ויש בו קבוצה של כ-40 תשושי נפש. ביניהם חלק במצב מתקדם מאוד ואחרים במצב שנראה על פניו קל יותר, הם מתקשרים וערנים וחביבים. הצגתי בפני מנהלת המקום את הבעיה שלנו שלא נוכל לממן את הנסיעות היומיות למקום והיא הבטיחה לבדוק מה היא תוכל לעשות ותיתן לנו תשובה. ביום חמישי הלכנו ליום ניסיון במרכז היום שביישוב שלנו. קיבלו אותנו יפה מאוד. אני הצטרפתי לבעלי ושהיתי איתו במשך שעתיים ולאחר מכן עזבתי אותו והוא חזר עם ההסעה בצהרים. אז המקום גדול מאוד ופונקציונלי מאוד. הוא מכיל כ-100 קשישים בכל יום, אבל המחלקה לתשושי נפש נמצאת באגף נפרד, וכוללת 10 אנשים בס"ה, כולם במצב הרבה יותר מתקדם מזה של בעלי. הצוות המטפל נראה מאוד מסור וחם, יש הרבה עבודה של אחד על אחד, באמת, מבחינת טיפולית המקום ממש עושה רושם טוב וגם המחלקה הקטנה זה דבר שמאפשר יותר תשומת לב לכל אחד. בנוסף לצוות הקבוע יש להם כוחות עזר של בנות שירות ושל סטודנטיות שבאות בכל יום ועוזרות וכן קלינאיות תקשורת. בקיצור, אכן, המקום יכול לשמש מודל למרכז יום. אבל הרקע של האנשים, המצב הסוציו-אקונומי שלהם, הרמה האינטלקטואלית שלהם, מצב המחלה שלהם בכלל לא מתאימים לבעלי. הוא אמנם הרגיש שם בסדר. לא הפריע לו שום דבר. הוא מיד הרגיש שהוא מתבלט ומקבל תשומת לב מיוחדת. השתדל לעשות רושם על הבנות הצעירות, השתמש הרבה בחוש ההומור שלו וכו', אבל הוא נראה שם כמו נטע זר. יש שם אנשים שצריך להאכיל אותם, אנשים שכבר בכלל לא מתקשרים אנשים שצריך כל הזמן להעיר אותם כדי שייקחו חלק בפעילות, חלקם עם קשיי תנועה חמורים, חלקם בכסאות גלגלים, בקיצור, יותר כמו במוסד סיעודי... יצאתי משם ברגשות מאוד מעורבים. מצד אחד הרגשתי שיש שם טיפול מסור וחם והצוות באמת עושה עבודה נפלאה, אבל החומר האנושי לא מתאים לנו לצערי. גם אם אולי לבעלי זה לא מפריע במצבו, אני, כמסתכלת מהצד רואה שהוא ממש לא מתאים למקום. אחרי יום כיפור אצטרך לדבר עם העו"ס שלנו ולהסביר לה את המצב. אני בטוחה שגם היא תראה את זה כך. בינתיים הוא ימשיך באוקטובר עוד במרכז היום הרגיל שלו ובמשך החודש נצטרך למצוא לו פתרון. הבעיה היא בעיית מימון ההסעות למקום השני. אמנם לא היינו שם עוד בניסיון, אבל ממה שראיתי, בין החומר האנושי יש אנשים שהרבה יותר מתאימים לרקע שלו... אמנם יש שהם הרבה יותר אנשים ורק ארבע מטפלות קבועות על 40 מטופלים, אבל אני מקווה שגם להם יש כוחות עזר ואנשי מקצוע שבאים לעזור. האמת, אני מאוד מתוסכלת מהמצב. אולי אינני אובייקטיבית אבל עצם העובדה שהוא צריך לעבור למקום של "תשושי נפש" גורם לי לעצב רב. אני יודעת ומרגישה היטב בבית את הירידה שלו בתפקוד היום-יומי אבל לראות קבוצה של 40 תשושי נפש מרוכזים במקום אחד, בשלבים שונים של המחלה, זה מראה מאוד לא מלבב, ולחשוב שזו תהיה החברה שלו כל יום, זה מעציב אותי. אני גם יודעת שאם לא תיפתר בעיית ההסעות, אז בלית ברירה הוא ייאלץ לבקר במרכז היום שביישוב שלנו, ואולי מבחינת הטיפול והיחס זה יהיה בסדר, אבל מבחינת החברה זה יהיה ממש לא מתאים. בזמן ששהיתי איתו, לאחר ארוחת הבוקר והפעילות שעשו, פתאום הוא אמר לי "שבחיים הוא לא חשב שהוא יגיע יום אחד למקום כזה"... כאילו פתאום היתה לו הארה... והוא הבין את מצבו. זה כל כך מצער... האמת, אני כבר כמה ימים בסערת רגשות, לא ישנה בלילה, לא יודעת מה לעשות ומה יהיה. ברור לי שאם לא תהייה ברירה הוא יילך למקום ביישוב שלנו, זה עדיין עדיף על לשבת בבית, אבל זה כל כך לא מתאים לו וגם לא מגיע לו. הוא צריך להיות במקום אחר עם אנשים אחרים... אבל במצבי אינני יכולה לאפשר לו משהו אחר וזה מעציב אותי עד מאוד. בכל אופן, רציתי לאחל לכל הפורום המיוחד והנפלא והחם הזה כתיבה וחתימה טובה ושתהיה שנה טובה.