../images/Emo32.gif היום היה היום הרע ביותר בחיי
אני חייב לשתף אתכם במה שעבר עליי היום. לא שזה קשור למשהו. אבל שתדעו בכל זאת. אז היום בבוקר התעוררתי בסביבות שעה אחת עשרה. היו לי ימבה סידורים לעשות. התעוררתי בחיוך, הגברתי את הווליום של הטלויזיה שדלקה על MTV. הלכתי להתקלח. שתיתי קפה. אחחחח החיים הטובים. סיגריה - ואני מוכן לצאת מהבית. מגיע לדלת. המפתח לא במנעול. מציץ על המתקן של המפתחות - הוא לא שם. חוזר לחדר, בודק על הטלויזיה. לא שם. אולי נפל? לא. במטבח.. גם לא. התחלתי להתרוצץ בכל הבית, עדיין רגוע יחסית. השותפות שלי לא היו בבית. לא ידעתי איפה הן בכלל. ואין לי שיחות יוצאות מהטלפון. שיט. עברה כבר רבע שעה שבה הפכתי את כל הבית. מתחת למזרונים אפילו חיפשתי. אין. שיטט.. מה אני עושה? כפרות על הסידורים, אבל סיגריה...! עישנתי את האחרונה עם הקפה! עוד עשר דקות עוברות. אני מנסה לפתוח את הדלת בכוח. מנסה את כל המפתחות שתמיד התרוצצו בבית ולא ידעתי של מה הן. לא עוזר. אוחחחח... אני כבר מתחיל להתנשם בכבדות. האמת שגם עכשיו כשאני כותב את זה קצת קשה לי לנשום. עוברות עוד עשר דקות. ועוד כמה דקות. ועוד. אני מתקשר לשירות לקוחות של סלקום. שיחת חינם. "תראי, אני יודע שזה לא קשור אלייך, אבל אני נעול בבית ואני חייב שמישהו יעזור לי לצאת, את יכולה לאשר לי שיחה?" "לא, אבל אני יכולה לחייג בבילך ולבקש שיחזרו אליך." "תודה." נתתי לה את המספר. הידיים שלי כבר רועדות. לא יודע למה. "אני מחייגת מייד. אם יש בעייה תתקשר בחזרה, תבקש אותי." "תודה." אחרי חמש דקות הטלפון מצלצל. אלון, זה שביליתי איתו את הלילה, ההוא שפגשתי במועדון בירושלים. חמוד. הוא כבר בעזה, הגיע לצבא. הוא יצא בחמש בבוקר מהבית. "אלון! תגיד לי שהמפתחות שלי אצלך!" "לא, מה פתאום, מה הם יעשו אצלי?" "אז איך נעלת?" "לא נעלתי" "שיט" הוא חייב לנתק. הוא יתקשר עוד עשר דקות. אני רץ בכל הבית. מחשבות רצות לי בראש. איפה המפתחות... איפה... הפכתי כל ארון, מגירה, מזרן, מקרר, מאוורר... כל מה שיש בבית עבר בדיקה מדוקדקת. הזמן עוד עובר ועובר. אלון לא מחזיר לי צלצול. עשר הדקות עברו כבר מזמן. קשה לי לנשום. לאן שאני לא מסתכל אני רואה קירות. פתאום הצבע הצהוב שעל הדלת של השותפה שלי עושה לי בחילה. אני חייב להקיא. לא מצליח. אני יוצא למרפסת. אנשים הולכים הלוך ושוב, לא שמים לב אליי אפילו. אני בקומה השלישית. לצעוק להם? מה לצעוק? שיבדקו אם המפתחות בתיבת הדואר.. אבל למה שהם יהיו שם... שיתקשרו לפורץ? אבל אלון תיכף צריך להתקשר. וחבל לי להוציא מאות שקלים על הדלת. גם ככה השותפות שלי תיכף חוזרות. שיט. אני בוכה. למה אני בוכה? ממה אני מפחד בכלל? מה כבר יקרה לי? הרי אני לא אשאר כאן לנצח. למה אף אחד לא מתקשר לטלפון המזוין הזה? אין לי חברים??? איפה הם? למה אף אחד לא מתקשר אלייי???!!!! אני לא מסוגל בכלל להיות במרפסת. האוויר עושה לי רע. השמש מסנוורת אותי. אני סוגר את כל הדלתות בבית. כאילו שאני סגור בחדר בכוונה. אני לא נעול כאן, אני בחרתי לסגור את הדלת וכשאני ארצה אני אצא החוצה. אני יושב על הערסל. בקושי נושם. הדמעות יוצאות לי בכוח. אני לא שולט בהם. אלון!!! תתקשר כבר!!! עברה שעה יא בן זונה!! תתקשרררר אלייי!!!! אני קם מוציא את הראש מהחלון. אוויר. בועט בקיר. בלי לשים לב. אני יחף. עוד בעיטה ועוד בעיטה. בוכה. בכוח. מסתכל על הבניין שמולי. מה יקרה לי? מכניס את הראש אל הבית. והקירות מלחיצים אותי כל כך. אני לא יכול לראות את הבית הזה, אני כל כך שונא אותו. מוציא את הראש מהחלון. לא יהיה לי קשה מדי לקפוץ מהחלון אל העץ ששמול. ומשם לרדת למטה. ומה אני אעשה למטה? שיטטטטטטטטט איזה לחץ. רק ללכת על המדרכה. מדרכה. רחוב. עולם. לא להיות בבית. לבד. תתקשרו אליי אתם החברים שלי תתקשרו אליי נוווו.... *הפסקה - אני מתנשם מול המחשב. כבד נורא. אני חייב הפסקה. גיא, תדליק סיגריה.* טרררררררררררררר הטלפון מצלצל. ברוך השם. אלון. נו? המפתח אצלך! תגיד לי שהוא אצלך! "לא" "למה לא התקשרת קודם? אני נעול בבית! אלוהים ישמור אני נעול בבית! אלון תעזור לי!" "תפסיק לבכות, אני לא מבין כלום" "אופפפפףףףףף אני רוצה את אמא שלי... אני רוצה לאילת... רק אתמול הכל היה בסדר...." "אני לא מבין כלום... תרגע.. תנשום... תצא למרפסת!" אני נרגע. אני נותן לו את הטלפונים של השותפות שלי. הוא כבר מתקשר אליהם. השותפה שלי מטלפנת. אני בוכה בהיסטריה. היא לא מבינה בכלל מה אני אומר, היא בטוחה שמישהו מת לי. אפשר להגיד שהיא צודקת. אני מרגיש מת. היא תבוא הביתה הכי מהר שהיא יכולה, תוך שעה היא בבית. היא מנסה להיזכר אם היא ראתה את המפתח. היא חושבת שהוא היה על הדלת, היא לא בטוחה. השותפה השנייה מתקשרת. היא לא יודעת איפה המפתח. היא מגיעה בשש. זה בסדר, כבר בשמת בדרך. תרגע, גיא, תרגע, תפסיק לבכות, מה קרה לך? היא בדרך. אני לא יכול לנשום. אני נושם נשימות קצרות, שטוחות. אני לא רואה כלום. הכל מסתחחר מסביבי. אני שוכב על הערסל. צפים לי לזכרון דברים רעים. המעצר שהייתי בו בצבא. אין לי כסף. אני לא עושה כלום עם החיים שלי. אני בן 23 ועוד לא עשיתי כלום. איפה החיים שלי נעלמו??? אני נרדם. הדלת נפתחת. בשמת. אני ממלמל משהו על לשכפל מפתחות. אני בורח החוצה. עברו כבר ארבע שעות. עוד לא חזרתי לבית. אני באינטרנט קפה שאני אוהב. אכלתי מגש של פיצה עם חברה שלי. אלון מתקשר אליי פעם בעשרים דקות לבדוק שהכל בסדר. לינוי טלפנה, היא רוצה לבוא אליי אח"כ. המפתחות הרזרביים של האופנוע בכיס שלי. לקחתי אותם מהבית של יגאל ודיקלה. ועדיין קשה לי לנשום.
אני חייב לשתף אתכם במה שעבר עליי היום. לא שזה קשור למשהו. אבל שתדעו בכל זאת. אז היום בבוקר התעוררתי בסביבות שעה אחת עשרה. היו לי ימבה סידורים לעשות. התעוררתי בחיוך, הגברתי את הווליום של הטלויזיה שדלקה על MTV. הלכתי להתקלח. שתיתי קפה. אחחחח החיים הטובים. סיגריה - ואני מוכן לצאת מהבית. מגיע לדלת. המפתח לא במנעול. מציץ על המתקן של המפתחות - הוא לא שם. חוזר לחדר, בודק על הטלויזיה. לא שם. אולי נפל? לא. במטבח.. גם לא. התחלתי להתרוצץ בכל הבית, עדיין רגוע יחסית. השותפות שלי לא היו בבית. לא ידעתי איפה הן בכלל. ואין לי שיחות יוצאות מהטלפון. שיט. עברה כבר רבע שעה שבה הפכתי את כל הבית. מתחת למזרונים אפילו חיפשתי. אין. שיטט.. מה אני עושה? כפרות על הסידורים, אבל סיגריה...! עישנתי את האחרונה עם הקפה! עוד עשר דקות עוברות. אני מנסה לפתוח את הדלת בכוח. מנסה את כל המפתחות שתמיד התרוצצו בבית ולא ידעתי של מה הן. לא עוזר. אוחחחח... אני כבר מתחיל להתנשם בכבדות. האמת שגם עכשיו כשאני כותב את זה קצת קשה לי לנשום. עוברות עוד עשר דקות. ועוד כמה דקות. ועוד. אני מתקשר לשירות לקוחות של סלקום. שיחת חינם. "תראי, אני יודע שזה לא קשור אלייך, אבל אני נעול בבית ואני חייב שמישהו יעזור לי לצאת, את יכולה לאשר לי שיחה?" "לא, אבל אני יכולה לחייג בבילך ולבקש שיחזרו אליך." "תודה." נתתי לה את המספר. הידיים שלי כבר רועדות. לא יודע למה. "אני מחייגת מייד. אם יש בעייה תתקשר בחזרה, תבקש אותי." "תודה." אחרי חמש דקות הטלפון מצלצל. אלון, זה שביליתי איתו את הלילה, ההוא שפגשתי במועדון בירושלים. חמוד. הוא כבר בעזה, הגיע לצבא. הוא יצא בחמש בבוקר מהבית. "אלון! תגיד לי שהמפתחות שלי אצלך!" "לא, מה פתאום, מה הם יעשו אצלי?" "אז איך נעלת?" "לא נעלתי" "שיט" הוא חייב לנתק. הוא יתקשר עוד עשר דקות. אני רץ בכל הבית. מחשבות רצות לי בראש. איפה המפתחות... איפה... הפכתי כל ארון, מגירה, מזרן, מקרר, מאוורר... כל מה שיש בבית עבר בדיקה מדוקדקת. הזמן עוד עובר ועובר. אלון לא מחזיר לי צלצול. עשר הדקות עברו כבר מזמן. קשה לי לנשום. לאן שאני לא מסתכל אני רואה קירות. פתאום הצבע הצהוב שעל הדלת של השותפה שלי עושה לי בחילה. אני חייב להקיא. לא מצליח. אני יוצא למרפסת. אנשים הולכים הלוך ושוב, לא שמים לב אליי אפילו. אני בקומה השלישית. לצעוק להם? מה לצעוק? שיבדקו אם המפתחות בתיבת הדואר.. אבל למה שהם יהיו שם... שיתקשרו לפורץ? אבל אלון תיכף צריך להתקשר. וחבל לי להוציא מאות שקלים על הדלת. גם ככה השותפות שלי תיכף חוזרות. שיט. אני בוכה. למה אני בוכה? ממה אני מפחד בכלל? מה כבר יקרה לי? הרי אני לא אשאר כאן לנצח. למה אף אחד לא מתקשר לטלפון המזוין הזה? אין לי חברים??? איפה הם? למה אף אחד לא מתקשר אלייי???!!!! אני לא מסוגל בכלל להיות במרפסת. האוויר עושה לי רע. השמש מסנוורת אותי. אני סוגר את כל הדלתות בבית. כאילו שאני סגור בחדר בכוונה. אני לא נעול כאן, אני בחרתי לסגור את הדלת וכשאני ארצה אני אצא החוצה. אני יושב על הערסל. בקושי נושם. הדמעות יוצאות לי בכוח. אני לא שולט בהם. אלון!!! תתקשר כבר!!! עברה שעה יא בן זונה!! תתקשרררר אלייי!!!! אני קם מוציא את הראש מהחלון. אוויר. בועט בקיר. בלי לשים לב. אני יחף. עוד בעיטה ועוד בעיטה. בוכה. בכוח. מסתכל על הבניין שמולי. מה יקרה לי? מכניס את הראש אל הבית. והקירות מלחיצים אותי כל כך. אני לא יכול לראות את הבית הזה, אני כל כך שונא אותו. מוציא את הראש מהחלון. לא יהיה לי קשה מדי לקפוץ מהחלון אל העץ ששמול. ומשם לרדת למטה. ומה אני אעשה למטה? שיטטטטטטטטט איזה לחץ. רק ללכת על המדרכה. מדרכה. רחוב. עולם. לא להיות בבית. לבד. תתקשרו אליי אתם החברים שלי תתקשרו אליי נוווו.... *הפסקה - אני מתנשם מול המחשב. כבד נורא. אני חייב הפסקה. גיא, תדליק סיגריה.* טרררררררררררררר הטלפון מצלצל. ברוך השם. אלון. נו? המפתח אצלך! תגיד לי שהוא אצלך! "לא" "למה לא התקשרת קודם? אני נעול בבית! אלוהים ישמור אני נעול בבית! אלון תעזור לי!" "תפסיק לבכות, אני לא מבין כלום" "אופפפפףףףףף אני רוצה את אמא שלי... אני רוצה לאילת... רק אתמול הכל היה בסדר...." "אני לא מבין כלום... תרגע.. תנשום... תצא למרפסת!" אני נרגע. אני נותן לו את הטלפונים של השותפות שלי. הוא כבר מתקשר אליהם. השותפה שלי מטלפנת. אני בוכה בהיסטריה. היא לא מבינה בכלל מה אני אומר, היא בטוחה שמישהו מת לי. אפשר להגיד שהיא צודקת. אני מרגיש מת. היא תבוא הביתה הכי מהר שהיא יכולה, תוך שעה היא בבית. היא מנסה להיזכר אם היא ראתה את המפתח. היא חושבת שהוא היה על הדלת, היא לא בטוחה. השותפה השנייה מתקשרת. היא לא יודעת איפה המפתח. היא מגיעה בשש. זה בסדר, כבר בשמת בדרך. תרגע, גיא, תרגע, תפסיק לבכות, מה קרה לך? היא בדרך. אני לא יכול לנשום. אני נושם נשימות קצרות, שטוחות. אני לא רואה כלום. הכל מסתחחר מסביבי. אני שוכב על הערסל. צפים לי לזכרון דברים רעים. המעצר שהייתי בו בצבא. אין לי כסף. אני לא עושה כלום עם החיים שלי. אני בן 23 ועוד לא עשיתי כלום. איפה החיים שלי נעלמו??? אני נרדם. הדלת נפתחת. בשמת. אני ממלמל משהו על לשכפל מפתחות. אני בורח החוצה. עברו כבר ארבע שעות. עוד לא חזרתי לבית. אני באינטרנט קפה שאני אוהב. אכלתי מגש של פיצה עם חברה שלי. אלון מתקשר אליי פעם בעשרים דקות לבדוק שהכל בסדר. לינוי טלפנה, היא רוצה לבוא אליי אח"כ. המפתחות הרזרביים של האופנוע בכיס שלי. לקחתי אותם מהבית של יגאל ודיקלה. ועדיין קשה לי לנשום.
