השאלה הנצחית של הגדרת גבולות הנורמה
"כל בני האדם נבראו שונים" רוברט א. היינלין, "די זמן לאהבה" על בסיס האמירה הנ"ל, שאני מתיחסת אליה כאל אקסיומה, מתחיל הדיון בשאלת הגדרת גבולות הנורמלי: אם כל אדם שונה מכל אדם אחר, איך ניתן לקבוע מהו ה'נורמלי' ומה אינו 'נורמלי'? איפה עובר הגבול בין ה'שייך' ל'לא שייך'? בין ה'תקין' לבין ה'דורש תיקון'? האוטיסטים שבכתבה טוענים שאין לראות בהם 'דרושי תיקון' אלא יש לראותם כ'תקינים אך שונים'. בדיוק אותה טענה שטענו ההומוסקסואלים לפני כמה עשורים בלבד... מהבחינה החברתית, כל חברה יוצאת נשכרת מהכרתה ביחידים חריגים, אך יש גם מחיר חברתי להכרה כזו. ככלל, החברה המודרנית מתקדמת בעשורים האחרונים בכיוון של הכרה גדלה והולכת ביחידים חריגים מסוגים שונים. בעיני זוהי מגמה חיובית, מכיוון שאני בעצמי אדם חריג, והכרה כזו פועלת לטובתי האישית. מתוך עמדתי זאת, אני תומכת גם בעידוד ההכרה בקבוצות חריגים אחרות בחברה, משום שמגמה זו מגדילה גם את ההכרה החברתית בזכות שלי להחזיק בדיעות חריגות והתנהגויות חריגות (למשל, לא להביא ילדים לעולם). אני תומכת, אם כן, בזכותם של האוטיסטים להכרה חברתית. ישר כח