ganbarimasu
New member
../images/Emo32.gif משהו על מאבק המורים
מי רוצה להיות מורה בישראל??? ראשית, לשם הגילוי הנאות, אני נשוי לאישה נפלאה שלאחר מספר שנות הוראה קצה בעבודתה כמורה למרות אהבתה למקצוע. למען האמת, עד עצם היום הזה, וגם אחרי שעברו שלוש שנים מהיום בו הפסיקה ללמד עדיין חוטאת "המורה לשעבר" בנוסטלגיה ופרצי געגוע לימים בהם מילאה אחר צו ליבה ולימדה את בני התשחורת הישראלים. אבל גם ברגעים אלו היא תמיד זוכרת לומר לי במבט כואב ש"למרות הגעגועים לעולם לא הייתי חוזרת למשכורת ולתחושת ההשפלה שקיבלתי כמורה! לעולם לא!". וזו בדיוק הנקודה שמתפספסת כשרובנו בוחנים את "השביתה הגדולה" מתוך עיניים של מי שלא חווה ולו ליום הוראה אחד, לא שעת לימודים אחת של החוויה המפוקפקת של "להיות מורה בישראל". מה יש לרוב הישראלים לומר כשמפתיעים אותם ברחוב ושואלים אותם "מה אומרת לך המילה מורה?" הרוב המכריע של התשובות ייסובו סביב ההיגדים או ההצהרות הבאות: "מורים? הם לא עובדים בכלל... 4-5 שעות ביום וחופשים מפה ועד להודעה חדשה!" "המורים בישראל על-הפנים. הבר'רה של הבר'רה!" "מה הם בוכים? גם אני מוכן לעבוד 4 שעות ביום ולהרוויח כמוהם!" "הם ממילא מכניסים בוחטות משיעורים פרטיים!" הרי רובנו, שכירים או עצמאים, עובדים 8-9 שעות ביום (עצמאים אפילו יותר לעתים), זכאים לכ-20 ימי חופשה שנתית וכ-30 ימי מחלה,ויכולים רק להתקנא בתנאיהם של המורים... נכון? לא נכון. כמי שבילה את חייו עם מורה והכיר את פועלה ותסכוליה במשך מספר שנים, אני מתרעם וזועם כשאני שומע את הטענות הבוטות והכל-כך קטנוניות וחסרות ביסוס האלו. אלו טענות של מי שלא סבל רגע אחד בכיתה ישראלית ממוצעת או חי עם מישהו/י כזה/ו. ברצוני לבחון לרגע את הטענות הפופוליסטיות הללו שרובנו פולטים כחקיינים חסרי בינה כי כך לימדו אותנו לומר ולחשוב על המורים שהנם טרף כה קל למשטמה. • טיעון – המורים לא עובדים כלל. מה זה 4-5 שעות ביום? הלוואי עליי!!! o מורה בתיכון עובד רשמית בממוצע בין 4-8 שעות ביום. מעבר לכך הוא מבלה כל יום בביתו 2-4 שעות בתכנון מערכי שיעור ליום המחר, כתיבת בחינות ובדיקתם, התייחסות לבעיות פרטניות או כיתתיות שעלו במשך היום, וכיו"ב. מעבר לכך כל מורה מבזבז בממוצע שעה אחת לפחות ביום במענה להורים שמתקשרים ומעלים טענות ושאלות שונות ומשונות בהתייחס ל"תכשיט" שלהם. דברים שברומו של עולם כמו "למה העברת אותו מליד דני לליד משה?" או "הבן שלי לא יכול ללמוד אנגלית כי זו שפה של גויים!" (תתפלאו – גם את זה שמעתי...). בסה"כ מורה מבלה בהתייחסות לנושאים הקשורים לעבודה יותר מ-8 שעות ביום ולעתים אפילו יותר מ-10. ובטוחני שרבים מבין הקוראים יחשבו לעצמם בגיחוך "10 שעות? גם אני עובד 10 שעות, אז מה?" אז ההבדל הוא שאם אתה (והפנייה בזכר היא לשם הנוחות) עובד 10 שעות ביום אתה כנראה או שכיר בהיי-טק או בעבודת צווארון לבן, או עצמאי. וככזה אתה מרוויח עבור עבודתך פי 2 ויותר ממורה. אתה הבנת את זה ברוך? מעבר לכך, מורה לא יכל לקחת חופש במהלך שנת הלימודים ואפילו ימי מחלה ניתנים לו רק במקרים הממש ממש דחופים. אי לכך החודשיים של החופשה הגדולה שכולנו מתקנאים בהם מתקזזים למדיי. אמנם החופשה הגדולה היא מתנה נפלאה, אולם היא היתרון היחיד שיש למורים בעבודתם. • טיעון – מה הם כבר עושים המורים? עומדים ומדברים מול כיתה! o כולנו מאד אוהבים את הילדים שלנו. אין בכך ספק. אבל רובנו שמחים מאד למסור אותם בבוקר לשמרטפית שנקראת "המורה" בחממה שנקראת "בית הספר" ולהתפנות לעיסוקינו המאד חשובים (באמת – לא בציניות!). אנו שבים ורואים אותם אחה"צ (במקרה הטוב) או בערב (במקרה הפחות טוב) וגם אז תמיד מתלוננים שהם "משגעים לנו את השכל" בשעה וחצי שהם אתנו. אנחנו רוצים לראות "חדשות" והם "מפריעים", אנחנו רוצים רגע לעצמנו והם "מפריעים" ולמי בכלל יש כוח לשמוע על היום שלהם ולהתחיל לחנך אותם (השם ישמור!)? אנחנו יושבים מול הטלוויזיה ואוכלים טבעול מהמיקרו ועושים את עצמנו מקשיבים להם כשאנחנו בעצם מנסים לתפוש מה הקריינית אמרה לגבי התחזיות בבורסה למחר. "מה קרה? תמי אמרה לך שאת מכוערת? באמת? אל תבכי... תלכי לאמא ותספרי לה...". "אתה צריך כסף? למה? טוב נו קח 50 ₪ אבל אל תבזבז הכל במקום אחד!". לרובנו אין זמן ואין סבלנות לילדים שלנו. מספיק שניזכר בנסיעה האחרונה שלנו מתל-אביב לאשדוד ובאיך הילדים הטריפו אותנו ברעש ובצעקות ובמשחקים שלהם מאחורה ואיך רצינו כמעט לעצור את האוטו ושיישארו שם בשוליים, או שנלקט מזיכרוננו את היום האחרון שבילינו אתם בבית כשהיו חולים ולקחנו חופש מהעבודה ולא ידענו כבר מה לעשות כדי לא להשתגע מהדרישות שלהם ורצינו רק קצת שקט. טיפה שקט. אז המורים הם השעיר לעזאזל הזה שאליו אנו מעבירים בבוקר את האוצרות הקטנים שלנו על-מנת שהם ישברו את הראש ואנחנו נהיה בשקט. אנחנו מתקשים לעמוד מול 2-3 בני תשחורת דורשניים ודעתניים והם צריכים לעמוד מול 30-40 כאלו שאפילו אינם נושאים את הגנים שלהם. הם צריכים לספוג את הקללות, את הנאצות, את הרעש שגורם לך לצעוק ולאבד את הקול והסבלנות אחרי 30 דקות, לנסות להחדיר בינה ולחנך את אלו שאנו לא ממש מצליחים. אחרי יום כזה בשדה הקרב הכיתתי שבו ניסה ללמד מול צבא נערים ונערות שכל מה שהם רוצים זה לדבר על הפרק של אמש ב"סמולוויל", להתבדח בדיחות גסות ולהחליף מתכונים ל"פיצוץ חצ'קונים" כל מה שבא למורה בסוף היום זה להתעלף, לקחת ואליום או לחילופין שלוש שאיפות ממכשיר הונטולין, ולשקוע בתרדמת. אנחנו בעצם זקוקים למורים שיעשו את מה שאנחנו לא אוהבים לעשות – שיחנכו את בנינו ובנותינו ויחדירו בהם בינה ודעת כי אנחנו פשוט הרמנו ידיים. ויחד עם כך הם חייבים להחזיר לנו אותם בריאים ושלמים בסוף היום (כי הרי זה כל-כך פשוט למורה לשמור על 40 נערים ונערות מלאי משובת נעורים כשכולנו יודעים שרוב התאונות קורות בבית – אותו בית שבו שני הורים לא תמיד מצליחים לשמור על 2-3 ילדים...).
מי רוצה להיות מורה בישראל??? ראשית, לשם הגילוי הנאות, אני נשוי לאישה נפלאה שלאחר מספר שנות הוראה קצה בעבודתה כמורה למרות אהבתה למקצוע. למען האמת, עד עצם היום הזה, וגם אחרי שעברו שלוש שנים מהיום בו הפסיקה ללמד עדיין חוטאת "המורה לשעבר" בנוסטלגיה ופרצי געגוע לימים בהם מילאה אחר צו ליבה ולימדה את בני התשחורת הישראלים. אבל גם ברגעים אלו היא תמיד זוכרת לומר לי במבט כואב ש"למרות הגעגועים לעולם לא הייתי חוזרת למשכורת ולתחושת ההשפלה שקיבלתי כמורה! לעולם לא!". וזו בדיוק הנקודה שמתפספסת כשרובנו בוחנים את "השביתה הגדולה" מתוך עיניים של מי שלא חווה ולו ליום הוראה אחד, לא שעת לימודים אחת של החוויה המפוקפקת של "להיות מורה בישראל". מה יש לרוב הישראלים לומר כשמפתיעים אותם ברחוב ושואלים אותם "מה אומרת לך המילה מורה?" הרוב המכריע של התשובות ייסובו סביב ההיגדים או ההצהרות הבאות: "מורים? הם לא עובדים בכלל... 4-5 שעות ביום וחופשים מפה ועד להודעה חדשה!" "המורים בישראל על-הפנים. הבר'רה של הבר'רה!" "מה הם בוכים? גם אני מוכן לעבוד 4 שעות ביום ולהרוויח כמוהם!" "הם ממילא מכניסים בוחטות משיעורים פרטיים!" הרי רובנו, שכירים או עצמאים, עובדים 8-9 שעות ביום (עצמאים אפילו יותר לעתים), זכאים לכ-20 ימי חופשה שנתית וכ-30 ימי מחלה,ויכולים רק להתקנא בתנאיהם של המורים... נכון? לא נכון. כמי שבילה את חייו עם מורה והכיר את פועלה ותסכוליה במשך מספר שנים, אני מתרעם וזועם כשאני שומע את הטענות הבוטות והכל-כך קטנוניות וחסרות ביסוס האלו. אלו טענות של מי שלא סבל רגע אחד בכיתה ישראלית ממוצעת או חי עם מישהו/י כזה/ו. ברצוני לבחון לרגע את הטענות הפופוליסטיות הללו שרובנו פולטים כחקיינים חסרי בינה כי כך לימדו אותנו לומר ולחשוב על המורים שהנם טרף כה קל למשטמה. • טיעון – המורים לא עובדים כלל. מה זה 4-5 שעות ביום? הלוואי עליי!!! o מורה בתיכון עובד רשמית בממוצע בין 4-8 שעות ביום. מעבר לכך הוא מבלה כל יום בביתו 2-4 שעות בתכנון מערכי שיעור ליום המחר, כתיבת בחינות ובדיקתם, התייחסות לבעיות פרטניות או כיתתיות שעלו במשך היום, וכיו"ב. מעבר לכך כל מורה מבזבז בממוצע שעה אחת לפחות ביום במענה להורים שמתקשרים ומעלים טענות ושאלות שונות ומשונות בהתייחס ל"תכשיט" שלהם. דברים שברומו של עולם כמו "למה העברת אותו מליד דני לליד משה?" או "הבן שלי לא יכול ללמוד אנגלית כי זו שפה של גויים!" (תתפלאו – גם את זה שמעתי...). בסה"כ מורה מבלה בהתייחסות לנושאים הקשורים לעבודה יותר מ-8 שעות ביום ולעתים אפילו יותר מ-10. ובטוחני שרבים מבין הקוראים יחשבו לעצמם בגיחוך "10 שעות? גם אני עובד 10 שעות, אז מה?" אז ההבדל הוא שאם אתה (והפנייה בזכר היא לשם הנוחות) עובד 10 שעות ביום אתה כנראה או שכיר בהיי-טק או בעבודת צווארון לבן, או עצמאי. וככזה אתה מרוויח עבור עבודתך פי 2 ויותר ממורה. אתה הבנת את זה ברוך? מעבר לכך, מורה לא יכל לקחת חופש במהלך שנת הלימודים ואפילו ימי מחלה ניתנים לו רק במקרים הממש ממש דחופים. אי לכך החודשיים של החופשה הגדולה שכולנו מתקנאים בהם מתקזזים למדיי. אמנם החופשה הגדולה היא מתנה נפלאה, אולם היא היתרון היחיד שיש למורים בעבודתם. • טיעון – מה הם כבר עושים המורים? עומדים ומדברים מול כיתה! o כולנו מאד אוהבים את הילדים שלנו. אין בכך ספק. אבל רובנו שמחים מאד למסור אותם בבוקר לשמרטפית שנקראת "המורה" בחממה שנקראת "בית הספר" ולהתפנות לעיסוקינו המאד חשובים (באמת – לא בציניות!). אנו שבים ורואים אותם אחה"צ (במקרה הטוב) או בערב (במקרה הפחות טוב) וגם אז תמיד מתלוננים שהם "משגעים לנו את השכל" בשעה וחצי שהם אתנו. אנחנו רוצים לראות "חדשות" והם "מפריעים", אנחנו רוצים רגע לעצמנו והם "מפריעים" ולמי בכלל יש כוח לשמוע על היום שלהם ולהתחיל לחנך אותם (השם ישמור!)? אנחנו יושבים מול הטלוויזיה ואוכלים טבעול מהמיקרו ועושים את עצמנו מקשיבים להם כשאנחנו בעצם מנסים לתפוש מה הקריינית אמרה לגבי התחזיות בבורסה למחר. "מה קרה? תמי אמרה לך שאת מכוערת? באמת? אל תבכי... תלכי לאמא ותספרי לה...". "אתה צריך כסף? למה? טוב נו קח 50 ₪ אבל אל תבזבז הכל במקום אחד!". לרובנו אין זמן ואין סבלנות לילדים שלנו. מספיק שניזכר בנסיעה האחרונה שלנו מתל-אביב לאשדוד ובאיך הילדים הטריפו אותנו ברעש ובצעקות ובמשחקים שלהם מאחורה ואיך רצינו כמעט לעצור את האוטו ושיישארו שם בשוליים, או שנלקט מזיכרוננו את היום האחרון שבילינו אתם בבית כשהיו חולים ולקחנו חופש מהעבודה ולא ידענו כבר מה לעשות כדי לא להשתגע מהדרישות שלהם ורצינו רק קצת שקט. טיפה שקט. אז המורים הם השעיר לעזאזל הזה שאליו אנו מעבירים בבוקר את האוצרות הקטנים שלנו על-מנת שהם ישברו את הראש ואנחנו נהיה בשקט. אנחנו מתקשים לעמוד מול 2-3 בני תשחורת דורשניים ודעתניים והם צריכים לעמוד מול 30-40 כאלו שאפילו אינם נושאים את הגנים שלהם. הם צריכים לספוג את הקללות, את הנאצות, את הרעש שגורם לך לצעוק ולאבד את הקול והסבלנות אחרי 30 דקות, לנסות להחדיר בינה ולחנך את אלו שאנו לא ממש מצליחים. אחרי יום כזה בשדה הקרב הכיתתי שבו ניסה ללמד מול צבא נערים ונערות שכל מה שהם רוצים זה לדבר על הפרק של אמש ב"סמולוויל", להתבדח בדיחות גסות ולהחליף מתכונים ל"פיצוץ חצ'קונים" כל מה שבא למורה בסוף היום זה להתעלף, לקחת ואליום או לחילופין שלוש שאיפות ממכשיר הונטולין, ולשקוע בתרדמת. אנחנו בעצם זקוקים למורים שיעשו את מה שאנחנו לא אוהבים לעשות – שיחנכו את בנינו ובנותינו ויחדירו בהם בינה ודעת כי אנחנו פשוט הרמנו ידיים. ויחד עם כך הם חייבים להחזיר לנו אותם בריאים ושלמים בסוף היום (כי הרי זה כל-כך פשוט למורה לשמור על 40 נערים ונערות מלאי משובת נעורים כשכולנו יודעים שרוב התאונות קורות בבית – אותו בית שבו שני הורים לא תמיד מצליחים לשמור על 2-3 ילדים...).
