ganbarimasu
New member
../images/Emo32.gif משהו שכתבתי על תשעה באב
כתגובה למאמר של אורי אורבך בידיעות אחרונות מהיום (24/7/07). "ישראל האזרחית אוהבת לחגוג" כותב אורי אורבך על סוגיית תשעה באב. הוא מוסיף כי "והנה, בערב קיץ לכאורה, הטלוויזיה נתקעת עם סרטי תעודה בשחור-לבן ובלי פרסומות... מה קרה? מי מת? אהה, בית המקדש, כן בית המקדש, ואני כבר חשבתי לרגע שקרה משהו." מר אורבך היקר. אכן, הישראלים הם בני-אדם, וככאלו הם ודאי וודאי שמעדיפים לחגוג במקום להתאבל. כל אדם בר-דעת יעדיף רגעי שמחה וצחוק (שלכולם ידוע כי מיטיבים הם עם הבריאות...) על-פני דכדוך, דיכאון ואבל. ומעבר לכך, ישנן לא מעט סיבות לכך שתשעה באב לא מקבל תשומת לב מודגשת בקרב "ישראל האזרחית" כפי שאתה מכנה אותה. בין העיקריות שבהן ניתן למנות: א. לישראלים יש יותר ימי אבל ודיכאון לאומיים מאשר לכל עם אחר. סרטי תעודה עצובים בשחור-לבן יש לנו בשפע ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, ביום השואה, ביום הזיכרון לרצח רבין, ביום הזיכרון למלחמת לבנון השנייה, ועוד היד נטויה (לצערנו...). הישראלים סובלים מתסמינים של מנת-יתר לאבלות קולקטיבית מהמאה האחרונה, ולכן קצת קשה להתאבל בכוונת לב אמיתית על אירוע שהתרחש לפני אלפיים שנה, אלא אם אתה ישראלי יהודי דתי. ב. בית המקדש נתפש בעיני ישראלים רבים כסממן לדתיות כופה וריכוזית, זכר לעידן בו ההפרדה בין דת למדינה הייתה פחותה אף יותר מאשר בימים אלו. בעידן הנוכחי בו הדת נתפשת בעיני כה רבים בציבור הישראלי החופשי/חילוני כדבר מדכא, מפריד ואפילו טוטליטארי ומפלה (בין גברים לנשים, בין יהודים ללא-יהודים, ואפילו בין עדות בתוך היהדות ועוד) אין געגוע לסממן המרכזי שלה. כל שכן כאשר השאיפה של מי שמתאבל בתשעה באב היא להקימו שוב (בית המקדש השלישי). ג. יום כיפור נתפש בעיני רוב החברה הישראלית כיום לחשבון נפש קולקטיבי ואישי. גם מי שאינו דתי ברמ"ח אבריו מוכן ביום הזה (וגם אם לא באמצעות צום) להגות במעשיו בשנה החולפת, במקומו, במהות זהותו כאדם בפני אנשים אחרים וכחלק מחברה נושמת. אי-לכך מי שאינו נמנה עם הציבור הדתי בישראל אינו רואה צורך ביום נוסף של חיבוטי נפש אישיים כאלו פעם שנייה במהלך שנה. אני סבור שעצם הכרת רוב הציבור הישראלי ביום הכיפורים כיום של בחינה עצמית והסתכלות פנימה הוא הישג לדתיים ואין לנו צורך חיוני ביום נוסף שכזה (שוב, כאדם חופשי/חילוני). ד. יום כיפור הנו שבתון. קל יותר להיכנס למצב המעין מדיטטיבי של בחינה עצמית והסתכלות פנימה (שלא לדבר על צום) ביום בו אין צורך לצאת לעבודה, אין הסחת תשומת הלב באמצעות המדיה והתקשורת וכל הדעת נתונה להסתגרות משפחתית בד' אמות. קשה לבקש בתשעה באב, ביום קיץ מהביל, מאדם שעובד מ 8:00 עד 17:00 ויש לו מבזקי חדשות כל חצי שעה וסידורים בבנק לצום ולהתחבט בשאלות פילוסופיות ואישיות מהותיות. ה. ונכון. בית המקדש נתפש אצל חלק בלתי מבוטל מהחברה הישראלית כסממן ללאומיות דתית שהיום מוגדרת בפוליטיקה הביזארית הישראלית כ"ימין" ואפילו "קיצוני". לחלק בחברה הישראלית שמקדש ליברליזם, הומניזם, שוויון זכויות ודמוקרטיה קשה להתחבר להתאבלות על מוטיב כה מרכזי במשיחיות הפוסט-ציונית ההתנחלותית. ניתן להתווכח עם זה, ניתן להתפלמס על נכונות האידיאה, אולם כך הוא המצב לאשורו. ישנו ניכוס של בית המקדש על-ידי חלק מסוים של החברה הישראלית שמזוהה עם אידיאולוגיה דתית-ימנית, וזה לא ממש מתאים לאידיאולוגיות אחרות בחברה הישראלית. יום כיפור הוא יום שבו אנו מצווים לעשות חשבון נפש כללי, ללא התחברות למוטיב ספציפי כמו-בית מקדש. כל אחד יכול לעשות חשבון נפש לעצמו ואפילו למצוא על מה להתאבל ביחסיו עם עצמו ועם זולתו. להתאבל על בית-מקדש שמסמל דברים שחלק כה גדול מהעם לא מאמין בהם זה בעייתי. זה אפילו בלתי אפשרי. יש עוד כהנה וכהנה סיבות מדוע תשעה באב אינו מדבר ל"ישראל האזרחית" כדברי אורי אורבך. קצרה היריעה מלהציגן אחת לאחת. עם זאת, השכילה החברה האזרחית בישראל לקדם את רעיון תשעה באב כיום למחשבה קולקטיבית על הפירוד בעם ישראל. זהו יום שבו גם כל מי שתופשים עצמם כחופשים/חילונים בארץ יכולים לשבת עם בני ישראל השונים מהם בדעות, באמונות, בדת ובמוצא ולדבר. לנסות להגיע לעמק השווה. כי הרי זו כל מטרתו של היום הזה לעניות דעתי – יום אבל על חורבן שבא בעקבות שנאת חינם ושנאת אחים. ולזה אני כן יכול להתחבר. מאד. חיים וינטראוב נהריה
כתגובה למאמר של אורי אורבך בידיעות אחרונות מהיום (24/7/07). "ישראל האזרחית אוהבת לחגוג" כותב אורי אורבך על סוגיית תשעה באב. הוא מוסיף כי "והנה, בערב קיץ לכאורה, הטלוויזיה נתקעת עם סרטי תעודה בשחור-לבן ובלי פרסומות... מה קרה? מי מת? אהה, בית המקדש, כן בית המקדש, ואני כבר חשבתי לרגע שקרה משהו." מר אורבך היקר. אכן, הישראלים הם בני-אדם, וככאלו הם ודאי וודאי שמעדיפים לחגוג במקום להתאבל. כל אדם בר-דעת יעדיף רגעי שמחה וצחוק (שלכולם ידוע כי מיטיבים הם עם הבריאות...) על-פני דכדוך, דיכאון ואבל. ומעבר לכך, ישנן לא מעט סיבות לכך שתשעה באב לא מקבל תשומת לב מודגשת בקרב "ישראל האזרחית" כפי שאתה מכנה אותה. בין העיקריות שבהן ניתן למנות: א. לישראלים יש יותר ימי אבל ודיכאון לאומיים מאשר לכל עם אחר. סרטי תעודה עצובים בשחור-לבן יש לנו בשפע ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, ביום השואה, ביום הזיכרון לרצח רבין, ביום הזיכרון למלחמת לבנון השנייה, ועוד היד נטויה (לצערנו...). הישראלים סובלים מתסמינים של מנת-יתר לאבלות קולקטיבית מהמאה האחרונה, ולכן קצת קשה להתאבל בכוונת לב אמיתית על אירוע שהתרחש לפני אלפיים שנה, אלא אם אתה ישראלי יהודי דתי. ב. בית המקדש נתפש בעיני ישראלים רבים כסממן לדתיות כופה וריכוזית, זכר לעידן בו ההפרדה בין דת למדינה הייתה פחותה אף יותר מאשר בימים אלו. בעידן הנוכחי בו הדת נתפשת בעיני כה רבים בציבור הישראלי החופשי/חילוני כדבר מדכא, מפריד ואפילו טוטליטארי ומפלה (בין גברים לנשים, בין יהודים ללא-יהודים, ואפילו בין עדות בתוך היהדות ועוד) אין געגוע לסממן המרכזי שלה. כל שכן כאשר השאיפה של מי שמתאבל בתשעה באב היא להקימו שוב (בית המקדש השלישי). ג. יום כיפור נתפש בעיני רוב החברה הישראלית כיום לחשבון נפש קולקטיבי ואישי. גם מי שאינו דתי ברמ"ח אבריו מוכן ביום הזה (וגם אם לא באמצעות צום) להגות במעשיו בשנה החולפת, במקומו, במהות זהותו כאדם בפני אנשים אחרים וכחלק מחברה נושמת. אי-לכך מי שאינו נמנה עם הציבור הדתי בישראל אינו רואה צורך ביום נוסף של חיבוטי נפש אישיים כאלו פעם שנייה במהלך שנה. אני סבור שעצם הכרת רוב הציבור הישראלי ביום הכיפורים כיום של בחינה עצמית והסתכלות פנימה הוא הישג לדתיים ואין לנו צורך חיוני ביום נוסף שכזה (שוב, כאדם חופשי/חילוני). ד. יום כיפור הנו שבתון. קל יותר להיכנס למצב המעין מדיטטיבי של בחינה עצמית והסתכלות פנימה (שלא לדבר על צום) ביום בו אין צורך לצאת לעבודה, אין הסחת תשומת הלב באמצעות המדיה והתקשורת וכל הדעת נתונה להסתגרות משפחתית בד' אמות. קשה לבקש בתשעה באב, ביום קיץ מהביל, מאדם שעובד מ 8:00 עד 17:00 ויש לו מבזקי חדשות כל חצי שעה וסידורים בבנק לצום ולהתחבט בשאלות פילוסופיות ואישיות מהותיות. ה. ונכון. בית המקדש נתפש אצל חלק בלתי מבוטל מהחברה הישראלית כסממן ללאומיות דתית שהיום מוגדרת בפוליטיקה הביזארית הישראלית כ"ימין" ואפילו "קיצוני". לחלק בחברה הישראלית שמקדש ליברליזם, הומניזם, שוויון זכויות ודמוקרטיה קשה להתחבר להתאבלות על מוטיב כה מרכזי במשיחיות הפוסט-ציונית ההתנחלותית. ניתן להתווכח עם זה, ניתן להתפלמס על נכונות האידיאה, אולם כך הוא המצב לאשורו. ישנו ניכוס של בית המקדש על-ידי חלק מסוים של החברה הישראלית שמזוהה עם אידיאולוגיה דתית-ימנית, וזה לא ממש מתאים לאידיאולוגיות אחרות בחברה הישראלית. יום כיפור הוא יום שבו אנו מצווים לעשות חשבון נפש כללי, ללא התחברות למוטיב ספציפי כמו-בית מקדש. כל אחד יכול לעשות חשבון נפש לעצמו ואפילו למצוא על מה להתאבל ביחסיו עם עצמו ועם זולתו. להתאבל על בית-מקדש שמסמל דברים שחלק כה גדול מהעם לא מאמין בהם זה בעייתי. זה אפילו בלתי אפשרי. יש עוד כהנה וכהנה סיבות מדוע תשעה באב אינו מדבר ל"ישראל האזרחית" כדברי אורי אורבך. קצרה היריעה מלהציגן אחת לאחת. עם זאת, השכילה החברה האזרחית בישראל לקדם את רעיון תשעה באב כיום למחשבה קולקטיבית על הפירוד בעם ישראל. זהו יום שבו גם כל מי שתופשים עצמם כחופשים/חילונים בארץ יכולים לשבת עם בני ישראל השונים מהם בדעות, באמונות, בדת ובמוצא ולדבר. לנסות להגיע לעמק השווה. כי הרי זו כל מטרתו של היום הזה לעניות דעתי – יום אבל על חורבן שבא בעקבות שנאת חינם ושנאת אחים. ולזה אני כן יכול להתחבר. מאד. חיים וינטראוב נהריה