../images/Emo32.gif סדר סדר תרדוף
או האנושות נגד החוק השני של התרמודימיקה בימים כתיקונם, אני בחורה די בלגניסטית. שלא תבינו לא נכון – אני אוהבת סדר. הרבה יותר כיף לי ונעים לי לחיות בבית מסודר (שלא לדבר על נקי), מאשר בתוך הבלגן הרגיל ששורר בביתי. זו רק מלאכת הסידור הסיזיפית שאני מתעבת. הרי, בינינו, כל הבלגן הזה שממלא את הבית שלי באופן קבוע הוא מסוג הרעות החולות שבאות עלינו משמים ואין לנו אחריות ישירה לדבר. וכבר הוכיחו חכמי התרמודינמיקה, שהעולם מטבעו שהוא מתבלגן והולך, ומידת אי הסדר שבו גדלה וגדלה עד קץ כל הזמנים, וזאת ללא כל התערבות אנושית שתתרום את חלקה לעניין. ואם רוצים אנו לכפות סדר על עולמנו המתבלגן והולך, שומה עלינו להשקיע אנרגיה מתמדת ומאמצים בלתי נלאים על מנת שנוכל לו לעולם התרמודינמי שלנו ששואף רק להתבלגן את עצמו לדעת. בתור בחורה בלגניסטית, שחולקת את חייה עם בחור מבולגן לא פחות (הרי לא העליתם בדעתכם שבחור מסודר ירצה לחלוק את חייו עם בלגניסטית כמוני, נכון?), יוצא שאת רוב חיי אני מעבירה בתוך מהפיכה רבתי. המילים "הפוך ללא תקנה" מתארות את המצב הקבוע של דירת מגורי. להוציא מקרים נדירים של סדר יחסי וחולף, הבית שלי נראה פחות או יותר כמו דיר חזירים. מדי פעם קופצת עלי רוח שטות, ואני נתקפת בבולמוס סידור הבית. התופעה אינה שכיחה, ובדרך כלל הסימפטומים עוברים במהרה, ובכל מקרה הפסיכולוג שלי אישר שלא מדובר במקרה כרוני ושאין צורך בטיפול תרופתי מונע. הבוקר קמתי במצברוח אופטימי במיוחד. אמנם הרגשתי את הפורענות מתרגשת ובאה, אך חומרת המצב התבררה לי לבסוף רק בדיעבד, לאחר שהנזק כבר נעשה. אני רוצה להדגיש שמדובר בהפרעה נפשית, ובבולמוס אקראי, ושאין כל קשר לעובדה שאימי וחמותי צפויות היו להגיע לביקור נימוסין הערב. התחלתי עם הדברים הרגילים, שלא העידו עדיין על חומרת הנזק העתידי לרכוש המשותף – ניקוי כללי של שולחן הסלון בשיטת גידי גוב (יד ימין פשוטה לפנים, נצמדת לצידו השמאלי של השולחן, ובתנועת גריפה איתנה ימינה דוחקת את כל תכולתו אל הריצפה), איסוף כל הניירות הדורשים תיוק מכל חלקי הבית לערימה גדולה אחת על שולחן האוכל, החזרת כל כלי העבודה לארגזי הכלים, החלפת עיתונים ישנים בחדשים וכיו"ב. אלא שאז קרה הדבר הנורא, שגרר אחריו את מאורעות כל היום הזה – אישי הצעיר, שיבדל לחיים ארוכים, התעורר. ולא עצם ההתעוררות היתה המאורע הנורא בעצמו, אלא מה שקרה לאחריה – בדרך כלל אישי הוא אדם שפוי, וכאשר הוא מוצא אותי שקועה במלחמת חורמה בחוקי הפיסיקה הוא נוהג להפסיק אותי בעדינות, תוך הרחקתי מחפצים שבירים ומעצמים חדים. אך היום, אולי בהשפעת כוס היין מאמש, או כתוצאה ממחסור מצתבר בשעות שינה, בראותו אותי בפועלי נתקף אישי היקר בחולשה רגעית ונדבק אף הוא בחיידק. וכך קרה, שבמקום להניא אותי ממעשי, הצתרף אף הוא לשיגעון, והחל אוסף וממיין את אינספור סוגי הגלולות מכל רחבי הבית, מחזיר ספרים למקומם, מקפל את הכביסה ומסדר את המטבח. לקראת הצהריים כבר התחילו להתברר מימדי האסון – שקית זבל ענקית שכנה ליד דלת הכניסה ותחולתה גדלה והלכה מרגע לרגע, שולחן האוכל היה בעיצומה של חפירה ארכיאולוגית, ואפילו התגלו שרידים של מפת שולחן פרה-היסטורית. כמו כן, גילינו להפתעתנו ששולחן הסלון שלנו מורכב מלוח זכוכית המונח על רגלי מתכת כחולות. אלא שאז, באה יד המקרה הנוראה, וטרפה את הקלפים בשנית. כתוצאה מצירוף מקרים נדיר ומקרה חמור של חוסר תיאום, נחשפה במקרה הפינה האפלה שבה שכנו לבטח כל שטיחי הבית מיום שעברנו לגור בדירה לפני קצת פחות משנה. "איפה החלטנו לאחסן את השטיחים?" שואל אותי אישי, שסובל מבעיות שיכחה כרוניות. "מתחת למדרגות, אם תצליח לדחוס אותם לשם" אני עונה לו בנונשלאנטיות, וממשיכה לפרק את ארגז ההובלה האחרון שמשום מה נשאר במטבח. שתיקה שאינה מבשרת טובות משתררת בקצה האחר של הדירה, ולאחריה שואל זוגי בטון מהורהר "אולי נפרוש איזה שטיח? סה"כ חורף עכשיו, מה את אומרת?" בשעות הערב, כאשר הגיעו הורי והורי האיש, היינו צריכים להרגיע אותם ולהבטיחם שזו אכן הדירה שלנו, ושהם לא טעו בכתובת. ומזל גדול הוא שהגיעו, שאם לא כן היינו עלולים עוד למצוא את עצמינו גרים בבית מסודר למשעי ר"ל.
או האנושות נגד החוק השני של התרמודימיקה בימים כתיקונם, אני בחורה די בלגניסטית. שלא תבינו לא נכון – אני אוהבת סדר. הרבה יותר כיף לי ונעים לי לחיות בבית מסודר (שלא לדבר על נקי), מאשר בתוך הבלגן הרגיל ששורר בביתי. זו רק מלאכת הסידור הסיזיפית שאני מתעבת. הרי, בינינו, כל הבלגן הזה שממלא את הבית שלי באופן קבוע הוא מסוג הרעות החולות שבאות עלינו משמים ואין לנו אחריות ישירה לדבר. וכבר הוכיחו חכמי התרמודינמיקה, שהעולם מטבעו שהוא מתבלגן והולך, ומידת אי הסדר שבו גדלה וגדלה עד קץ כל הזמנים, וזאת ללא כל התערבות אנושית שתתרום את חלקה לעניין. ואם רוצים אנו לכפות סדר על עולמנו המתבלגן והולך, שומה עלינו להשקיע אנרגיה מתמדת ומאמצים בלתי נלאים על מנת שנוכל לו לעולם התרמודינמי שלנו ששואף רק להתבלגן את עצמו לדעת. בתור בחורה בלגניסטית, שחולקת את חייה עם בחור מבולגן לא פחות (הרי לא העליתם בדעתכם שבחור מסודר ירצה לחלוק את חייו עם בלגניסטית כמוני, נכון?), יוצא שאת רוב חיי אני מעבירה בתוך מהפיכה רבתי. המילים "הפוך ללא תקנה" מתארות את המצב הקבוע של דירת מגורי. להוציא מקרים נדירים של סדר יחסי וחולף, הבית שלי נראה פחות או יותר כמו דיר חזירים. מדי פעם קופצת עלי רוח שטות, ואני נתקפת בבולמוס סידור הבית. התופעה אינה שכיחה, ובדרך כלל הסימפטומים עוברים במהרה, ובכל מקרה הפסיכולוג שלי אישר שלא מדובר במקרה כרוני ושאין צורך בטיפול תרופתי מונע. הבוקר קמתי במצברוח אופטימי במיוחד. אמנם הרגשתי את הפורענות מתרגשת ובאה, אך חומרת המצב התבררה לי לבסוף רק בדיעבד, לאחר שהנזק כבר נעשה. אני רוצה להדגיש שמדובר בהפרעה נפשית, ובבולמוס אקראי, ושאין כל קשר לעובדה שאימי וחמותי צפויות היו להגיע לביקור נימוסין הערב. התחלתי עם הדברים הרגילים, שלא העידו עדיין על חומרת הנזק העתידי לרכוש המשותף – ניקוי כללי של שולחן הסלון בשיטת גידי גוב (יד ימין פשוטה לפנים, נצמדת לצידו השמאלי של השולחן, ובתנועת גריפה איתנה ימינה דוחקת את כל תכולתו אל הריצפה), איסוף כל הניירות הדורשים תיוק מכל חלקי הבית לערימה גדולה אחת על שולחן האוכל, החזרת כל כלי העבודה לארגזי הכלים, החלפת עיתונים ישנים בחדשים וכיו"ב. אלא שאז קרה הדבר הנורא, שגרר אחריו את מאורעות כל היום הזה – אישי הצעיר, שיבדל לחיים ארוכים, התעורר. ולא עצם ההתעוררות היתה המאורע הנורא בעצמו, אלא מה שקרה לאחריה – בדרך כלל אישי הוא אדם שפוי, וכאשר הוא מוצא אותי שקועה במלחמת חורמה בחוקי הפיסיקה הוא נוהג להפסיק אותי בעדינות, תוך הרחקתי מחפצים שבירים ומעצמים חדים. אך היום, אולי בהשפעת כוס היין מאמש, או כתוצאה ממחסור מצתבר בשעות שינה, בראותו אותי בפועלי נתקף אישי היקר בחולשה רגעית ונדבק אף הוא בחיידק. וכך קרה, שבמקום להניא אותי ממעשי, הצתרף אף הוא לשיגעון, והחל אוסף וממיין את אינספור סוגי הגלולות מכל רחבי הבית, מחזיר ספרים למקומם, מקפל את הכביסה ומסדר את המטבח. לקראת הצהריים כבר התחילו להתברר מימדי האסון – שקית זבל ענקית שכנה ליד דלת הכניסה ותחולתה גדלה והלכה מרגע לרגע, שולחן האוכל היה בעיצומה של חפירה ארכיאולוגית, ואפילו התגלו שרידים של מפת שולחן פרה-היסטורית. כמו כן, גילינו להפתעתנו ששולחן הסלון שלנו מורכב מלוח זכוכית המונח על רגלי מתכת כחולות. אלא שאז, באה יד המקרה הנוראה, וטרפה את הקלפים בשנית. כתוצאה מצירוף מקרים נדיר ומקרה חמור של חוסר תיאום, נחשפה במקרה הפינה האפלה שבה שכנו לבטח כל שטיחי הבית מיום שעברנו לגור בדירה לפני קצת פחות משנה. "איפה החלטנו לאחסן את השטיחים?" שואל אותי אישי, שסובל מבעיות שיכחה כרוניות. "מתחת למדרגות, אם תצליח לדחוס אותם לשם" אני עונה לו בנונשלאנטיות, וממשיכה לפרק את ארגז ההובלה האחרון שמשום מה נשאר במטבח. שתיקה שאינה מבשרת טובות משתררת בקצה האחר של הדירה, ולאחריה שואל זוגי בטון מהורהר "אולי נפרוש איזה שטיח? סה"כ חורף עכשיו, מה את אומרת?" בשעות הערב, כאשר הגיעו הורי והורי האיש, היינו צריכים להרגיע אותם ולהבטיחם שזו אכן הדירה שלנו, ושהם לא טעו בכתובת. ומזל גדול הוא שהגיעו, שאם לא כן היינו עלולים עוד למצוא את עצמינו גרים בבית מסודר למשעי ר"ל.
